מלוך – על העולם כְלו

קיצור מהלך השיעור

ביום השני של ראש השנה זכו המתפללים במנין בבית הרב לדברי התעוררות לפני התקיעות והמשך להם אחרי "תשליך" – התבוננות מתוך דברי הרב המגיד ממעזריטש על כך שעבודת ההמלכה לא שייכת בעצם לעם ישראל, בניו של ה', אלא היא נעשית על ידינו מתוך האחריות להמלכת ה' על העולם כולו (פרק א). מתוך התבוננות זו מתבארות כמה נקודות חשובות ביחס למלכות בעם ישראל (פרק ב). הדברים היו המשך יסודי לשני שיעורים חשובים לאחרונה, על 'רפורמה קדושה' ועל 'אנרכיה מתוקנת', כשהם בעצם מחברים יחד את שני השיעורים – עם ישראל איננו זקוק ואיננו מותאם למלכות, יש לו טבע של אנרכיה וזהו בסופו של דבר היעוד המשיחי, אך ה'רפורמה' של הדור האחרון היא הכרה שתכלית עם ישראל היא להיטיב לעולם כולו, ולכן הוא 'מתנדב' לקבל את מלכות ה' ולהעביר את תודעה המלוכה לעולם כולו. השיעור, שנוגע בעיקר לראש השנה, שייך כמובן לכל עשרת ימי תשובה – ימי בנין המלכות והמלכת "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" – והוא חותם (בפרק ג) בהתבוננות מיוחדת על היחס בין שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים, סדר של "עול מלכות", "עול דרך ארץ" ו"עול תורה".

א. אב לישראל ומלך לעמים

משל הרב המגיד

נאמר דברי התעוררות לפני התקיעות: ה' נקרא "אלהים", אחר כך "מלכנו" ואז "מלך במזמור שאומרים שבע פעמים לפני תקיעות כל הארץ אלהים"ב – צריך להבין את זה. את כתוב "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל"א. בהתחלה

ב רמז: "אלהים... למלכנו... מלך כל הארץ אלהים" נרשם (מהזכרון) ע"י איתיאל גלעדי. יום ב' דראש השנה משלימים ל־כח ברבוע (784), "פעלת צדיק [לחיים]" תשפ"ז - כפ"ח. (משלי י, טז; "לחיים" הוא ממוצע כל אות ב"פעלת צדיק"). א תהלים מז, ז־ח. יש כאן ה ברבוע אותיות:

בשביל השויון,

שלא תהיה אפליה, המלך מחייב גם את הבן שלו באותם דברים – אבל החיוב הוא רק כלפי חוץ, ובודאי שהמלך לא מתכוון להעניש חלילה את בנו יחידו

הפסוקים האלה מסביר המגיד ממעזריטש: מי כמוך אב הרחמים זוכר ליצוריו ברחמים (תפלת שמו"ע לעשי"ת). אפשר לבאר על פי משל, למלך שגזר על כל נתיניו שיעשו איזה דבר בחכמתו הגדולה, ולא יטו עצמן ימין ושמאל מהם, רק לעשות כחוקות המלך וכמצותיו, והנה הדבר הזה היה תיקון לכל המדינה, גם בלא זה היא צורך גדול להמלך, כי במה שהם עושין רצון המלך, ניכר גדולתו ומלכותו על בני מלכותו, ועשה לזה יום המוגבל שיעברו לפניו כבני מרון ליסר מי שלא עשה רצונו ולתן שכר טוב להמקיימים, והנה מנימוס המלכות שיעמוד במקום המשפט מליצי טוב, גם משטינים כנהוג. והנה המלך הזה כדי לזרזם נפשייהו דבני המדינה שיעשו רצונו, גזר גם כן על בנו היחיד שגם הוא יעשה כפי התנהגות ההם, וממנו ילמדו וכן יעשו, וגם עליו יעבור כוס התרעלה אם יעבור על רצונו, ובאמת כל זה היה רק לפנים, כי הוא בן יחידו והגם אם יחטא לפניו המו מעיו עליו ויש לו אהבה גדולה.

בשביל השויון, שלא תהיה אפליה, המלך מחייב גם את הבן שלו באותם דברים – אבל החיוב הוא רק כלפי חוץ, ובודאי שהמלך לא מתכוון להעניש חלילה את בנו יחידו (וכמו שקראנו בהפטרה היום, ואומרים בפסוקי

ג אלהים למלכנו ומלך כל הארץ אלהים השורה הראשונה והשורה האחרונה הן "אלהים" ושלש השורות שבאמצע עולות ברית, ג"פ (ממוצע כל שורה) צדיק, היינו שיש כאן שלשה צדיקים בין שני אלהים, וד"ל. דברות המגיד ר"ה (מאמרי תקיעת שופר) כ.

זכרונות, "הֲבֵן יַקִיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵי דַבְּרִי בּוֹ אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם הוי'"ד). והנה המסטינים ההם הבינו שבאמת יצא הדבר מאת המלך גם על בנו, וגם הוא ענש יענש אם יעבור רצונו, והנה ביום המשפט באו משטינים ההם וקטרגו גם על בנו, כראות המלך כל זה, עשה הדבר הזה כי כן צוה להם, רק התחיל לספר לפניהם כל המקרות אשר קרה אותו, איך גדול צערן היו עד אשר גדלו ונשאו מנעוריו עד היום, והאיך אהבתו עזה עליו הוא בנו יחידו הנחמד אשר הוא כבבת עינו, והמשטינים כשמעם זה והבינו שאין רצון המלך שישטינו עליו, ולא היה רצון המלך מתחלה [שיענש] כשיעבור על דת, רק רצה שיתפשט מלכותו ואימתו על בני המדינה ולא על בנו אשר תמיד מתעורר הרחמים עליו כרחם אב על בנים. והנה, כשרצון המלך הוא כך, ובלא זה המשטינים אינם נוטלין שכר מאת המלך, רק לעשות רצון המלך, דהיינו שישטינו כנ"ל, וכשרואין שרצון המלך שלא ישטינו עליו רק אדרבה המליצי טוב ימליצו בעדו, והנה הם בעצמם התחילו להמליץ בעדו, כיון שרואין שכן רצון המלך ועיקר מגמתם הוא גם כן לעשות רצון המלך, ממילא מה איכפת ליה, ונמתק הגבורות לחסדים. המשטינים רק ממלאים את תפקידם – משלמים להם כדי להשטין וכך הם עושים, לפי רצון המלך. לכן גם המלך לא מקפיד עליהם על ההשטנה, אלא הוא פועל בישוב הדעת ופשוט מספר להם זכרונות על תולדות הבן – על צער גידולו ועל האהבה העזה אליו – והם מבינים מה רצון המלך ומשנים כיוון. בסופו של דבר, הם עובדים בתשלום ופועלים לפי מה שהם מבינים את רצון המלך – וכשהם מבינים שהמלך רוצה רק טוב לבנו הם ממליצים עליו טוב (וכך הגבורות הופכות לחסידים, המשטינים עצמם הופכים למליצי טוב – "ומלאך רע עונה

ד ירמיה לא, יט.

