טעם מיתת שרה
ויהיו חיי שרה וגו'.
ברש"י (כג, א) למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה.
בשפתי חכמים מדקדק בלשון רש"י מה הכוונה 'וכמעט שלא נשחט', היה לו לומר 'וכמעט שנשחט'. ומבאר, שכוונת רש"י, דהשליח בא מהר המוריה וסיפר לה כל מעשה העקידה, והתחיל להגיד לה באריכות שנזדמן בנה לשחיטה, ונתעכב מלהשלים דבריו לומר לה שלמעשה לא נשחט, ובינתיים נתבהלה שרה לשמע דבריו ופרחה נשמתה ממנה. וזו הכוונה 'כמעט שלא נשחט' – כמעט אמר לה שלא נשחט, אך קודם שהספיק לומר לה זאת כבר יצאה נשמתה.
שרה השתוקקה להצטרף למעשה המסירות נפש של העקידה
הרה"ק המגיד מקוז'ניץ זי"ע בספרו עבודת ישראל מבאר דבר נפלא, כי באמת יש להבין הטעם שמתה שרה משום בשורה זו, הלא הצדיקים כל רצונם וחיותם לעשות רצון קונם, ומוסרים נפשם ומאודם ויוצאי חלציהם בעבור כבודו ית"ש, ואיך יתכן לומר על שרה אמנו הצדקת אשר היה אברהם אבינו טפל לה בנביאות, שבשמעה סיפור עקידת יצחק פרחה נשמתה מחרדה ובהלה כדרך פשוטי בני אדם אשר כל חיותם לגדל זרע ולהרבות הון ובפירוד הבנים או הממון כמעט ימותו, אמנם לא כן שרה אמנו חלילה לה.
ומבאר, כי בשמעה מעשה העקידה שעקד אברהם את יצחק בנה לעולה לה', והבינה בקדושתה שנעשה על ידי זה יחוד גדול וקדוש, והמקום ההוא היה רחוק ממנה ללכת שמה להתדבק עם אב ובנו בקדושת היחוד, לכן על כל פנים מרחוק מסרה נפשה באהבה ובטהרה להפרד מעולם הזה בעת רצון ושעה קדושה כזאת, והקב"ה הסכים על ידה ויצאה נפשה בקדושה בשעה זאת.
וזה נרמז בפסוק "ותמת שרה בקרית ארבע", רומז מקום הקריה שמתה היה על פי ארבע שהם ד' אותיות אדנ"י, שבהם כוונת מסירת נפש וקבלת עול מלכות שמים.
צער שרה על שלא היה יצחק לקרבן
{בספר דולה ומשקה (קמא) מבאר בשם המפרשים באופן אחר טעם מיתת שרה, שהנה שרה אמנו חינכה את בנה כל חייה שיהיה תמיד מוכן למסור נפשו על קדושת ה', ולזה כשהשטן אמר לה שלא נשחט, חשבה שמא בנה הוא זה שלא הסכים להשחט ומתוך צער על שלא עמד בנסיון פרחה נשמתה ממנה ומתה}.
ענין עשרה גמלים
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור: (כד, י).
בטעם הדבר שלקח עמו אליעזר בדוקא עשרה גמלים כתב בחזקוני 'להרכיב עליהם עשרה אנשים, לברך ברכת אירוסין ונישואין', שכן ברכת אירוסין ונישואין בעשרה, ולקח עמו מנין, וכן מבואר בתוס' כתובות (דף ז: ד"ה שנאמר) במה שאמרו בגמרא שלמדו שברכת נישואין בעשרה מבועז שנאמר 'ויקח בועז עשרה אנשים', ובמסכת כלה דמייתי קרא דויברכו את רבקה, איכא למימר דהתם ברכת אירוסין והכא ברכת נישואין', מבואר שם בתוס' שהוא נלמד מפסוק זה, והיכן היו שם עשרה, על ידי העשרה גמלים.
