בראשית תשע"ט
לכל שפע משמים – אפ' הדבר הקדוש ביותר, זקוקים להקדים לו תפילה!
הדרך לקבל כל דבר הוא רק על ידי תפילה
כתוב בפרשתינו (בראשית ב, ה) 'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה'. ופירש"י (ומקורו בגמ' חולין ס:) בזה"ל: "ובג' (ביום ג') שכתב ותוצא, לא יצאו, אלא עמדו על פתח הקרקע עד יום ששי, ולמה, 'כי לא המטיר', ומה טעם לא המטיר, לפי ש'אדם אין לעבוד את האדמה' ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם, וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".
והגמרא (בחולין שם) ממשיכה ואומרת, "ללמדך שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים". ומביאה על זה מעשה, שלרב נחמן בר פפא היתה גינה שזרע בה זרעים, והזרעים לא צמחו, עד שהתפלל שירדו גשמים, ואז ירדו וצמחו הזרעים. אמר ר"נ בר פפא זהו מה שאמר רב אסי, שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
מדברי חז"ל אלו מתבאר, שישנו חוק בבריאה, שכל שפע מגיע רק על ידי תפילה, שאע"פ שהיו הצמחים צריכים לצאת ביום השלישי, לא יצאו, כיוון שעדיין לא היה מי שהתפלל על הגשמים. והגמרא הביאה את הסיפור על גינתו של רב נחמן בר פפא, ללמדנו, שלא רק בתחילת הבריאה מתקיים חוק הזה, אלא כן הוא גם לדורות, שאין אפשרות להוריד שפע מלמעלה עד שיתפללו עליו מלמטה.
גם כאשר יש ריבוי זכויות וכבר נגזר בשמים השפע, עדיין זקוקים לתפלה
הגאון ר' ירוחם זצ"ל המשגיח בישיבת מיר (בספרו 'דעת תורה' חלק ביאורים, עה"פ וכל שיח השדה) מרחיב את הדברים דלעיל ומדגיש הענין, שאפי' אם יש לאדם הרבה זכויות ומעשים טובים, וראוי שיקבל בעבורם את כל מבוקשו, כל זמן שלא התפלל וביקש על כך, לא יקבל את רצונו. ומביא ראיה, שהתורה מדגישה, שאפי' אצל האנשים הגדולים ביותר, שהיו ראויים לקבל הכל, בגלל מעשיהם וזכויותיהם, אעפ"כ תמיד קיבלו את בקשתם 'רק' אחרי שהתפללו.
וכותב בזה"ל: "הנה לנו האבות הק'. ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב), ושרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא, ל), ולא ניתן לה אלא בתפלה. וכן ביצחק ורבקה ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (בראשית כה, כא) הרבה והפציר בתפלה, וכן בלאה ורחל, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה (בראשית כט, לא), ורחל עקרה עד שאמרה ליעקב הבה לי בנים (בראשית ל, א) וגו', ואף כי יעקב אמר לה התחת אלקים אנכי, מ"מ די לנו בההו"א של רחל, וכן אמרה להלן וגם שמע בקלי (בראשית ל, ו), ובלא תפלה לא היו משיגות כלום, וכן ביעקב מצינו אצלו כמה פעמים תפלותיו לה', בצרת עשו, בצרת שכם ובצרת יוסף ובנימין, והכי לא היה להם לאבות ולאמהות הק' די זכותים במה שיושעו, ואעפ"כ לא בא אליהם כלום בלא תפלה."
"ומה לנו יותר מזה הלא כל גאולת מצרים אשר כבר הובטחו עליה ונשבע ה' על זה לאברהם ליצחק וליעקב, ואף על פי כן הנה נאמר וישמע אלקים את נאקתם (שמות ב, כד) ובלא תפלה לא היו נגאלים, וכן במעשה העגל וכן במרגלים וכן בקרח הכל לא נושעה אלא דוקא על ידי תפלה."
