יום א' דראש חודש כסלו, ל' מרחשון, הוא יומא דהילולא של הרבי ר' צבי הירש הכהן בן ר' יהודה לייב מרימנוב זצוק"ל.
בחייו נקרא בפי צדיקי דורו 'רבי הירש משרת', מפני שבתחילת דרכו היה משמש ומשרת בקודש אצל רבו הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זי"ע, ולאחר הסתלקותו של הרבי רבי מענדל מרימנוב מילא את מקומו בהנהגה.
ומובא בספה"ק אהלי יעקב סיפור השתלשלות הדברים איך נתמנה להיות ממלא מקומו בקודש, דהנה לאחר הסתלקותו של הרה"ק רבי מענדל מרימנוב, סברו רוב החסידים שבנו הרה"ק רבי נתן יהודה ישב על כסא קדשו. אמנם כמה רגעים לפני פטירתו דיבר הרה"ק רבי מענדל על גלגולי נשמתו, ואמר שהוא זוכר שבגלגול הקודם כתב את "שאילתות דרב אחאי". חסידים בעלי מח שעמדו שם פירשו דבריו הסתומים שברצונו לרמז שהרה"ק רבי הירש ימלא מקומו, כי באיגרת רב אחאי גאון איתא, שרבי אחאי בעל השאילתות עלה לארץ ישראל, ורבי נטרונאי 'משמשו' ישב על כסאו.
אך בכל זאת התאמץ הרה"ק מרופשיץ זי"ע להושיב את בנו הנ"ל על כסא אביו. אמנם רבי נתן יהודה בעצמו סירב, באמרו כי שמע מפי אביו "כשם שהאר"י הק' בא לעוה"ז בשביל תלמידו רבי חיים וויטאל, כן הוא רבי מענדלי בא בשביל משמשו רבי הירש". ולמעשה אחרי פטירתו של רבי מענדלי נסע הרה"ק רבי הירש זמן מה בצילו של הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ, ורק לאחר מכן הואיל למלאות מקום רבו ברימנוב.
הוריו היו אנשים צדיקים, אך פשוטים מאד, ונפטרו בצעירותם, והרבי ר' הירש שנשאר יתום משני הוריו, עלה ונתעלה למדרגות רמות עד מאד.
בפי ישרים תתרומם
הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע אמר על הרבי ר' הירש, שבדרך כלל ללא לימוד גמרא ותוספות אי אפשר לעלות השמימה, מלבד הרבי ר' הירש מרימנוב, שהתעלה ועלה השמימה על ידי עבודתו העצמית בלבד, שהיתה מתוך עמל ויגיעה רבה כמו החוצב עצים עם גרזן – "ער איז געגאנגען מיט א האק אין הימל".
והנה זה ודאי שהרבי ר' הירש היה גם גדול מאד בתורה, אלא שלפי המדרגות הגבוהות שזכה, בדרך כלל אפשר להשיג ולזכות בהם רק על ידי מדרגות רמות וגבוהות מאד בתורה, ואילו הרבי ר' הירש זכה למדרגות גבוהות אלו על ידי עבודתו בלבד בכוחות עצומים.
עוד אמר הרה"ק מצאנז על הרבי ר' הירש, אני קונה לי אתרוג הדר שבהדרים, ומה אני כבר פועל בזה. ואילו הרבי ר' הירש קונה לו אתרוג עבור ששה קאפיקעס, שהיא מטבע קטנה, והוא מרעיש את כל העולמות עם אתרוגו.
וכעין זה אמר הרה"ק רבי אשר מסטולין זי"ע, לגבי הנרות חנוכה של הרבי ר' ברוך ממעז'בוז' זי"ע. ומעשה שהיה כך היה, שנה אחת הוא היה בחנוכה אצל הרה"ק הרבי ר' ברוך, וראה עבודתו הקדושה בהדלקת הנרות חנוכה, ומני אז היה תמיד משבח אותו בזה הלשון:
"א קליין יודאלע [יהודי קטן, שהרה"ק ממעז'בוז' היה נמוך קומה], מיט א קליין שטאטשיקל [עם נר שמש קטן], און א שטילע ברכה [וברכה בקול נמוך], און עס דערלייכט אין אלע עולמות [ובכל זאת זה מאיר בכל העולמות]. און מיר א גרויסער [ואילו אני גבה קומה], אין א גרויסער שטאטשיק [ויש לי נר שמש גדול], און א גרויסע ברכה [וברכתי הוא מתוך התלהבות גדולה], און פון דעסטוועגין... [ואעפ"כ איני פועל כל כך כמותו]".