והנה במה שנאמר 'מגמלי אדוניו' פירש רש"י בשם המדרש 'נכרין היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים'. והקשו במדרש (ב"ר ס, ח), 'שאל לר' חייא בר רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר', והאריכו שם ממעשה חמורו של ר' פנחס בן יאיר, שלא אכל ממה שאינו שלו, אף שלא היה זמום, ולשם מה היה צריך לזמום אברהם אבינו את בהמותיו.
ושמעתי לומר בדרך צחות, שמה שהיו הגמלים זמומים לא היה זה כדי שלא יכניסו לפה מה שלא צריך, אלא כדי שלא יוציאו מהפה מה שלא צריך, שכאשר הולכים להשתדל בענין של שידוך, צריכים לסגור את הפה של כולם, כיוון שגם הגמל יכול לקלקל השידוך...
בדין שתיה קודם לבהמתו
ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו: (כד, כ).
בגמרא ברכות (דף מ.) אמרו, 'אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת', והנה מלשון הגמרא משמע דאיירי בדוקא לגבי אכילה גדולה אבל טעימה מותר, אמנם בגמרא גיטין (דף סב.) הביאו הלשון אסור שיטעום, וכן פסק המגן אברהם (ס"ק יח), וכתב הפרי מגדים (א"א ס"ק יח) שבגמרא בברכות לא נזכר טעימה, ובמחלוקת שנויה. ואכן בגמרא גיטין (סב.) הגירסא היא אסור "לטעום", ואפשר שלזה נתכוון המג"א.
וכתב בספר חסידים (סימן תקלא) שענין זה נוגע רק לגבי 'אכילה', אבל לגבי 'צמאון' אדם קודם לבהמה, והביא ראיה מאליעזר עבד אברהם ומפרשת חוקת, ואלו דבריו, 'לענין צמאון אדם ובהמה, יתנו לאדם תחילה ואח"כ לבהמה, דכתיב (בראשית כד, מו) "ותאמר שתה וגם גמליך אשקה, ואשת וגם הגמלים השקתה", וכתיב (במדבר כ, ח) והשקית את העדה ואת בעירם, העדה תחילה, ואח"כ את בעירם. אבל באכילה הבהמה קודמת, דכתיב (בראשית כד, לב) ויתן תבן ומספוא לגמלים, ואח"כ ויישם לפניו לאכול וכתיב (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת'. והביא המגן אברהם דבריו להלכה בסי' קסז (ס"ק יח) [א].
א. והנה המגן אברהם שם הביא רק הראיה מרבקה ולא הביא הראיה מפרשת חוקת, וראה ביד אפרים על השו"ע שהקשה 'צ"ע דטפי הוה ליה לאתויי ראיה ממימרא דרחמנא בפרשת חוקת והשקית את העדה ואת בעירם', וכן החתם סופר הביא ראיה זו, וכתב הפמ"ג בשם הא"ר שמה שפירש רש"י בפר' חוקת 'מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל' ולא פירש שיש כאן רמז להקדים האדם לבהמה בשתיה, משום שענין זה למדנו מרבקה. אבל האמת הוא כמו שהבאנו לעיל שבספר חסידים אכן הביא גם הוא ראיה זו, אלא שהמגן אברהם לא העתיק ראיה זו כי אם הראיה מרבקה.
וכתב במחצית השקל שיש בזה נפקא מינה להלכה, שלפי זה נמצא ששתיית בהמה אפילו צורך סעודה לא הוי, ואם כן באופן ששח קודם האכילה ליתן לשתות לבהמה, אפשר שצריך לחזור ולברך.
אבל מדברי האור החיים הק' בפרשת חוקת משמע שדין זה נוהג גם בשתיה, אלא שבמקום סכנה אין צריך להקדים לתת לבהמה, ואלו דבריו, 'והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו', ואמרו ז"ל שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר, אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין, ועיין מה שפירשתי בפרשה דרבקה בהשקאת אליעזר וגמליו', ומשמע מדבריו שרק משום הסכנה אין צריך להקדים, אבל במקום שאין סכנה יקדים הבהמה גם לשתיה.