"ולהשתומם נורא איך שכן הוחקקה כל הבריאה מעיקר יצירתה שהכל על פתח הקרקע יצמוד ולא יצמח ולא יינתן כלום לא הישג של גשמיות ולא הישג של רוחניות, עד יבא האדם והוא מפתח הקרקע יקחם, ובמה הוא לוקחם הלא הוא בתפלה. ומה שמצינו כל הנברא בעולם והנם ברשותו של האדם, הנה הם רק התחלת הדברים ומושכלות הראשונות המצטרכים לאדם כדי שעל ידיהם יכיר שעליו להתפלל עליהם, ואחרי תפלותיו אז יתנו לו באמת ובלעדיהם לא ינתנו לו ולא יגיעו לו כלום, כי כן יסוד מוסד הוא שאין נותנים שום דבר, אלא על האדם בעצמו לקחת אותם, ואיך, ע"י התפלה."
"וזהו כוונת הגמרא בברכות (לב:) א"ר אלעזר גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ''כ לא נענה אלא בתפלה, שנאמר (דברים ג כו) אל תוסף דבר אלי, ומכל מקום אח"כ כתוב 'עלה ראש הפסגה', שנתרצה הקב"ה לתפילתו, והראה לו את כל ארץ ישראל. ולמדנו, שאפי' יש לאדם זכויות ומעשים טובים כמשה רבינו, עדיין צריך את כוח התפילה", ע"כ תוכן דבריו.
האור החיים הקדוש מביא רמז נפלא לדברים אלו, בלשון הפסוק הנאמר אצל לידת יוסף, (בראשית ל, כב) 'ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה' וגו'. שמתחילה כתוב 'ויזכור אלוקים את רחל' שזכר הקב"ה לרחל את מעשיה הטובים, שמסרה הסימנים ללאה אחותה, ואעפ"כ עדיין לא נענתה, ורק אחרי זה נאמר 'וישמע אליה', היינו אל התפלה שלה, כי אפילו אם יש לו לאדם זכויות כרחל אמנו שמסרה הסימנים לאחותה, אי אפשר לקבל ללא תפילה.
כמו"כ אנו מוצאים בגמ' במסכת ברכות (ג:) אומרת בזה"ל: "אמר רב אחא בר ביזנא א''ר שמעון חסידא, כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית, ונושבת בו, ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר, כיוון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו 'אדונינו המלך, עמך ישראל צריכים פרנסה', אמר להם 'לכו והתפרנסו זה מזה', אמרו לו 'אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו', אמר להם 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד', מיד יועצים באחיתופל, ונמלכים בסנהדרין, ושואלים באורים ותומים". ופירש"י (ד"ה ונמלכין, ושואלין), נמלכין בסנהדרין, נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, ושואלין באורים ותומים, אם יצליחו.
ולכאורה קשה, כיוון שכבר נאמר להם באורים ותומים שיצליחו במלחמה, הרי בוודאי יצליחו, ומדוע יש צורך ללכת לסנהדרין שיתפללו להצלחתם. אלא שעל ידי האורים ותומים ידעו שנגזר עליהם להצליח במלחמה, אבל גם אחרי שנגזר עליהם שיצליחו במלחמה, עדיין זקוקים לתפלה, כי כל שפע, אפי' אם כבר נגזר עליו שירד, יכול לרדת לעולם רק על ידי תפילה.
גם כשהמטרה היא קידוש ה' צריכים לזה תפילה!
ומכאן צריכים להדגיש נקודה נוספת חשובה מאין כמותו. והיא, שהדברים דלעיל נכונים לא רק כאשר האדם מבקש על צורכו או צורך זולתו, אלא אפי' כאשר הבקשה היא על כבוד שמים ודברים רוחניים וקידוש ד', שכל עם ישראל יאמרו 'ה' הוא האלוקים', גם כן א"א להיענות ע"י כח התפילה.
וראיה לדבר ממעשה של אליהו בהר הכרמל, (מלכים א' יח, יט ואילך) שאליהו הנביא אמר לאחאב 'ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל, ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשירה ארבע מאות, אוכלי שולחן איזבל'. ואכן אחאב קיבץ את כל נביאי השקר, יחד עם כל ישראל, ואליהו הנביא אמר 'ויתנו לנו שנים פרים, ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו, וישימו על העצים, ואש לא ישימו, ואני אעשה את הפר האחד, ונתתי על העצים, ואש לא אשים. וקראתם בשם אלוקיכם, ואני אקרא בשם ה', והיה האלוקים אשר יענה באש הוא האלוקים, ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר וגו', ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהרים לאמר הבעל עננו, ואין קול ואין עונה'.
