עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.
מבואר בפוסקים שאמירה זו מתייחסת ל'עבריינים' שעברו על "גזרות וחרמות הקהל" ובדרך כלל לא מצרפים אותם למנין.
אכן בדורות האחרונים, ככלל, לא משתמשים בנידוי וחרם. עיקר הנידוי והחרם הוא הרחקה מהציבור הקהילה וזה שייך במציאות שהנהגת הציבור ככלל היא בדרך התורה ומרחיקים את הבודדים שפרקו עול, מה שאין כן במציאות של ימינו כאשר רוב גדול של היהודים (בארץ וק"ו בחוץ לארץ) הם בפשטות בגדר 'עבריינים' (כשאינם מקבלים עול מצוות בשלמות) ובכל זאת "לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח"ב וחלילה לדחות חלקים מעם ישראל (כריתת אבר מכלל ישראל ח"ו).
אם כן, היום ההיתר "להתפלל עם העבריינים" מתפרש לא כלפי יחידים היוצאים מהכלל אלא במשמעות רחבה כלפי כל אחד ואחד! "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"ג, וביום הכיפורים כולם צריכים לעשות תשובה ולהתוודות, כאשר "ימינך פשוטה לקבל שבים"ה. לכן אומרים בפתיחת היום שיש 'היתר' מיוחד לבוא ולהתפלל אע"פ שלפי מצבנו אנו ראויים להקרא עבריינים – מעין 'הוראת שעה' לכל ישראל, כקטון כגדול! כך מודגש במנהג שאומרים נוסח זה בקול נמוך – לא הכרזה פומבית לאזני 'עבריינים' מסוימים, ולא מודעה גלויה בכניסה לבית הכנסת... אלא קביעה של בית דין, "על דעת המקום ועל דעת הקהל", שכן הדבר בודאי.
ועוד בענין צירוף למנין: למעשה בימינו, המנהג הפשוט והנכון הוא שבכל השנה כולה, כל שכן ביום הכיפורים, אין לדקדק כלל ו'לבדוק בציציותיו' של מי שמצטרף למניין (על שום עבירה שבעולם). ויומתק הדבר בדרך הבעש"ט שיש להאמין בכל יהודי, וכן יש להאמין שכעת הוא מהרהר בתשובה (וממילא הוא בגדר צדיק גמור).
ועוד, עצם זה שאנו מצרפים אותו למנין יפעל עליו להרהר בתשובה. ועוד, ועיקר: גם אם יש ביהודי זה מעט רע, הרי הרע הזה מתבטל בהצטרפותו לצבור בעת רצון – "אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים"י ובמיוחד בעת רצון של כניסת היום הקדוש "אחת בשנה"יא. יתרה מזו: כאשר מי שנראה רחוק מתקרב ועושה תשובה, אזי אנו (הצדיקים בעיני עצמנו) צריכים להתבטל בפניו ולחשוב עצמנו עבריינים ביחס אליו, "הוי שפל רוח בפני כל אדם"יב ("אפילו קל שבקלים", שהרי הוא עומד בנסיון גדול שאולי אני במקומו הייתי נכשל"), וזהו הפירוש הפנימי באמירת "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
עושים תשובה
הב"ח פירש "על דעת המקום ועל דעת הקהל" היינו שההיתר אינו מוחלט אלא על דעת שיעשו תשובה ויפסיקו להיות עבריינים. והט"ז השיג שאם כן "במקום הקירוב יהיה מרומז הריחוק אם לא ישובו, וקמי שמיא גלוי העתיד, ונמצא זה לקטרוג"! לכן מפרש הט"ז ש"על דעת המקום ועל דעת הקהל" היינו שהדבר נעשה על דעת כל הקהל ומצרפים תחילה את דעת המקום המסכים לכך.
ויש ליישב את הב"ח מהשגת הט"ז ולומר שאין כאן קטרוג ח"ו, מפני שודאי יעשו תשובה! הט"ז רוצה לזכות את ישראל ולכן אומר שאין להזכיר במקום זה ענין של תשובה, שמא קמי שמיא גלוי שלא יעשו תשובה. אבל הב"ח יאמר, אדרבה, אנו סומכים על כך ש"קמי שמיא גלוי העתיד" שיעשו תשובה באמת (וממילא זו הזכרת זכותם ולא לגריעותא), שהרי "סוף ישראל לעשות תשובה"ד! ועוד, בעצם זה שאומרים "על דעת המקום" מחדירים בכולם הרהורי תשובה. זהו הסבר על פי פשט, בבחינת 'הכנעה' (ודאי יכנע לבם ויעשו תשובה).
ועוד בעומק, "קמי שמיא" האמת היא שגם העבירות שלנו הם חלק מ'התכנית האלקית' מראש, כדברי חז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם"טו, ומי ש'לוקח אחריות' ועושה תשובה הוא כביכול הקב"ה עצמו שאומר "הביאו עלי כפרה"טז ומתחרט על בריאת היצר הרע". הסבר זה הוא בבחינת 'הבדלה', פגם החטא מובדל מאתנו. ולמעלה מזה, בדרך 'המתקה': בסופו של דבר יתגלה שלא היתה עבירה כלל (לא רק שהיה תפקיד מסוים לעבירה)".
