מה אמר הרבי לרב שוחט שביקש בדמעות אודות עשיית תשובה? והאם המרירות שבעבודת התשובה יכולה דווקא לחזק את השמחה?! – עבודת ימי התשובה, מתוך שמחה
כנראה שאינך רוצה...
מספר הרב עזרא בנימין שוחט:
בשנת תשכ"ה, בהיותי בשנות העשרים לחיי, נסעתי אל הרבי. כאשר נכנסתי ל'יחידות', הגשתי לרבי פ"נ ארוך, הרבי התייחס לכל מה שכתבתי בפ"נ, ואז שאל: 'יש לך עוד משהו לשאול?'.
השאלה הזו הכתה אותי בתדהמה. הלא כשכותבים פ"נ לרבי, חושבים היטב על מה שכותבים ולא מחסירים אף פרט. למה הרבי מכוון בשאלתו? מה עוד היה עליי לשאול שלא שאלתי?
חשבתי וחשבתי, אך חוויתי 'סתימת המוחין'. פשוט לא ידעתי מה לענות.
הרבי שאל שנית: 'יש לך עוד משהו לשאול?'.
כעת מחשבותיי התחילו ממש להתרוצץ. מה אני לא תופס? מה החסרתי?
ואז הרבי שאל פעם שלישית: 'יש לך עוד משהו לשאול? כי אני רוצה שתגמור עם העניינים שלך לפני שנדבר על העניינים שלי'.
כאן ממש נבהלתי. זו הייתה הרגשה נוראה. הרבי שואל שלוש פעמים, בוודאי חסר לי משהו מהותי, צריך להסיר את הקליפה העבה המעלימה ומסתירה. פרצתי בבכי ואמרתי: 'רבי, עזור לי לחזור בתשובה!'.
הרבי הגיב ואמר: 'כנראה שאתה לא רוצה לעשות תשובה מתוך שמחה...'
[לאחר ה'יחידות' שאלתי את הרבי בכתב מה הפירוש 'תשובה מתוך שמחה', וקיבלתי מענה מפורט מדוע מצוות התשובה צריכה להתבצע דווקא מתוך שמחה גדולה, כמו קיום כל המצוות שצריך להיות בשמחה, ואף יותר מכך].
מה הם ה'עניינים של הרבי' – עליהם רצה הרבי לדבר לאחר שאגמור עם ה'עניינים שלי'? הרבי רצה שאמסור לו דו"ח מהנעשה ב'הפצת המעיינות'. באותה עת למדתי בארץ הקודש והרבי רצה שאעסוק בכך.
ממה אנו יראים?
אנו נמצאים עתה בעיצומם של 'הימים הנוראים'. ימים בהם תופסת ה'יראה' מקום נכבד, כפי ששמם מבטא זאת באופן מודגש.
ממה אנו אמורים להיות 'יראים' בימים אלו? ההבנה הרווחת בעולם היא, שמדובר ביראה מן הדין ומשפט שאנו עומדים בפניו. יראה מסימן השאלה שעומד על הכתיבה והחתימה הטובה של כל אחד ואחת מאיתנו.
אך למרות שזוהי אמת לאמיתה, וכך הם אכן פני הדברים, יראה זו היא הרמה הבסיסית, הרובד החיצוני בלבד של ימים גדולים אלו. היראה העמוקה יותר, שעליה אנו צריכים לשים את הדגש, היא יראה אחרת ונעלית הרבה יותר, כפי שמיד נראה.
מעשי ותפילתי יכריעו!
היום הפותח את 'הימים הנוראים' הוא ראש השנה, היום בו אנו ממליכים את הקב"ה למלך עלינו ועל העולם כולו. כפי שאומרים חז"ל: "אמר הקב"ה: אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם".
תורת החסידות מבארת בהרחבה ובעמקות, מה עומד מאחורי המושג 'הכתרת המלך'. אך תמצית העניין היא: העובדה שהקב"ה הוא 'מלך העולם', כלומר - בורא ומחיה את העולם, היא העומדת למבחן בראש השנה. אנחנו אלו שפועלים ומכריעים אם הקב"ה ימשיך 'למלוך' ולהחיות את העולם כולו במשך השנה הקרובה.
המחשבה על כך, מביאה ליראה גדולה. לא יראה של פחד מעונש, וחשש מה יעלה בגורלי - אלא 'יראת רוממות' מגודל השעה והמעמד. 'יראה' מגודל האחריות שמונחת על כתפי, שמעשי ותפילתי האישית "מלוך על העולם כולו בכבודך", הם אלו שיקבעו מה יהיה גורל מלכות ה' על העולם כולו.
אחריות משמחת
כאשר אדם זוכה בתפקיד בכיר ונחשק, הוא מעמיס על שכמו אחריות גדולה. הוא מוכרח להתייחס לכל פרט ממעשיו מתוך יראה וכובד ראש. אך במקביל, הוא מלא בשמחה גדולה על התפקיד הרם שקיבל, ועל האמון שניתן בו.
כאשר היראה היא יראת עונש, חרדה מפני הבאות, קשה עד בלתי אפשרי לשלב אותה עם רגש של שמחה. אך כאשר היראה היא מתוך תחושת האחריות והבנת גודל השעה, זוהי בהחלט יראה שמשתלבת עם שמחה, כלשון הפסוק: "וגילו ברעדה".
מורנו הבעל שם טוב מבאר שעבודת ראש השנה זוהי 'תשובה כללית', שממנה באה ה'תשובה הפרטית' של עשרת ימי תשובה. כלומר: כדי לערוך את עבודת התשובה 'הפרטית', לבדוק מה היו הכשלים בשנה החולפת ולהתחרט עליהם, נדרשת מאיתנו קודם כל 'תשובה כללית' - להבין מה עומד מאחורי זה.
קודם כל עלינו להכיר בכך שזכינו ונבחרנו להיות אלו שמכתירים את המלך. ומתוך כך, ומתוך שמחה על הזכות, אנו עושים כל מאמץ להיות ראויים לתפקיד הרם, ולכוון את מעשינו שיהיו תואמים לרצון ה'.
מרירות שמביאה שמחה
עבודת ימי התשובה דורשת בהחלט גם 'מרירות'. כדי להתחרט באמת על מעשינו בעבר, נדרש להתבונן ולהכיר בכישלונות, להבין את המשמעות ההרסנית שלהם, ובהחלט להתמרמר על כך.
אך למרות זאת, במקביל ממש אנו יכולים להיות גם בשמחה. כפי המשל שמביא רבינו הזקן בספר התניא, שכאשר "מלך גדול ורב" יורד ממקום כבודו, וניגש אל "איש הדיוט ונבזה ושפל אנשים" המוטל באשפתות, ומרים אותו ומקרב אותו אליו - הרי השמחה של אותו אדם נבזה מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, שהמלך בכבודו ובעצמו ניגש אליו, תהיה עצומה. וככל שמדובר באדם שנמצא בשפל יותר, כך תהיה השמחה מכך גדולה יותר.
כך גם אנו, בעשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ה' 'נמצא' איתנו ו'קרוב' אלינו יותר מתמיד. וכיוון שכך, ההתמרמרות על מצבנו השפל מביאה במקביל גם לשמחה גדולה - על כך שהמלך בכבודו ובעצמו יורד ו'מתקרב' אפילו אלינו.
(מבוסס על מכתב כללי מימי הסליחות תשכ"ג; שיחת ו' תשרי תשכ"ז)