וכשראה אליהו הנביא שנביאי השקר לא הצליחו, 'ויגש וגו' ויאמר ה' אלוקי אברהם יצחק וישראל, היום יודע כי אתה אלוקים בישראל ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, 'ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים' וגו', ותפל אש ה', ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים וגו'.
ורואים מכאן שאף על פי שכל זה עשה אליהו בשביל כבוד שמים, והיה כאן זכות שכל עם ישראל יווכח ויאמר שה' הוא האלוקים, עם כל זה לא הספיק הדבר, והוצרך להתפלל להשי"ת, שיוריד אש מן השמים, ורק אחרי תפלתו, ירדה האש מן השמים.
ישועה שבאה דרך תפילה נחשבת כדרך הטבע ממש!
כתוב ברש"י בפרשת וישלח (בראשית לב, ט), שיעקב אבינו התקין עצמו נגד עשיו לשלשה דברים, לדורון לתפלה ולמלחמה. והנה דורון ומלחמה הם דברים שיכולים לעזור בדרך הטבע, אבל תפילה הרי לכאורה פועלת בדרך נס, ואיך השוו חז"ל את התפילה שפועלת בדרך נס, לדורון ומלחמה שהם דברים שעוזרים בדרך הטבע.
והביאור בזה הוא, בהקדם דברי הגמרא במסכת קידושין (כט:), שמספרת שבבית מדרשו של אביי, היה איזה מזיק שהיה מזיק אפילו אם היו נכנסים שני אנשים ביחד, ואפילו ביום. וכששמע אביי שרב אחא מגיע ללמוד אצלו תורה, ציוה אביי שאף אחד לא יכניס את רב אחא לביתו, וכך יהיה מוכרח רב אחא, ללון בבית המדרש.
ואכן כך היה, ורב אחא לן באותו לילה בבית המדרש שבו היה המזיק, והמזיק היה נראה לרב אחא כתנין עם שבעה ראשים, ובכל כריעה שכרע רב אחא בשעת התפילה נפל ראש אחד של המזיק. למחרת אמר רב אחא לתלמידי בית המדרש, לולא התרחש לי נס, הייתי מסתכן, מחמת אותו המזיק.
והקשה המהרש"א, איך באמת היה מותר לאביי להכניס את רב אחא לסכנה, ולסמוך שיעשה לו נס, הרי אף אם יעשה לו נס, הרי אמרו חז"ל שכאשר מתרחש לאדם נס, מורידים לו מזכויותיו, ומתרץ המהרש"א, שאביי היה בטוח שרב אחא על ידי תפילתו, יהרוג את המזיק, ולא יוזק, וכיוון שהדבר נעשה על ידי תפילה, אין הדבר נחשב כלל כנס, כיוון שזהו דרך הטבע שאדם שמתפלל, נענה בתפילתו.
נמצא שכל השלשה דברים שהתכונן בהם יעקב אבינו לפני פגישתו עם עשיו, היו הכנות בדרך הטבע שיצליח במלחמתו נגד עשיו, שגם תפילה פועלת ממש בדרך הטבע, כדורון ומלחמה.
ורואים מכאן גודל כח התפילה, שכשמתפללים בעת צרה, והתפילה עוזרת, אין זה נחשב כלל הצלה בדרך נס, אלא הצלה בדרך הטבע ממש. כי בכוח התפילה לחולל ניסים, ואעפ"כ נחשב שקרה הדבר, דרך הטבע.
וכן מבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (קכג.) שיעקב אבינו קיבל את בכורתו מעשו, שנאמר (בראשית מח כב) 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי', שואלת הגמרא וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהילים מד ז) 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני', אלא 'חרבי' זו תפלה, 'קשתי' זו בקשה. ומפרש הרשב"ם (ד"ה זו) שהתפלל יעקב וזכה לקנות הבכורה מעשו בתפלתו. ורואים מכאן שע"י תפילה יכול להתהפך ממש הטבע, ויעקב אבינו נהיה הבכור במקום עשיו.