אמן"). ובזה יובן על דרך (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, ועל דרך הגמרא (ב"ב טז.) שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, נמצא הם עושים רצון המלך. כעת המגיד מתחיל להעביר את המשל לנמשל – הבן היחיד הוא ישראל, וגם על המשטינים למעלה ולמטה (שטן ופנינה) נאמר שהם מתכוונים לשם שמים, ממלאים את תפקידם כרצון המלך, ואם המלך ירצה הם יהפכו לטוב. וזה שאנו אומרים פסוקי זכרונות אחר מלכויות, דהיינו אחר סיפור דברים מאהבתו הגדולה עלינו, והיינו (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך, וכדומה, שזה (תפלת זכרונות) אתה זוכר מעשי עולם, דהיינו שעיקר הבריאה היה בשבילנו, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה לו, ד) בראשית בשביל ישראל כו', ואינו מתנהג עמנו בבחינת מלך. ברכת מלכויות היא גזרת המלך על כולם בשוה, אך ברכת זכרונות שאחריה היא אותם זכרונות שמספר המלך למשטינים על בנו, כדי לספר להם על אהבתו כלפיו, וכך לרמוז להם שהוא מצפה שרק ימליצו טוב עבורו. לכן עיקר הזכרונות הוא שבח ומעלת "בני בכרי ישראל". הוא מדגיש דווקא את תפלת זכרונות', בהתאם

ה שבת קיט, ב. והנה, "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב; נזיר סו, ב), והעונים אמן הם הגבורים ש"יורדין ומנצחין", בחינת "אתהפכא חשוכא לנהורא" (זהר ח"ג רסז, א), ודווקא בכך מתגלה שרש נשמות ישראל בעצמותו יתברך, וד"ל. תורה זו של המגיד מתייחסת למלכויות (הנושא הכללי של ראש השנה, ביחס לעולם כולו) ולזכרונות (מעלת הבן היחיד של המלך, שבעצם יוצא־מן־הכלל ביחס למלכות). אכן, הכל נפעל על ידי השופר "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ראש השנה לד, ב) - אליו מתייחס המגיד בתורה הבאה בדברות המגיד, בה מובא משל על תקיעת השופר (שמקורו לכאורה כבר אצל הבעל

ו שם טוב – ראה המשך "וככה" תרל"ז פ"ע): ד) בראשית המשל מענין תקיעות... למלך אחד ששלח בנו יחידו לארץ מרחקים על איזה טעם כמוס שהיה אתו, והנה הבן זה שהוגלה בין אנשי הכפרים, נעשה איש שובב ושכח בנימוס המלך, ונתעבה שכלו, גם נתעבה טבעותו הזך, וגם שכח אפילו הלשון של המלכות, והנה ביום אחד שמע הבן שיבא מלכות לעיר זו שהוא בתוכו, והנה כשבא המלך בא הבן בתוך הפלטין של המלך, וצעק בקול גדול משונה ורק בצעקה בלבד, כי שכח הדיבור של המלך, ואז כששמע המלך קולו וראה ששכח אפילו הדיבור, נתמלא רחמים על בנו. וזהו ענין הקול השופר. הטעם הכמוס לשמו שלח המלך את בנו לארץ מרחקים הוא בפשטות כדי שהבן ימליך אותו על בני המדינה הרחוקה (כבפנים בארוכה), אך במקום זאת הוא נטמע בין הגוים ושכח אפילו את לשון המלכות. אכן, בתקיעת השופר מכיר המלך את בנו בטביעות עינא דקלא (גיטין כג, א. וראה גם שיעורי כ"ח אלול תשע"ח). כלומר, ההיכר בין ישראל לעמים הוא דווקא בקול הפשוט, קול השופר, וממילא הוא גורם לכך שכל הדינים יורדים ומתבטלים מהבן (ועוברים לגוים) ועד שהם מתהפכים ומתמתקים (כשהמשטין הופך למליץ טוב) – "ובמה? בשופר", וד"ל. הזכרון עולה רפח על ידי זכרונות טובים מבררים ומעלים את רפח הניצוצות שנפלו, כולל כל עברות הבן היחיד ש"זדונות נעשו לו כזכויות" (עפ"י יומא פו, ב), זכרון לשון זכות! ח ראה יל"ש דברים רמז תתכה. ט קידושין לו, א.

ברכת זכרונות היא זכרונות שמספר המלך למשטינים על בנו, כדי לספר להם על אהבתו כלפיו, וכך לרמוז להם שהוא מצפה שרק ימליצו טוב עבורו

לכך שראש השנה כולו נקרא "יום הזכרון". וזהו מי כמוך אב הרחמים, דהיינו שזוכר יצוריו, דהיינו ישראל שהם עיקר היצירה וראשית המחשבה, כי בחינת מלך אין צריך להזכירה הנ"ל. בשביל המלכת ה' לא צריך להזכיר את מעלת ישראל, וב"מי כמוך אב הרחמים" מזכירים את ה' רק כאבא ולא כמלך – התכלית כאן היא לא ההמלכה, ששייכת לכל העולם, אלא דווקא היחס המיוחד של האבא לבן היחיד, עם ישראל. ממילא, אנו בטוחים בראש השנה שאנו זכאים בדין", שהרי אנו בנים (ו"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים").