והנה בודאי אין לנו שום השגה בצדיקים קדושים ונשגבים אלו, אבל לפי קט השגתינו נתכוון לומר, שאפילו אם מבחוץ לא רואים התלהבות גדולה, בכל זאת יש בכוחם להרעיש את כל העולמות, על ידי עבודת הלב שהיא העיקר. ויש לנו ללמוד מזה, עד כמה צריכה העבודה להיות בפנימיות הלב, על ידי שמוסיפים לעצם קיום המצוה בפועל, גם רעותא דליבא, רצון הלב, ומתכוונים לעשות בזה נחת רוח לבורא ית"ש, זה מוסיף חשיבות גדולה להמצוה.
אמונה שלימה בתמימות
בספר בארות המים, ספר ליקוטים מתורתו של הרבי ר' הירש זי"ע מובא, שהרבי רבי הירש מרימינוב זצוקללה"ה אמר בפסח, שהיותר טוב מכל הארבעה בנים שדיברה תורה, הוא זה שאינו יודע לשאול, מפני שהוא מאמין בתמימות ומקבל הכל באהבה, בבחינת כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:), ואינו מתעורר אפילו לשאול שאלות, לפי שהכל טוב לו, ואין לו שום סיבה להקשות קושיות ולחפש תירוצים.
ועל דרך זה אמרו צדיקים, שהאינו יודע 'לשאול' פירושו גם מלשון בקשה ותפילה, שאינו יודע לבקש ולהתפלל, מפני שהוא תמים באמונה בהשי"ת ובוטח בו שיתן לו כל המצטרך, עד שאפילו אינו מבקש מלפניו שום דבר.
וכעין זה אמר הרה"ק רבי מנחם נחום משטעפנעשט זי"ע על אחיו הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, שכשהוא פותח את ספר התהלים שלו לומר תהלים, אומר לו השי"ת: "בני דוד משה, קח לך את מפתחות העולם, ותעשה עם העולם כפי רצונך". וסיים הרה"ק משטפנשט בלשונו, אילו היה השי"ת מוסר לי את העולם, האמינו לי שהייתי יודע מה לעשות בו, אבל אחי עבד נאמן הוא, והוא משיב להקב"ה את עולמו ממש כאשר קיבלו.
וזהו הבחינה של 'אינו יודע לשאול', שסומך על השי"ת בבטחון גמור ובאמונה תמימה, עד שאינו יודע על מה להתפלל, הרי השי"ת נותן לו בלאו הכי כל מה שהוא צריך.
טעם עכבת הגאולה
בהפטרה (פרשת חיי שרה) כתיב (מלכים א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ובטעם הדבר שלא יחם לו מבואר בגמרא (ברכות סב:), שהוא בא לו כעונש על מה שנאמר 'ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט', ולכן לא חממוהו הבגדים, כי כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם.
וביאר הרבי ר' הירש (בארות המים), שהמלך דוד מרמז על מלך המשיח, בא בימים, היינו שכבר הגיע זמנו לבוא, ומהו הטעם שמתעכבת ביאתו, על זה אמר 'ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו', היינו המצוות נקראים לבושים (זוה"ק ויחי רכו:), רצונו לומר שעושים המצוות בלי חמימות, ודבר זה מעכב את הגאולה.
ויש להסמיך לזה מה שאמר מחותנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע, שכאשר האדם חם לדבר מצוה, הוא מאליו קר לדבר עבירה, ונמצא שעל ידי שמקיים המצוות בחמימות, ממילא נהיה קר לדבר עבירה, ואז תוכל לבוא הגאולה.