וכן מבואר בדברי האור החיים הק' בפרשתנו לגבי אליעזר שנאמר 'ותכל להשקותו' וגו', 'יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ את עצמו, ויש לך לדעת כי דוקא באין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואח"כ בהמתו, ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט הרגישה הצדקת כי צמא למים הוא ומצטער היה, לזה אמרה לו שתה וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא, "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב" כי בגדר זה שאינך מצטער צריך להקדים אותם, והוא שסמך הכתוב לומר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו' ואומרו עד אם כלו, פירוש לא אשער להם כפי האומדנא, אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים, וזה לך האות כי כלו לשתות [ב].
ב. מספרים על הגר"י צדקה זצ"ל שהיה לו בביתו אקווריום של דגים, ובכל יום קודם סעודתו לא היה אוכל עד שהיה מאכיל את הדגים.
ובאמת שיש להבין מה הראיה מרבקה, שהרי הבהמות לא היו שלה כי אם של אליעזר, ואם כן בודאי שהיה לה להקדים להשקות את אליעזר לפני בהמותיו, וכן הקשו כמה מהאחרונים.
וראה מה שכתב בפמ"ג (מש"ז סי' קסז סק"ז), בשם התורני המופלא מהר"ר מורי כהן ז"ל שהיה פרנס ומנהיג בק"ק פרנקפורט דאדר יע"א, וקשה מה ראיה היא זו, וכי דרך הוא אדם ששואל מים מחבירו לשתות יאמר אתן לבהמתך קודם ואח"כ לך, ושמא הבהמות שתו בדרך מים הראויים לבהמה ואדם רוצה מים צלולים. וכתב שנראה שטעות סופר וצריך להגיה וראיה מרבקה "שאמר", היינו מה שהעבד התפלל (פסוק יד) והיה הנערה כו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, דהיה לו לומר והיה הנערה אשר אומר אליה תן מים לגמלים ואמרה אשקה לגמלים וגם לך אשקה, שמע מינה בשתיה מותר אדם קודם, עכ"ל. וכתב הפמ"ג שנראה שכיוון קרוב לאמת, כי הקו של שאמרה {שאמר'} הוא מיותר, וצ"ל שאמר העבד, כי זה הלשון נמצא בדברי העבד. והנה גם אני הגהתי כזה במ"א שם, ואמנם מגלגלין זכות ע"י זכאי, כי ידעתי ומכירו הייתי אותו שהיה ירא ה' מרבים, על כן הזכרתי שמו על הספר ולכבוד נשמתו, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.
{וכתב עוד, אמרתי כי על דרך הרמז והצחות יש לומר שבתפלתו הזכיר אליעזר הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה, וכשסיפר את המעשה למשפחתה של רבקה אמר שביקש ממנה 'הגמיאני נא מעט מים' (פסוק יז), לא כדי שתיה, כי נסה אותה בדרך ארץ ודינים, כי י"ל טעימה מותר וי"ל אסור, אבל יש חילוק בין אכילה לשתיה, ולכך בתפלתו אמר סתם אנסה ואשתה ואמרה שתה ואח"כ לגמליך, יודעת ג"כ הדין שיש לחלק בין אכילה לשתיה, אותה הוכחת מצד חסידות גם יודעת הדין. ובמעשה עשה חכמה יותר, מעט מים, לומר אולי הדין רק טעימה שרי. ורבקה ידעה הדין שיש לחלק בשתיה, על כן אמרה (פסוק יח) שתה די ספוקך ואח"כ (פסוק יט) לגמליך, כלו די סיפוקן, עיין רש"י, שהיו ג"כ צמאים ואפילו הכי הוא תחלה, והבן}.