לאור כל זאת הוא חוזר להסביר את הפסוקים בפרק שאומרים שבע פעמים לפני

יב שיעור כ' אלול תשפ"ו – נדפס בגליון ר"ה השתא. יג הוריות פ"ג מ"ג. יד שבועות מז, ב. טו תניא קו"א ד"ה "להבין מ"ש בפע"ח" (קנח, א); אוה"ת שמיני (ח"ב) ד"ה "יין ושכר" פ"ו סד"ה "פנים בפנים" (עמ' קצד־ה). וראה ד"ה "עוטה אור" ה'ש"ת. ובכ"מ. טז ע"ח שכ"ה דרוש ב; של"ד; טעמי המצות פרשת בהעלתך; סדור עם דא"ח ד"ה "ברוך מרחם על הארץ". יא הרד"ק בפירושו השני, בשם אביו, פרש "זמרו מזמור שיהיה משכיל שכל לבני אדם, שישכילם ה' כי הוא לבדו

התקיעות:

ועל פי זה יובן הפסוקים (תהלים מז, ז־ט) זמרו לאלהים זמרו כו', זמרו מלשון (ישעיה כה, ה) לזמר עריצים, פירוש הכריתו כח הגבורות, דהיינו שתכריתו הכח אלהים, גם זמרו למלכנו זמרו, כי הבנין שלה מהגבורות, רק מלך אלהים על גוים, ויטו הגבורות עליהם. הוא מפרש בצורה פלאית ש"זמרו אלהים זמרו" היינו הכרתת הדינים, משם אלקים, ו"זמרו למלכנו זמרו" היינו בטול המלכות מעלינו ("מלכנו") – וכשמתבטלים הדינים מתבטלת המלכות, שהרי "בנין המלכות מן הגבורות", ונשאר רק "כי מלך כל הארץ אלהים" ו"מלך אלהים על גוים", המלכות והדינים הם על כל הארץ, על גוים, ולא על ישראל. המגיד לא מפרש כאן את ה"זמרו" הנוסף בפסוק השני – "זמרו משכיל". אפשר לפרש ש"משכיל" הוא כמו 'משכיל' בחסידות, וכדי לומר את כל מה שהמגיד אומר (והמשמעות שלו, כמו שמיד נסביר), צריך להיות 'משכיל' (וכן מפורש בתרגום שה"זמרו משכיל" צריך להיות "בשכלא טבא" והאבן עזרא והרד"ק פרש שה"זמרו" פונה לכל משכיל כשהרד"ק מדגיש "כל משכיל ומשכיל, בין בישראל בין באומות העולם, זמרו לאל" – והמלבי"ם הדגיש ש"זמרו משכיל" היינו יעוד עתידי, "שאז ישכילו כולם מלכות ה' וגדולתו"יא).

יז רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד (בדפוסים שאינם מצונזרים).

התקיעה הראשונה בכל סדר היא הקריאה לכל באי עולם, כל העמים, לתקיעת הדעת במדרגת דעת תחתון, השייכת להם (בעוד התקיעה בסוף כל סדר היינו תקיעת הדעת במדרגת דעת עליון, השייכת לנשמות ישראל, אך לעתיד לבוא תאיר לכולם).

כִּי הוי' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ. יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֶמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ. יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה. עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר. שני הפסוקים הללו מדברים במעלת עם ישראל, ש"נחלתנו"כד היא "גאון יעקב אשר אהב סלה", ללא אזכור של מלך עלינו, כאשר עבורנו "עלה אלהים בתרועה", שם הדין, שרש המלכות, עולה ומסתלק בתרועה שלנו (רעות בינינו לבין אלקינו), ו"הוי'", שם הרחמים ("כרחם אב על בנים [ולא על עבדים]"כה), נמשך לנו "בקול שופר"כו ("קול" היינו המשכה ל"בני בכרי ישראל" ו"שופר", הרומז ל"שופריה דיעקב"כז, קורא "שפרו מעשיכם"כח בעבודה בכח עצמו, ששלמותה דווקא ב"אינו מצווה ועושה"). זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַבֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ. הכל כפירוש המגיד שלמדנוכט.

כג ורמז: כל הפסוק "כי הוי' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" עולה 1058, הרבוע הכפול של 23, תענוג־תענוג, היינו יחוד מים עליונים (תענוג עליון) ומים תחתונים (תענוג תחתון), ישראל והעמים (המלה "עמים" היא גם לשון גחלים עוממות, כפירוש החסידות ב"אין מלך בלא עם", וגם רומזת לעין מים, נביעת מים חיים). כד "נחלתנו" היינו סוד "נחל נבע" (משלי יח, ד), תיקון בעל חנן, המלך השביעי – המכוון כנגד המלכות – בשבעת מלכי התהו, היינו עיקר המלכות דתהו, שדווקא אנו יורשים ומתקנים, וד"ל. יח ראה באריכות בספר המהפכה הרביעית. יט ראה ר"ה כז, ב. כ ורמז ידוע: "תקעו" עולה 24 (4 בעצרת) ברבוע ו"כף" עולה 10 (4 במשולש) ברבוע, וביחד עולים 676, הוי' ברבוע! כא ראה תניא פ"ג. והוא סוד "ותקעתיו יתד [ר"ת יסודי תפארת־דעת, הקו האמצעי] במקום נאמן" (ישעיה כב, כג). כב זכריה יד, ט. כה תהלים קג, יג. כו ראה יל"ש ויקרא רמז תרמה. כז ב"ב נח, א; זהר ח"א לב, ב. כח ויקרא רבה כט, ו. כט ורמז: "זמרו לאלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו"

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה. תכלית המזמור היא "נדיבי עמים", גרי הצדק, הנמשכים מכחו של אברהם אבינו שהוא "תחלה לגרים"ל, הדמות העיקרית של המשיח בתנ"ךלא (בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"לב דווקא)לג.

"הוי' אלהי ישראל מלך"