המקבל דבר ללא תפילה מנכים לו מזכויותיו
כתב החובת הלבבות (שער בטחון פ"ד), שאין לאדם להכניס את עצמו בסכנה אפילו אם יש לו בטחון בהשי"ת, כגון שישתה סמי המות או שיסכן עצמו להילחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, כי יקרה אחד משני דברים: או שימות ויהיה הוא הממית את עצמו, והוא נתבע על זה, כאלו המית זולתו מבני אדם. או שינצל בעזרת הבורא יתברך, ויאבדו זכיותיו, ויפסיד שכרו.
ויש פה לימוד גדול, שאדם צריך להתפלל על כל דבר, כיוון שאם אדם מקבל דבר ללא תפילה, הרי זה יכול להיחשב כנס, ויאבדו זכיותיו, ויפסיד שכרו, כמו שכתב החובת הלבבות. משא"כ אם אדם מבקש ומתפלל, וקיבל על ידי תפילתו, הרי זה נחשב כדרך הטבע, כפי שכתב המהרש"א, ואין מנכים לו משכרו.
מלחמת מדין נעשתה רק בתפילה
התורה מלמדת אותנו חידוש גדול, עד היכן מגיע כוחה של תפילה אצל עם ישראל. במלחמת מדין כתוב בתורה (במדבר לא ח) 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב', ופירש"י מדוע הרגו את בלעם בחרב, כיוון שהוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם, שאין ישראל נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאים בחרב.
ויש להקשות, הרי לכאורה במלחמת מדין הרגו את כל המדינים בחרב, ולא רק את בלעם, ומדוע הפסוק אומר 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב', שמשמע שרק אותו הרגו בחרב. והביאור בזה הוא, שבאמת כוחם של ישראל רק בפיהם בתפילות ובקשות, ואם כן כל מלחמת מדין היתה רק בבקשות ותחנונים, ולא בחרבות, ורק לבלעם שהשתמש עם פיו כנגד ישראל היפך אומנות אבותיו, הרגוהו בחרב.
ויש ללמוד מכאן כוחה של תפילה, שעם ישראל יכול לנהל מלחמה שלימה רק בכוח התפילה, בלי שימוש בחרבות.
אין הקב"ה מואס בשום תפילה מישראל!
וצריך להבין, אחרי שכ"כ גדולה היא מעלת התפילה, מה הסיבה שישנם אנשים שמזלזלים כל כך בתפילה. והתשובה היא, כי הם חושבים, שתפילה היא דבר שניתן לאנשים גדולים וצדיקים הקרובים להשי"ת, ולכן מתייאשים, וחושבים, שהשי"ת אינו רוצה בתפילתם מחמת פחיתות מעשיהם, אבל צריך לדעת, שאין זה נכון כלל, והקב"ה חפץ בתפלת כל בריה, ואינו מואס תפילת שום אדם, וכמו שאומר הקדושת לוי (פרשת ויחי) על הפסוק 'יהודה אתה יודוך אחיך', שכל אדם צריך לחזק בלבו אמונה זאת שבוודאי אין הקדוש ברוך הוא מואס חס ושלום בשום תפילת עמו ישראל, אף שהקדוש ברוך הוא נקרא 'הגדול הגבור והנורא' ו'לו דומיה תהלה', אף על פי כן יקר בעיניו דיבורים של עמו ישראל אפילו ממי שהוא חס ושלום בדיוטא תחתונה, ואף על פי כן מגיע מזה תענוג גדול לבורא יתברך.
וכן מביא רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת נצבים) בשם המדרש שוחר טוב על הפסוק (תהילים קב יח) 'פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם', וכן הוא במדרש רבה (אמור), וזה לשונו, פסוק זה מדבר על הדור הזה דורות האחרונים, שהוא ערער ממעשים טובים ואין לנו על מה להישען, ולא נשאר לנו רק התפילה ועם כל זה 'לא בזה את תפילתם', שכל פרט נפש מישראל איך שהוא עומד, תפילתו מקובלת לפניו יתברך להיוושע בכל ענייניו, עכ"ל.
ולפי הדברים דלעיל צריכים לזכור, שאחרי העבודה הקדושה של הימים הנוראים, עדיין מוטל על האדם להתפלל להשי"ת שאכן נזכה לקבל את כל השפע ואת כל הדברים הטובים שנגזרו עלינו בימים הנוראים, שהרי כאמור, גם בשביל לקבל את מה שכבר נגזר עלינו לטובה, עדיין זקוקים לתפילה.