בספה"ק אמרי נועם כתב לבאר חידוש נפלא, כי הנה כששאל אליעזר את רבקה אם יש מקום בבית אביה ללון נאמר (כד, כה) 'ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון', ויש להבין לשם מה הזכירה תבן ומספוא, ועוד שהקדימה הדבר קודם שענתה על הדבר שעליו נשאלה האם יש מקום ללון.
ומוסיף האמרי נועם לדקדק, שהנה כאשר שאל העבד 'הגמיאיני נא מעט מים', ורבקה השיבה בנדבת לבה להוסיף את אשר לא ביקש כלל, ואמרה שתה אדני וגם לגמליך אשאב, הקדימה מקודם למלאות משאלת העבד, ואחר זה אמרה את אשר הוסיפה מדעתה, ומדוע בכאן כאשר שאל העבד היש בית אביך מקום ללון, והיא הוסיפה גם תבן גם מספוא גם מקום ללון, מדוע אמרה מקודם את אשר הוסיפה מרצונה בלא שנתבקשה, ואח"כ נפנתה למלאות בקשת העבד.
וכתב לבאר על פי פשט, לפי המבואר במגן אברהם הנ"ל בהא דאסור לאכול מקודם שיתן לבהמתו לאכול, ומביא שם בשם הספר חסידים דלשתות מותר, וראייתו מהא דרבקה אמרה מקודם 'שתה אדוני' (פסוק יח) ואח"כ 'גם לגמליך אשאב' (פסוק יט). אבל כתב, לדעתי נראה דלא קשה כלל בהא דרבקה, דדוקא בבהמתו שמזונותיה עליך אז החיוב להקדים, אבל בהמת חבירו שאין עליו חיוב כלל רק שרוצה ליתן מתנת חנם, בוודאי צריך לכבד את האדם מקודם. והנה כל זה היה שייך קודם שקידש אליעזר את רבקה, אבל לאחר שנתן לה את נזם הזהב והצמידים (פסוק כה), וזה היה בתורת כסף קידושין, כי העבד היה שליח להולכה, אם כן כבר הגמלים שייכים לה, כי שטר מתנה היה ליצחק שאברהם נתן לו כל אשר לו וגמלי אדוניו בכלל, והם שייכים גם לרבקה כי היא אשתו, אם כן שוב מזונותם עליה, על כן כאן (פסוק כה) הקדימה לומר שתתן תבן ומספוא לבהמות, ואחר כך דיברה מצרכי העבד, כי עכשיו הבהמה קודמת כבר, לפי שמזונות הבהמות עליה.
הברכה שברכו את רבקה
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו: (כד, ס).
נהוג קודם החופה לברך את הכלה בברכה זו, אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו. וכמו שכתב בקיצור שו"ע (סימן קמז, ג) 'המנהג במדינות אלו שחשובי העיר פורסין סודר על ראש הכלה ומברכים אותה ואומרים לה, אחותנו את היי לאלפי רבבה'.
ובביאור ברכה זו מבאר החתם סופר (קונטרס חכם סופר), וכן הביאו בספר חתם סופר, שהנה לרבקה היו שני בנים, יעקב ועשו, רשע וצדיק, עשו היה מחלקו של לבן ויעקב מחלק יצחק, לכך ברכו אותה לבן ובני המשפחה 'אחותנו', כלומר חלקינו 'יהיה לאלפי רבבה'. ואף אנו מברכים את הכלה שיהי חלקנו לאלפי רבבה.
והנה בכל ברכה שאנו מברכים את ילדינו אומרים 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה' (בראשית מח, כ), כמו שכתוב 'בך יברך ישראל לאמור וגו', ועל אפרים ומנשה כתיב (דברים לג, יז) 'והמ רבבות אפרים והם אלפי מנשה', ולכן מברכים אנו את הכלה ברכה זו, כלומר, את היי "לאלפי" כנגד מנשה, "רבבה" כנגד אפרים.
ולפי זה נמצא שבכל עת אשר מבקש האדם לברך את בתו, יוכל לברכה בברכה זו את היי לאלפי רבבה, שהרי זה רמז לברכת 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה'.