את הנקודה הזו רואים הכי טוב בנוסח של המלכות שבפשוטו ("לפנים") מדבר על "מלכנו", אך המגיד מפרש אותו בפנימיותו על בטול הדין והמלכות מאתנו עולה היא לא על ישראל דווקא, אלא על כל העולם. 1274, ז"פ יעקב ("גאון יעקב אשר אהב סלה"), מט פעמים אחר כך יש עוד שלשה ביטויים שמתייחסים הוי' (שם הרחמים הנמשך לישראל, "הוי' בקול שופר", כנ"ל לכל הנבראים – "כל פעול... כל יצור... כל בפנים), וד"ל. אשר נשמה באפו" (והם מכוונים כנגד שלשת ל סוכה מט, ב (וראה אבן עזרא, פירוש החסיד יעבץ, מלבי"ם ועוד עה"פ). העולמות בי"עלד, כנודעלה). והכי בולט הסיום – לא ראה גם שיעור ז"ך כסלו תשע"ז. ובכ"מ. שכולם יאמרו "הוי' אלהי ישראל מלך ומלכותו לב ספר יצירה פ"א מ"ז. בכל משלה". לא כתוב כאן "הוי' מלך ישראל"לו לג ומכאן, ברמיזה בלבד, עוד סוגיא שלמה הקשורה בענין (ובע"ה תתבאר באריכות במ"א): "כל ברכה שאין בה אלא "הוי' אלהי ישראל", בשביל ישראל ה' הוא הזכרת השם ומלכות אינה ברכה" (רמב"ם הלכות ברכות האלקים שלנו, וצריך שכל אשר נשמה באפו פ"א ה"ז). השם הוא "ברוך אתה הוי'", השייך לישראל ידע שהוא "מלך" עבורו, "ומלכותו בכל משלה" (הפונים לה' "אתה", וכדלקמן בפנים באריכות, ולהם שייך (על דרך האמור ב"שמע ישראל", חותם פסוקי "אלהינו מלך העולם", השייכת ל"מלוך על העולם כולו [דווקא מכח 'אלהינו' של ישראל, 'הוי' אלהי ישראל מלך', לד "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" כנגד בריאה, ראשית כדלקמן בפנים]" (וראה ברכות מ, ב תוד"ה "אמר אביי" היציאה מן הכח (אצילות) אל הפועל (בתחלה כאפשריות ש"אפילו דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות", המציאות); "ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" כנגד יצירה, היינו שה' הוא "מלך העולם" דווקא). כלומר, השם הוא כפשוט; "וידע כל אשר נשמה באפו" כנגד עשיה, בסוד כנגד ישראל והמלכות כנגד כל העמים ורק כך זוכים "אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז), וד"ל. לברכה, עניינו של אברהם אבינו לו נאמר "והיה ברכה" לה סידור האריז"ל; משנת חסידים מסכת ליל ר"ה פ"ח (בראשית יב, ב; והוא עולה "מוצא פי הוי'", בך במשולש מ"ב; לקו"ת שלח מז, א (ובכולם בסדר הפוך מהמבואר וכו'). אברהם הוא גם אבינו הראשון, לעם ישראל דווקא, בהערה הקודמת, ודוק). וגם "אב המון גוים" (בראשית יז, ה; כך הוא נקרא דווקא לו הביטוי "הוי' מלך ישראל" מופיע פעם אחת בתנ"ך, בתוספת ה־ה כדי להוליד את יצחק, בהבדלה בין ישראל "כֹּה אָמַר הוי' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגַאֲלוֹ הוּי' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי לעמים, "'ביצחק' ולא כל יצחק", אך תכלית ההבדלה היא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֵי אֵין אֱלֹהִים" (ישעיה מד, ו), פסוק שאומרים המתקה בתוספת גרים בגלות אדום, כאשר ה"אב המון בין פסוקי המלכויות בראש השנה. מהפסוק עולה ש"הוי' גוים" מתקיים דווקא באמצעות נשמות ישראל), ולברכת מלך ישראל" היינו שישראל מגלים את מלכותו הנצחית אברהם זוכים דווקא כשיש יחס בין ישראל לעמים (ודוק בין כנודע, שרש הזמן הוא במלכות, "הוי' מֶלֶךְ, הוי' מָלָךְ, בסוגיא בברכות שדעת רב היא שברכה צריכה שם ודעת הוי' ימלך לעלם ועד" (וראה תניא שער היחוד והאמונה רבי יוחנן היא שברכה צריכה מלכות רב בבבל עסוק פ"ז), אך ישראל מגלים שה"אני" (המלכות) הוא ראשון בעיקר בהבדלה בין ישראל לעמים ואילו רבי יוחנן בארץ (בעבר) ואחרון (בעתיד) ומבלעדיו (גם בהוה) אין אלקים, ישראל, מקום ההמתקה, מצריך את היחס לעמים וד"ל. אחרי אמירת הפסוק הזה במלכויות, מגיעים לנוסח ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"). ורמז: המבואר בפנים, "הוי' אלהי ישראל מלך" (מלך על כל אברהם ישראל־עמים עולה 949, אהבה פעמים חכמה, העולם על ידינו), והנה ("וגאלו" עולה "אלהי", וממילא) אהבת ישראל! ובצירוף ברכה (אברהם ברכה־ישראל־ "הוי' מלך ישראל וגאלו" עולה בדיוק "הוי' אלהי ישראל עמים כנגד העולמות אבי"ע) עולה 1176, משולש 48, "יסוד מלך"! היסודות ועמוד החכמות".

מלכויות – "הוי' אלהינו", של ישראל, הוא "הוי' אחד" בכל העולם, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"לז, אלופו של עולם מלך על ז רקיעים וארץ ו־ד רוחות העולםלח). ידועלט ש"הוי' אלהי ישראל" בגימטריא תריג (וגם משה רבינו), ואם מוסיפים "מלך" הביטוי עולה 703, המשולש של יחידה (37), בגימטריא "ישמח משה", משה־ משיח, העליה של משה להיות משיח, שמגלה את מלכות ה' על כל העולם. גם בחותם הברכה אומרים "ברוך אתה הוי' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" – המלכות היא על כל הארץ והקדושה המיוחדת היא על ישראל ביום הזכרון (בו ה' זוכר את עם ישראל כבנו יחידו ומכריז עליו "בני בכרי ישראל", כנ"ל). בכל זאת, נשים לב שבין שני החלקים המצוטטים כן נאמר "כי אתה מלכנו אמת". כמו שאמרנו, אנחנו לא מבטלים את ההמלכה של ה' עלינו – אבל הכל מתוך מגמה להמליך את ה' על כל העולםמא, להבין שההמלכה עלינו היא כדי שיורש העצר יוכל להמליך את אביו באופן הכי טוב על כל העולם. כשאומרים שה' הוא "מלכנו" מתכוונים גם לכך שה' נמלך בנו בבריאת העולם – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"מב.

לז ראה ברש"י עה"פ. לח ב"י או"ח סימן סא (מהסמ"ק). לט של"ה תושבע"פ מסכת שבועות, מעלה ה הסרסור הוא משה רבינו" (קצז, ב); זרע קדש ואתחנן, ד"ה "וי"ל... שיש סוד העיבור". מ עליה מחיה (משה עולה י־ה פעמים חיה) ליחידה (משה משיח עולה יט פעמים יחידה), כמבואר בכ"ד (ראה שעשועים יום יום פרשת וילך. ובכ"מ). מא מלכנו בגימטריא עולם (וראה לעיל הערה לג מדברי התוספות שמטבע ברכה הוא "מלך העולם" דווקא). מב ע"פ בראשית רבה ח, ג־ז.