גודל התלהבותו לסעודות הקדושות של שבת
בדרך מסעו הגיע פעם הרבי ר' הירש לשבות שבת בצילו של השרף הקדוש רבי אורי מסטרעליסק זי"ע. הרבי ר' הירש לא הזדהה בפני איש, רק התייצב בתור ביחד עם החסידים הרבים אשר צבאו על שערי היכלו של הצדיק, והמתין שיגיע תורו להיכנס אל הקודש פנימה. אמנם תיכף עם כניסתו החדרה, חרד הצדיק מסטרעליסק לקראתו, הושיט לו ידו והכריז ברוך הבא, והושיבו על כסא לימינו.
אל מול מחזה נהדר זה ניצב קהל החסידים כמו נד, שכן סביביו של השרף מסטרליסק היתה תמיד נסערה מאוד כידוע, והיראה מפניו מילאה את החלל תמידים כסדרם, אי לכך, קבלת פנים כה נלהבת וכה נלבבת לאורח אלמוני בלתי ידוע אשר אך זה עתה נדחק בין החסידים כאחד מני רבים, הפתיע מאד את החסידים והותירם משתאים. מאוחר יותר סח הצדיק לחסידיו, "מיד עם כניסתו ראיתי אותיות חקוקות על מצחו, יהושע עבד ה' משרת משה".
גם בשבת בשעת הסעודה הושיב השרף את הרבי ר' הירש לימינו. במהלך הסעודה נוכח הרבי ר' הירש לדעת, שהצדיק מסטרעליסק ממעט מאוד באכילתו, ומיד לאחר טעימה קלה דוחה מלפניו את הקערה. נענה הרבי ר' הירש אל השרף ואמר, מדוע אינכם אוכלים עוד, אין הכי נמי גם רבי הקדוש מרימנוב היה ממעט באכילתו בימות החול, אך בשבת אכל יותר.
החסידים אשר ניצבו סחור סחור לשולחנו של הצדיק בדומיה רוויית חרדת קודש, נדהמו מהעזתו של האורח לשוחח כך עם רבם כהסיח איש עם רעהו, שכן גם רבנים גדולים וידועי שם נהגו להאלם דומיה במחיצתו של השרף, ולא ההינו לפצות את פיהם בד' אמותיו, מה גם בשולחנו הטהור בסעודת שבת קודש. אמנם עוד יותר נתמלאו החסידים השתאות ופליאה כשפתח השרף להשיב לאורח על שאלתו, "וכי מה אעשה שאינני מסוגל לאכול יותר".
אמנם הרבי ר' הירש המשיך לטעון, "רבי הקדוש מרימנוב היה נוהג להתפלל בימות החול תפילה מיוחדת שיוכל לאכול יותר בשבת" [והוא כעין מה שאמרו בגמרא (ביצה טז.) בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, על דרך זה היה הרה"ק מתפלל מיום ראשון, שיוכל לאכול סעודות השבת]. למשמע הדברים הגביה השרף רבי אורי את גבות עיניו העבותות אשר מכסות היו את עיניו הקדושות, נעץ את מבטו בפניו של הרבי ר' הירש, ואמר לו, "אילו היה גם לנו משרת כזה כפי שהיה לרבכם, או אז גם אנו היינו יכולים לאכול יותר בשבת".
פתח הרבי ר' הירש והשמיע באוזני השרף שתי אימרות על גודל ענין סעודות השבת. האחת, בזמירות לשבת אומרים, 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה', ולכאורה הרי תרתי דסתרי הם, עולם הבא הוא תענוג רוחני, ואילו בשבת הרי אנו מצווים לאכול ולשתות. אלא הכוונה היא, כשם שבעולם הבא משיגים דעת ליראה את ה', כך גם ממאכלי השבת משיגים דעת ליראה את ה'.
ועוד אמר, על סעודות השבת נאמר (שמות טז), 'ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה'', התכוון משה רבינו לומר, אכלו את היום עצמו, הכניסו את קדושת השבת אל תוך עצמכם, כשם שהאכילה נכנסת לתוך מעיכם.
אך סיים הרבי ר' הירש לומר את שתי האימרות, שב השרף וקירב אליו את קערת החמין הדחויה, ואכלה עד תומה.