דעת המקום ודעת הישיבות
הפוסקים כתבו שהנוסח הנכון הוא "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", ובכל זאת, המנהג הנפוץ הוא כמו שכתוב במחזורים, ולא כדברי הפוסקים!
יש לומר שדברי הפוסקים הם כסדר הפשוט בנגלה, שהתורה קודמת לישראל. כלומר, הקשר בין ישראל לה' הוא דרך התורה, "ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקב"ה"יט, ולכן יש להקדים את הישיבות, ישיבה של מעלה וישיבה של מטה (ישיבה היא מקום תורה) לדעת המקום, הקב"ה עצמו. אך מנהג ישראל הוא לפי הסברא שישראל קודמים לתורה, וכן באמת "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר [גם לתורה הקדומה]"כ. אמנם בדרך כלל הקשר לקב"ה הוא דרך התורה, כך הוא 'לאחר הצמצום', אבל למעלה מזה יש קשר ישיר בין ישראל לקב"הכא (כפי שהוא לפני הצמצום) ולכן מקדימים את "דעת המקום ודעת הקהל", הקב"ה וישראל, לפני הישיבות התורה.
ענין זה שייך במיוחד ליום הכיפורים, יום התשובה, "אחת בשנה", שעיקר הגילוי שלו הוא הקשר הישיר לקב"ה (המתגלה בכח התשובה, לאחר שהקשר דרך התורה נפגם).
מתירים את העבריינים
האמירה "אנו מתירין" אינה רק עבור הצדיקים, שיוכלו לצרף את העבריינים, אלא גם בעבור העבריינים עצמם. כן מודגש בדברי כנסת הגדולהכב שמעדיף את הנוסח "להתפלל את העבריינים", ומפרש "לומר שמתירין את העבריינין מעבריינותן כדי להתפלל עמהם".
וכיצד באמת מתירים את העבריין מהעברות שהוא אחוז בהן? על ידי שמתעלמים מהעברה שלו! מעבירים את העברה מהמבט ומביטים רק בטוב שלו, "וירא און ולא יתבונן"כג. כך מקיימים "עוד מעט ואין רשע" – להתרכז רק ב"מעט טוב" שיש בו, שהוא כל עיקר מהותו – ואז "והתבוננת על מקומו ואיננו"כד הוא איננו שם במקומו הקודם אלא במקום החדש כפי שאתה מתבונן (כמו שמסביר רבי נחמןכה).
עבריין חי בעבר, לא מסוגל להשתחרר מהעבירות שמלפפות אותו (במעגל חוזר של "עברה גוררת עברה"כו). העבריין חי בעבר הפחות של עצמו, "מאין באת מטיפה סרוחה"כז וניחא לו להיות כאותה טיפה סרוחה. יותר מזה, העבריין מגיע עד העבר של חטא אדם הראשון.
אבל "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", מתירים את העבריין מהקשר שלו לעבר, נותנים לו כח להשתנות בהווה ולהתקדם לעתיד הטוב.
יותר בעומק ובחריפות: "מתירים להתפלל עם העבריינים", היינו שהצדיקים מגלים שהעבירות הפכו להיתר. כלומר, לבסוף מתברר שכל מה שעשה האדם היה מותר – לאחר התשובה מתברר שכל העבירות היו צפויות מראש בכוונה העליונה, "הכל צפוי והרשות נתונה"כח. אם כן, הקב"ה הוא שמתיר להתפלל עם העברינים, כי מצדו גם העבריין אינו חוטא, מצד דעת עליון, כפי שיתגלה לעתיד שהכל היה מותר, ממזיד יהפוך לשוגג ומשוגג למותר לכתחילה, ויותר מזה לזכות ממש, מצוה גדולה (שמרוב גדולתה אינה כתובה בתורה בפירוש, תורה לשון היתר), וממילא כל היהודים קדושים.
ושוב יש להדגיש: אפשר לחשוב שה"עבריינים" הם אנשים אחרים, לא אני... אך באמת כל אחד ואחד צריך לחשוב על עצמו שהוא העבריין וכעת מתירים לו להתפלל עם הצבור. ועוד, כל הצבור 'עבריין' שהרי כולנו באנו "מטפה סרוחה" (בעבר) וכולנו הולכים לאותו מקום... כולנו עדיין בגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"כט, וכאשר זוכרים זאת היטב אזי כולם ראויים להתפלל באגודה אחת.
בכל זה יש בזה שמחה גדולה מאד, ואפשר לומר שזהו הדבר הכי שמח ביום הכיפורים: כל הצדיקים בכל הדורות מתירים להתפלל עמנו, מהאבות ומשה רבינו עד צדיקי האמת היום "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" (ישיבה של מעלה ודאי מצטרפת לכל הצדיקים הללו, או שהם עצמם נקראים ישיבה של מעלה) – הם חפצים להצטרף עמנו וממילא בזכותם מתקבלות גם תפלותינו.