תמיד היה לי קצת קשה לשיר את "אבינו מלכנו", כי שרים קודם כל "אבינו מלכנו אין לנו מלך", ורק אחר כך ממשיכים "אין לנו מלך אלא אתה". איך אפשר לשיר "אין לנו מלך"?!

("ועמך כֶלם צדיקים"מג). אנחנו מכירים בכך שאנחנו יעצנו לה' לברוא את העולם, עליו הוא צריך למלוך, ויש לנו אחריות גדולה – נעבעך־נעבעך, צריך לעשות משהו בענין... ממילא, אנחנו גם אומרים לה' שהוא "מלכנו" – אתה מלך העולם רק בזכותנו, אנחנו נתנו לך את העצה...

"אין לנו מלך"

לאור זאת אפשר להסביר עוד משהו, קצת בדרך צחות: תמיד היה לי קצת קשה לשיר את "אבינו מלכנו", כי שרים קודם כל "אבינו מלכנו אין לנו מלך", ורק אחר כך ממשיכים "אין לנו מלך אלא אתה". איך אפשר לשיר "אין לנו מלך"מד?! אבל לפי דברי המגיד כאן באמת "אין לנו מלך" – המלכות אצלנו היא רק "לפנים", בשביל לזרז את כל בני העולם לקבל את מלכות ה', כאשר מצד עצמנו "אין לנו מלך". לכן פונים לה' "אבינו מלכנו" – העיקר הוא "אבינו" (כמודגש בנוסח "אבינו מלכנו אבינו אתה"), וה"מלכנו" טפל, רק לטובת שאר בני העולם. אנחנו אומרים "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". ר' פרץ מוצ'קין, משפיע חב"די חשוב, היה נוהג להתוועד ולהסביר שה' הוא גם "אבינו" וגם "מלכנו", ואנחנו מבקשים שלא ינהג עמנו בריחוק והתנשאות כמלך ("אין לנו מלך"), אלא בקירוב הדעת, כאבא שאפשר לפנות אליו פשוט "אתה" ("אלא אתה", "כי מעלת אתה אבינו"מה), והוא מוחל על כל העוונות.

מג ישעיה ס, כא. מד "אין לנו מלך" עולה אין במילוי – אלף יוד נון. באותיות המילוי יש אותיות לנו ושאר האותיות הן פוד, בגימטריא מלך. ובדרך מליצה: 'אין לנו פוד' (food) – בלי מלך אין לנו מה לאכול (אבל כאשר עיקר מגמתי הוא "אנא נסיב מלכא" עצמו, לא חסר לי מה לאכול, וד"ל). מה ישעיה סג, טז. וראה שבת פט, ב שנדרש על יצחק

ב. המלכות המתוקנת בישראל

מלכות דוד (לעומת שאול)

מה שאמרנו כעת מסביר הרבה דברים. אפשר להבין מכאן למה ה' מאס במלכות שאול ובחר במלכות דוד. מלכות שאול היתה מיועדת לעם ישראל בלבד, בעקבות הבקשה של העם ל"מלך ככל הגוים"נג. על הבקשה הזו, למלך על ישראל – בניגוד למצב בו אין על ישראל מלך חוץ מה' – אמר ה' לשמואל שהעם מאס בונד. שאול 'האמין' לבקשה הזו, וראה את תפקידו להיות מלך על עם ישראל – והרי עם ישראל באמת איננו זקוק למלך. הדבר מתבטא גם בכך ששאול 'סופר' את העם לגריעותא, כשהוא מצדיק שעבר על רצון ה' בשל טענות העםנה. לעומתו, דוד המלך מקבל את המלכות מתוך מחשבה על בית המקדשי, שתכליתו להיות "בית תפלה לכל העמים"נז. דוד לרגע לא חושב שהמטרה של המלכות היא למלוך על עם ישראל, והוא נוהג בשפלות גמורה עם העם – "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"נח. הוא מבין שבעצם המלכות מיועדת בשביל להביא את מלכות ה' לכל העולם. העיקר אצלו הוא מלחמות ה'נס שמטרתן לכבוש את כל העולם לה'.

אפשר להבין מכאן בצורה עמוקה גם איך

מי אבינו, שאומר ב'לומדות' חריפה "פלגא עלי ופלגא עליך" – יודע לחתוך את המשפט לשנים בסכינא חריפא, ודוק. נג שמואל א ח, ה. מו אלה תולדות פרץ פל"ו (עמ' 415). נד שמואל־א ח, ז. מז מלך־אתה (מלכות) עולה 496, משולש א־ל. והנה, נה שמואל־א טו, ד (וברש"י שם). "מלך אלא אתה" עולה 528, משולש אלא! דהיינו משולש נו בית המקדש הוא היעוד של דוד בכל מלחמותיו, והוא לב, בסוד "כמים [מים עולה מלך] הפנים לפנים כן לב מכין לו את חומרי הגלם ואת התכניות (דברי הימים א כב, האדם [העליון] לאדם [התחתון]" (משלי כז, יט) – לב ב־ה; כח, יא־יט) – ולכן בסופו של דבר הוא נקרא על שמו המלך (העולה ב"פ אדם) לעמו ישראל, "אתם קרויים (תנחומא בשלח י ועוד עפ"י מלכים־א יב, טז) – וראה זבחים 'אדם'" (בבא מציעא קיד, ב). כל המשפט "אין לנו מלך נד, ב שכאשר נרדף דוד על ידי שאול הוא ברח אל שמואל אלא אתה" עולה ה"פ (ממוצע כל תבה) 135, ג"פ אדם ועסק עמו בבנין בית המקדש (וכך 'התחזק' ביעוד מלכותו (חצי מלך, כנ"ל), ודוק. למרות הרדיפות). וראה דהי"א כב, ח שגם הטעם לכך שדוד מח מכילתא פרשה בחדש פ"ב (הובא ברש"י שמות יט, ט). לא בונה בעצמו את הבית – שידיו דמים מלאו במלחמות - מט נוסח "אמת ואמונה". הוא בגלל התודעה שהמקדש צריך להיות "בית תפלה לכל נ תניא שער היחוד והאמונה פ"ז. העמים", שיפחדו לבוא אם דוד יבנה את המקדש. נא ראה חנה אריאל תולדות מב, ב (ובאותיות לשון הקדש נז ישעיה נו, ז. אות כ, עמ' קפט). נח שמואל־ב ו, כב. נב ראה לקו"מ ו, ד ובזהר ח"ג רמג, א (ובכ"ד). נט ראה שמואל־א כה, כח.

