תירוצים

מתוך הספר "מראית עין" להחיד"א זי"ע, אחז"ל )מס' ברכות דף ה' ע"א(: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה – ולכאורה , הרי "ביטול תורה" עצמה היא גם כן עוון, ואם כן איך שייך לומר "פשפש ולא מצא"?

מבאר החיד"א, שלפעמים יש יהודי שיושב ולומד את התורה הקדושה בהתמדה גדולה, ובאמצע ללמוד נכנסים לבית המדרש ומבקשים ממנו שיצא מבית המדרש להיות לעזר וסעד לאדם הזקוק מאוד לעזרתו, בדבר נחוץ ודחוף, במקום שאין איש, והוא אומר להם בהתנצלות – "סליחה – אינני יכול עכשיו לצאת, אני באמצע ללמוד ושקוע בתורה, וזה ביטול תורה" ... זהו כוונת חז"ל: יתלה ב"ביטול תורה" – יתלה בזה שהיה צריך לבטל את התורה והוא לא ביטל – הוא היה 'פרומער', והשתמש עם התורה כ"תירוץ" – על זה באו עליו יסורים רח"ל!...