זמן חלות נישואי רבקה
ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך: (כד, סא).
יש להבין הפסוק, שבתחילה נאמר על אליעזר הלשון 'איש', 'ותלכנה אחרי האיש', ותיכף קורא לו עבד, שנאמר 'ויקח העבד'. והראה לי מורי חמי הרה"ח רבי יחיאל הלוי געטער שליט"א את דברי הספורנו שמבאר ביאור נפלא, שהנה יש להבין גם כן מהו הלשון 'ויקח העבד את רבקה', ממי לקחה, ומבאר הספורנו שלקחה אליעזר מיד שלוחי האב שמסרו לשלוחי הבעל, ומפרש שעל ידי מעשה זה היתה אז נשואה לגמרי, ותיכף היתה גברת, ועל ידי כן היה האיש עבד לה, ומשום כן בשעת הקימה ותחילת הליכה נאמר איש, שעדיין לא היה אליעזר עבדה, אבל תיכף לאחר שלקחה נעשה עבד לה.
טעם כיסוי פני הכלה
ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס: (כד, סד-סה).
בטעם הדבר שתיכף כשראתה רבקה את יצחק נפלה מעל הגמל, וכאשר שמעה שהוא יצחק כסתה עצמה, מבאר מרנא החתם סופר חידוש גדול.
ובראש דבריו מקשה דלכאורה יש להבין ב' דברים: ראשית, למה נפלה מעל הגמל קודם שידעה שהוא יצחק, ואם נאמר שהיתה בושה אפי' משאר בני אדם, מ"מ קשה מפני מה לא היה די לה לקחת הצעיף ולהתכסות. שנית, מדוע כששמעה שהוא יצחק לקחה הצעיף ונתכסתה, והלא כבר נפלה מעל גבי הגמל קודם לכן, ואם נאמר שבינתיים כבר עמדה, היא גופא קשיא, מדוע עמדה מנפילתה עתה ולקחה הצעיף.
ומבאר החתם סופר, שהנה יש לחקור על מנהגם של ישראל המבואר בספרים לכסות פני כלה, ולכאורה למה יכסו פניה יותר משאר נשים, ומבאר הטעם, משום שלא נחשדו ישראל קדושים להסתכל בפני נשים חלילה, אשר כל העושה זאת יאבד עצמו בזה ובבא, וגם בבגדי צבעונים של בגדיה התלויים בכותל אסור להסתכל, קל וחומר כשהיא מלובשת בהם, לכן אין מן הצורך לכסות פניהם של שאר הנשים, אבל לגבי כלה כתב הטור בשם הרא"ש ז"ל שדעתו מסכמת שמותר להסתכל במלבושיה כדי לחבבה על בעלה, אבל לא בפניה, וא"כ כיוון שמותר להסתכל במלבושיה שעליה ובקליעות שערה, אולי יבואו ח"ו להסתכל גם בפניה לכן נהגו לכסות פניה.
ועל פי זה הוא מבאר הפסוקים, כי בהיותה על הדרך עם אליעזר לא היה מן הצורך לכסות פניה, כי אליעזר כשר היה ולא יסתכל לא בה ולא במלבושיה ובקליעותה, אכן כשראתה איש אחד בא לקראתה חששה אולי זה האיש אינו כשר ויסתכל בה, ואף אם תתכסה בצעיף עדיין יסתכל בבגדי צבעונין שלה ותהי' גורמת להחטיא אחרים, לכן נפלה, פירוש, אתרכינת, רכנה והטתה עצמה מעל הגמל, לבל ישלוט בה עין רואה. ובהמשך כששאלה את אליעזר מי האיש, והשיב לה שהוא יצחק והוא הארוס, עמדה מעל הגמל, אכן עתה יש לחוש כיוון שמותר לאליעזר להסתכל בבגדי צבעונים שלה כדי לחבבה על יצחק יבוא להסתכל בפניה, לכן תיכף ומיד לקחה הצעיף וכסתה פניה כמנהגם של בנות ישראל.