"רצוננו לראות את מלכנו" – רצוננו לראות שמלכנו הוא בעצם אבינו

יתכן שדוד, עם הסיפור של חטא בת שבע (וחטאים נוספים), הוא מלך ישראל הנצחי. דוד הוא הדמות הכי אהובה – לא רק בעם ישראל, אלא גם אצל הגוים – כי הוא דמות של מלך גבור, שגם חוטא, מלך שמתאים למנטליות של אומות העולם, שבאמת עבורם מיועדת המלכות של דוד (לעומת זאת, שאול – שתפס עצמו כמלך ישראל – עובר מהמלכות בעקבות חטא אחד, ודוק). [גם בהתאם למשל של המגיד, רואים ששאול המלך רוצה להעניש עונש מות את בנו יהונתן שעבר על החרם שלו לכל העםסא ולעומתו דוד מזהיר מאד שלא לפגוע בבנו אבשלום שמרד במלכותסב (וכך נהג גם לגבי אדוניה, וגם לגבי אמנון כשפגע בתמרד)] כן, אמרנו שמסביר הרבה דברים.

קלקול שלמה

דוד מעביר את הכיבושים שלו לשלמה בנו, שמלך על כל העולםסה, ושלמה הוא הבונה את המקדש, מוציא מן הכח אל הפועל את כל חשקו של דוד אביו. החסרון של שלמה הוא שהוא נשא אלף נשים נכריות ו"נשיו הטו את לבבו"סו – הן הטו את לבבו לטשטש את ההבדל בין ישראל לעמים בענין המלכות. שלמה היה צריך להבין שעיקר המלכות שלו היא בשביל להשפיע על כל העולם – כמו מלכת שבא שבאה לראות את חכמתו והתפעלה מאד ממנהסז (אך במקום להעביר לה את המסר הנכון, שתקבל על עצמה ועל עמה את מלכות ה' אלקי ישראל, הוא נתן

סא שמואל־א יד, כד־מה. סב שמואל־ב יח, ה. סג מלכים א א, ו. סד שמואל־ב יג, כא. סה ע"פ מלכים־א ה, א; מגילה יא, ב; סנהדרין כ, ב; פרקי דר"א פי"א. סו מלכים־א יא, ד (וראה שם פסוקים א־ג). סז מלכים א י, א־י; דברי הימים ב ט, איט.

לה את כל חפצה, והיא התעברה ממנוסח, פנתה ערף לחזור למולדתה ודתה, וילדה ממנו את נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש שבנה שלמה"). הוא צריך לדעת שהעיקר אצלו איננו המשפט בעם ישראל (כבקשתו מה' "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁשֹׁמֵעַ לִשְׁפּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרֶע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה"עא) – זו לא התכלית. רק אם מפרשים שהכוונה ל"משפט רחמי"עב, על בנו יחידו של המלך צריך תמיד להמשיך רחמים. הטית הלב של שלמה גרמה לכך שהוא מכביד את עולו על העםעג, הוא חושב שהוא המלך של עם ישראל וצריך לשלוט בהם ביד קשה – בכפיה (אתכפיא) של "מלך בכפה"עד (אכן, באמת האתכפיא היא רק בשביל הגוים, בעוד בשביל ישראל המלך צריך "אתהפכא" – באמת – להשגיח על עמו ישראל שהכל יהיה אצלם הכי טוב בגשמיות ורוחניות, לאהפכא חשוכא דילהון לנהורא, וד"ל). דוד המלך הוא לא 'אנא־אמלוך'ניק בכלל, הוא בשפלות גמורה עם העם (כנ"ל), אבל לשלמה בנו כבר כן יש "אנא אמלוך"עה. לכן ה' לוקח ממנו את המלכות על עם ישראל – ה' מעדיף שממלכת ישראל תהיה לבד, עם כל העבודה זרה שלה, על פני המחשבה שעם

סח מלכים א י, יג. סט ראה רש"י עה"פ. ע ראה גם תרגום שני לאסתר א, ב. עא מלכים־א ג, ט. ודוק שעל אף שבקשתו הוטבה בעיני ה' (שם פסוק י), וה' משבח אותו "יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְךָ עשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (שם פסוק יא), בפועל הבטחת ה' היא "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךְ. וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךְ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ (שם פסוקים יב־ יג), בלי אזכור של משפט ושל עם ישראל, ודוק היטב. עב ע"פ הקדמת תקו"ז יז, ב ("פתח אליהו"). עג מלכים א יב, ד. עד ראה מגלה יא, א־ב. עה שלמה 'קלט' את ריח ה"אני אמלך" (מלכים א א, ה) של אדניהו יריבו, וד"ל.

ישראל באמת צריך מלך (המולך בכפה בכפיה, כנ"ל)!כל

מלחמות רשות

עוד נקודה שמובנת מכאן היא מה שאמרנו לאחרונהער שרוב המלחמות של המלך הן מלחמות הרשות. המלחמות כדי להגן על עם ישראל הן פחות הענין של המלך – שה' ישמור על העם שלו, האבא שומר על בנו יחידו – ובאמת די לשם כך שיקום שופט בכל עת צרה ויושיע את העם (כמפורש בספר שופטיםעז). הנקודה של המלך היא להלחם מלחמות רשות, שהתכלית שלהן היא להרחיב את גבולות הקדושה – להביא את המלכות של ה' לכל העולם (זו תכלית בריאת העולם, לשמה מותר למלך גם לסכן חיי חיילי ישראל, צבאות ה', אך כאשר זוכים באמת – ונלחמים מתוך הכוונה הנ"ל – מובטח לנו שיתקיים בנו "לא נפקד ממנו איש"עח). כך, שאול המלך מתחיל את ההצלחה שלו כמלך במלחמה להציל את תושבי יבש גלעד מבני עמוןעט, בעוד דוד המלך נלחם מהתחלה במלחמות סביב הארץ ועיקר מלחמותיו הוא כיבושים חדשים בחו"ל (כיבוש סוריא, שיש אפילו בקורת על כך שהוא נעשה לפני כיבוש כל הארץ, "סמוך לפלטרין שלך לא הורשת"), כנ"ל. תכלית המלחמות היא שמשיח ישלוט על כל העולם – בשביל למסור את המלוכה על הכל לה'פא, "בלתי להוי' לבדו"פב. עם דברי המוסר וההתעוררות הללו נלך לתקיעות – ונמליך את ה' על כל העולם!