ויש מביאים שהרבי ר' הירש הוסיף ואמר עוד מימרא באותו מעמד להשרף מסטרעליסק, בזמירות של שבת (זמר ברוך א-ל עליון) אנו אומרים, 'רוכב בערבות מלך עולמים את עמו לשבות אזן בנעימים במאכלי ערבות במיני מטעמים', ודיבר בקדשו מחסדי השי"ת אשר הפליא חסדו עמנו וציווה אותנו לאכול ולשמוח בתענוגים ביום שבת קודש, כי לולא זאת היינו בטלים במציאות מחמת גודל קדושת אור השבת השופע עלינו.
וזהו פירוש הזמר: 'רוכב בערבות מלך עולמים את עמו לשבות', היינו בעת שרצה היוצר כל הוא אלקינו להנחיל לעמו את השבת, 'אזן בנעימים', עשה אזנים, מלשון 'אזנים' לכלי, לבל יבטלו במציאות מאור השבת, 'במאכלי ערבות במיני מטעמים', היינו שעל ידי המטעמים הנעימים יהיה אחיזה כל שהוא בהמעין עולם הבא יום שבת מנוחה, כי התענוג הוא רוחני, והצדיקים מרגישים התענוג רוחני שבמאכל.
{ועפי"ז אפשר לבאר דבריו הידועים של רש"י (ביצה טז.) בביאור המהות של הנשמה יתירה, 'נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו'. ועל פי דבריו הקדושים של הרבי ר' הירש מבואר היטיב הענין, דייקא על ידי שהאדם יכול לאכול ולשתות ואין נפשו קצה עליו, על ידי זה נעשה ליבו פתוח לרוחה לתורה ותפילה, ויכול לשמוח בשמחת השבת, מאחר שיש לו אוזנים לכלי – 'אזן בנעימים'}.
וידוע שרבו הרה"ק רבי מענדל מרימנוב אמר (מנחם ציון פרשת פנחס) על מה שאמרו חז"ל (שבת קיח.) 'כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פורעניות', דיש לדקדק למה לא אמרו כל 'האוכל' סעודת שבת, מהו כל 'המקיים'.
וביאר, שעיקר הריווח בסעודת השבת או בשאר סעודת מצוה ובסעודה של ת"ח וצדיק, הם השכליות והאורות שהשי"ת משפיע לנו אז, ועיקר השכליות הם עצות טובות שהשי"ת משפיע לנו לעבודתו ית"ש, כגון לדבק עצמינו באיזה מדה מהמדות הטובות, או דרך שנוכל לבא אל הדביקות בו ית"ש. וצריכין ליזהר מאד 'לקיים' אלו העצות והשכליות ולעשות כמצותן, להידבק באלו המצות והדרכים שמורות אותנו אליהם, וזהו כל 'המקיים' שלש סעודות, היינו ש'מקיים' אלו העצות והשכליות שמשיג אז במחשבתו, ועושה אלו המדות טובות להם, הם ג' סעודות כנגד ג' מוחין שיש באדם מנפש רוח ונשמה שיש בו, ואז ניצל משלש פורעניות.
ועל דרך זה אמר הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע לחסידיו, "פילעוועט די הרהורי תשובה וואס ווערען נתעורר ביי די זמירות פון די סעודות פון שבת", שיתלהבו מההרהורי תשובה שמתעורר להם בשעת הזמירות של סעודות שבת, מפני שהרהורים הללו עומדים גבוהים מאד, עוד יותר מההרהורי תשובה שמתעוררים בשעת התורה והתפילה.
סיפר הגאון רבי ישראל רפפורט ז"ל דיין ברימנוב, שפעם הגיעה לביתו של הרבי ר' הירש ברימנוב, אלמנה אחת שהיתה בוכה ומתרעמת על הבית דין שהרבי שימש שם כדיין, שכביכול הטה את משפטה. הלך הרבי עם האלמנה אל הדיינים ודרש מהם לבדוק את המשפט, ואכן נתגלתה הטעות והמעוות תוקן. כשנשאל הרבי איך היה יכול לדעת שהבית דין טעה במשפטה, השיב, הרי כתיב תורת ד' תמימה 'משיבת נפש', ואיך יתכן שאלמנה זו לא די שהפסק דין של התורה אינו משיב את נפשה, רק היא עוד בוכה תמרורים על משפט הבית דין, ומזה הסקתי שבודאי היתה כאן טעות בפסק הדין, כמו שאכן התברר למפרע.