עו ראה בשיעור "יד ישראל תקיפה" (ט"ו מנ"א תשפ"ו) שנדפס בגליון ראה, ובהמשכו "כי תצא למלחמת רשות" בגליון כי תצא. עז ראה שופטים ב, טז. עח במדבר לא, מט. עט שמואל־א יא. פ ספרי דברים עקב פיסקא נא; תוספות הרא"ש גיטין ח, ב. פא ראה פדר"א הנ"ל הערה סה. פב שמות כב, יט.

ג. מראש השנה ליום כיפור

עול מלכות, עול דרך ארץ ועול תורה

כתוב בפרקי אבות שלמדנו כל הקיץ, עד ראש השנה – "כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עוֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ"פג. לא צריך לקרוא את זה כעונש – שמי שפורק ממנו עול תורה מענישים אותו בעול מלכות ועול דרך ארץ – אלא כתיקון. זהו התיקון שלו – או "עול תורה" או "עול מלכות ועול דרך ארץ", אפשר לבחור. יותר מזה, כתוב "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"פד, אלא תורה וגמילות חסדיםפה. ידועפו הרמז היפה שתורה בגימטריא גמילות חסדים. אותו מספר, שהוא הגימטריא של שניהם, שוה גם "רצוא ושוב"פז, כאשר באופן יחסי התורה היא "רצוא", לימוד תורה ה' שקדמה לעולםפח, וגמילות חסדים היא "שוב", לעשות טוב לעם ישראל ובעצם לעולם כולו. באופן דומה, צריכים גם "עול תורה" (ב"רצוא" שמעביר מהאדם עול מלכות ועול דרך ארץ) וגם "עול מלכות ועול דרך ארץ" (ב"שוב" לעולם, שזקוק לשתיהן). "עול תורה" שייך בפרט ליום כיפור, "יום חתונתו' זה מתן תורה"פט של הלוחות האחרונים (היינו תורה של בעלי תשובה, בהם מתקיים "כפלים לתושיה"). מתי אפשר לקבל עול תורה? ביום כיפור, כשאי אפשר לאכול, יש זמן ללמוד תורה (גם עם כל חמש תפלות היום)...

פג אבות פ"ג מ"ה. פד עפ"י יבמות קט, ב. פה לקו"ת ויקרא ה, א (ראה סה"מ תש"ח עמ' 266 בהערה). פו של"ה ווי העמודים פט"ו. פז יחזקאל א, יד. פח ראה ויקרא רבה יט, א; מדרש תהלים צ; מדרש שמואל פ"ה. פט תענית ל, ב. וראה שם ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", כאשר יום הכפורים הוא "יום חתונתו" בזיווג של מציאת חן (ראה באריכות מחול הכרמים פ"א), וד"ל. צ איוב יא, ו. וראה שמות רבה מו, א.

בראש השנה כמעט אין זמן ללמודצא, ואז הזמן שלנו היא להמליך את ה' על כל העולם, של "עול מלכות ועול דרך ארץ". על שני ימי לטובת העולם. איך אני יודע שזו העבודה של ראש השנה ועל יום כיפור דורשיםצב את הפסוק היום הראשון של ראש השנה? זהו היום של "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה בריאת אדם הראשון, שהפעולה הראשונה לפניו"צג – רק ביום השלישי שלו היתה להמליך את ה' על מגיעים ל"ונחיה לפניו", לעולם כל העולם, לומר לכולם "באו ועד, "כי הם חיינו"צד של התורה, נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' אבל גם לפני כן צריך "יחיינו עושנו"צח. כך הוא עשה במודעות מיומים", צריך חיות גם בעבודות טבעית יהודית, מיד כשנברא, של ראש השנה. לפני החטאצט (מה שהסברנו היום הראשון של ראש השנה כתקופה הראשונה של האנושות הוא יום של "עול מלכות". לפי כולה). כל מה שהסברנו, "עול מלכות" ביום הראשון, בו עסוקים היינו שיש עלינו את העול (אנו בהמלכה של הקב"ה, ויש מתח עולים בקדש לקבל כח) להמליך ופחד עד שאפילו אין זמן לעשות את ה' על כל העולם – לא רק תשובה כדבעי (בדרך פרט, מתוך עול שה' יהיה מלך שלי, אלא חשבון נפש מה בדיוק עלי לתקן). עול של העבודה שלי להמליך רק ביום השני – יום של "דינא את ה' על העולם כולו. כתוב ש־ רפיא"קא – אפשר לעשות עולם אותיות עם־לו, "אין מלך תשובה (היום השני של ראש בלא עם"צה וכל העולם צריך השנה הוא שבת של מעשה להיות עם לה', אבל יש בעולם בראשית, היום בו עשה אדם גם אותיות עול – צריך לקבל עול (עול מלכות). הראשון תשובה על חטאוקב). ומהי התשובה? כמו שאמרנו, הבעל שם טוב הדגיש שה' ברא "עול דרך ארץ", להיות יותר מענטש. יש כמה את העולם בשביל ישראל, אבל אנחנו צריכים פירושים ב"דרך ארץ"קג, אבל הפירוש הפשוט לדעת שישראל הם בשביל העולםצד – האחריות

צא כאשר תוקעים בשופר "מצות היום בשופר" וראוי (ראה באריכות מלכות ישראל ח"א עמ' שכד) – הוא לא לעסוק כל היום ב'מבצע שופר', ובשבת בה אין תוקעים יכול לראות את עצמו כתכלית, הוא מרגיש שכל הטובה ומקיימים תקיעת שופר בענג שבת (ראה ד"ה "יום טוב שיש לו היא בשביל להשפיע אותה לכל העולם (והיינו סוד של ר"ה שחל בשבת" לדורותיו), באכילת הקוגל (כמליצת "בשביל ישראל", שכל העולם ניזון בשביל של עם ישראל אדה"ז, ראה לשמע אזן עמ' רא) עסוקים באכילה, כמבואר באריכות בהתוועדות שבהערה הקודמת – ודוק). של האדם עצמו ובדאגה לזולתו, "אכלו משמנים ושתו צח תהלים צה, ו. ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו" (נחמיה ח, י), מכניסים צט החטא עצמו נבע מכך שאדם הראשון הזדהה יותר אורחים ומשום כך מאריכים בסעודות לפי ערך (וקשה מדי עם כל הנבראים להם קרא להמליך את ה' ללמוד תורה על בטן מלאה...). ללא הבדלה (דוגמת הטמעות בן המלך בין אנשי המדינה צב לקו"ת ר"ה ד"ה "יחיינו מיומים" ואילך. הרחוקה שהלך להמליך עליה את אביו, כנ"ל הערה ו) – וד"ל. צג הושע ו, ב. ק שיעור אור לכ"ב אלול תשפ"ו (נדפס בגליון ר"ה תשפ"ז). צד ברכות ק"ש של ערבית, ברכת "אהבת עולם". קא זהר ח"ג רלא, ב; שעה"כ דרושי ר"ה. צה רבינו בחיי על בראשית לח, ל; עמק המלך שער שעשועי קב וראה בראשית רבה כב, יג שאדם הראשון אמר המלך פ"א; תניא שער היחוד והאמונה פ"ז. "מזמור שיר ליום השבת" על התשובה, שבת אותיות תשב צו התוועדות מוצאי ח"י אלול (נדפס בגליון נצו"י) תשפ"ו. (תשובה עילאה, כמבואר בתניא אגה"ת פ"י). צז מתאים להגדרה של הרבי שיהודי הוא משפיע בעצם קג ראה אוה"ת בראשית ח"ג עמ' תקפג, א (הובא ונתבאר בלחיות עם הזמן בראשית נח).

והעיקרי הוא להיות בן אדם – להתחשב למשיחקיג. שוב, יש כאן סדר של שלשת הימים באחרים, להזהר שלא לפגוע ברגשות של אחרים לכתחילה – "יחיינו מיומים [עול מלכות ועול במעשים שלי ובמיוחד בדבורים שלי (שהרי דרך ארץ בשני ימי ראש השנה] ביום השלישי "מלכות פה"קד, ואלו ימים של בנין המלכות). יקימנו ונחיה לפניו [עול תורה ביום כיפור]"קיד, בעומק, זו היא תשובתו של אדם הראשון – תיקון עד שיום כיפור עצמו גם נקרא "ראש השנה"קטי. הטבע הראשון של האדם, שיבין כיצד 'להיות הסדר הוא חש־מל־מל (הכנעה הבדלה־ בן אדם', בעבודת "בין אדם לחברו" (עבודה המתקה): "עול מלכות" הוא הכנעה לפני ה'. שמתחילה ביום השני של ראש השנה וממשיכה, "עול דרך ארץ", תיקון המדות, הוא כאן "מל" "מחיל אל חיל"קה, עד ערב יום הכפורים – בו מלשון ברית מילה – להסיר את ערלת הלב על כל אחד לפייס את חברו, שהרי על עבירות ולתקן את המדות. "עול תורה" הוא ההמתקה, שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפרקו – "מל" מלשון דבור. ביום כיפור אנחנו מדברים והיינו עיקר בנין פרצוף רחל בעשי"ת, וד"ל)TP. הרבה מתוודים כל היום. כמו שהסברנו פעםקטז, הוידוי נועד להביא לודאות "הודאי שמו כן תהלתו"קיז (ודוי עולה הודאי). ביום כפור יש מלחמה בעמלק, מנצחים את הספק ומגיעים לודאות, "הודאי" בגימטריא הוי' ("שם שלם", אחרי שנמחה זרעו של עמלקקים). הוידוי מבטא את ההכנעה והשפלות שלנו, כאשר דווקא על ידי הכנעה ושפלות מגיעים לעמידה פנים אל פנים עם ה' – כמו שראינוקיט בעוד תורה של הרב המגידקכ ועמידה פנים אל פנים היא תורה.

קיג ראה אוה"ח ריש תזריע. הובא בכ"ד בדא"ח וראה באריכות בעתה אחישנה ח"ג. קיד ורמז: ראש השנה עולה 861, ז"פ (ממוצע כל אות) ענג, ועם מלכות דרך ארץ עולה 1872, עב (חסד כו') פעמים הוי' ב"ה, 13 פעמים קדם (יב־זה ברבוע). תורה עולה 13 פעמים 47 (אהבה פעמים בטול, כנודע), אך ביחד עם יום הכפרים עולה 1022, 7 פעמים עולם (יד פעמים חכמה כו'). נמצא שכפולת 7, ראש השנה, הופכת לכפולת 13, על ידי מלכות דרך ארץ, וכפולת 13, תורה, הופכת לכפולת 7, על ידי יום הכפרים! קד הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו"). קה תהלים פד, ח. קו ראה טושו"ע או"ח סימן תרו. קז כל זה קשור לתפלה זכה (השייכת בפרט לתהא שנת פז) שיש הנוהגים לומר לפני "כל נדרי" ועל אף שאין אומרים אותה למנהג חב"ד (המיוסד רק על מה שנקבע על ידי האריז"ל) הרבי שבח את התעוררות היהודים התמימים שאומרים אותה ועיקרה בקשת מחילה על הפגיעה בזולת ומחילה גמורה לכל מי שפגע בי. קח ע"פ ברכות יג, א; תניא פמ"א. קט ויקרא רבה ט, ג; תנא דבי אליהו רבה פ"א. קי ויקרא יב, ב. קיז פיוט "וכל מאמינים" לימים נוראים. קיח ע"פ תנחומא (בובר) תצא ט (הובא ברש"י שמות יז, טז): "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". קיא ראה שכינה ביניהם פ"א אות ד והערה קנח. ובכ"מ. קיב והוא עולה י־ה פעמים פז – הערך הממוצע של כל אות ב"דרך ארץ קדמה לתורה" – כוונה מיוחדת לתהא שנת פז! קיט רשימה (שטרם פורסמה) מערב ראש השנה. קכ תנחומא (בובר) משפטים ד ("אם יש דין למטה אין דין למעלה"). וראה סנהדרין ז, א.

סדר העבודה

"עול מלכות ועול דרך ארץ" הם הקדמה הכרחית ל"עול תורה" – ההקדמה לכל עבודה היא קבלת עול מלכות שמיםקח, ו"דרך ארץ קדמה לתורה"קס (ביטוי שאנחנו מאד אוהבים – "דרך ארץ קדמה לתורה" בגימטריא אשה, כאשר מחשבים את האות אלף כאלף, 1000 (שלפי חשבון זה אשה עולה 1305), שעולה "אשה כי תזריע וילדה זכר"ק' (כלומר ש"כי תזריע וילדה זכר" עולה 999, שכבת זרע, כנודעקיא) קיב. אותו "זכר" (בחינת זכרונות של יום הזכרון) רומז