בנוגע לגודל מעלת פרשת האזינו, ישנו סיפור נפלא ומבהיל המובא בספר "סדר הדורות":
"קיבלתי שהיה לרמב"ן תלמיד אחד, ר' אבנר היה שמו, ונעשה מומר. ומזלו גרם שעלה במעלה, ויהי נורא בכל הארץ.
אחרי הימים, ביום כפור, שלח והביא לפניו את הרמב"ן רבו, ובפניו הרג בעצמו חזיר אחד וינתחהו ויבשלהו ויאכלהו. ואחר אכלו שאל את הרב: על כמה כריתות עבר? והשיב הרב שהיו ארבעה, והוא אמר שהיו חמישה. והיה רוצה לחלוק עם רבו, והרב נתן עיניו בו דרך כעס, ויאלם האיש, כי עדיין נשאר עליו מעט יראה מאת רבו.
ולבסוף שאל הרב: מי [מה] הביאו אל ההמרה? והשיב כי בפעם אחת שמע שדרש בפרשת האזינו, שבפרשה ההיא כלולים כל המצוות וכל הדברים שבעולם. ולהיות אצלו זה מן הנמנע [דבר בלתי אפשרי], נהפך לאיש אחר.
ויען הרב ואמר: עדיין אני אומר זה, ושאל מה שתרצה. ויתמה האיש מאד, ויאמר לו אם כן הוא, הראני נא אם תמצא שמי כתוב שם. ויאמר הרמב"ן כן דברת, מידי תבקשנו.
ותיכף הלך לו בקרן זווית ויתפלל, ויבא בפיו פסוק: "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם" - כי אות שלישי של כל תיבה יש שם האיש שהיה "ר' אבנר". וכששמע הדבר הזה נפלו פניו, וישאל לרבו אם יש תרופה למכתו. ויאמר הרב אתה שמעת דברי הפסוק. וילך הרב לדרכו.
ותיכף לקח האיש ספינה בלי מלח ומשוט, ויכנס בה, וילך באשר הוליכו הרוח, ולא נודע ממנו מאומה".
סיפור זה שמעתי לראשונה בילדותי מאת המלמד, בעת למדו פרשת האזינו. וכוונת המלמד היתה - להדגיש את גודל המעלה של פרשת האזינו, כמבואר בסיפור, שבפרשת זו כלולים כל המצוות וכל הדברים שבעולם.
אך יש בסיפור זה גם דבר מפליא ומבהיל בנוגע לכללות עניין התשובה (למרות שכאשר קוראים את הסיפור בהשקפה ראשונה, לא שמים לב לזה):
בסיפור מודגש ששמו של תלמיד הרמב"ן היה: "ר' אבנר". עד שגם בפסוק שבפרשת האזינו מרומז שמו ביחד עם התואר "ר'" כי הפסוק מתחיל בתיבת "אמרתי", והאות השלישית בתיבה זו היא האות "ר". ואם כן, בפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם", מודגש שמו בתוספת התואר "ר' אבנר". ולכן, בכל הספרים שמובא סיפור זה, נכתב התואר "ר' אבנר", כיוון שזהו תואר שמרומז בפסוק עצמו.
זאת אומרת: היות ששב בתשובה, כמסופר ששאל את הרמב"ן "אם יש תרופה למכתו", ואחר כך קיים מה שאמר לו הרמב"ן (כהמשך הפסוק, "אשביתה מאנוש זכרם") - הגיע על ידי זה למעמד ומצב שהתורה מכנה אותו בשם "ר' אבנר".
ועל דרך מאמר רז"ל בנוגע לר' אלעזר בן דורדיא: "בכה רבי ואמר - יש קונה עולמו בשעה אחת". כלומר: למרות גודל מעלתו של רבינו הקדוש, שהיה לו ריבוי תורה ומעשים טובים וכו', - בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", מצד גודל המעלה של עבודת התשובה.
ויתירה מכך: עוד קודם שעשה תשובה כבר נקרא "ר' אבנר" - כיוון שיודעים מלכתחילה שסוף כל סוף יעשה תשובה.
וזוהי השייכות של כללות סיפור זה לפרשת האזינו, מאחר שבסיפור זה מודגשת גודל מעלת התשובה, וכללות עניין התשובה שייכת לפרשת האזינו; שלכן קורין פרשה זו בסמיכות ליום הכיפורים - בשבת שובה, או בשבת שלאחר יום הכיפורים. ולכן מבואר גודל העניין של עבודת התשובה ב"לקוטי תורה" בפרשת האזינו דווקא.
ועל פי זה מובנת גודל המעלה של שבת פרשת האזינו, ובכל שנה ושנה כאשר קורין פרשה זו הרי "הימים האלה נזכרים ונעשים", וצריכים רק לדעת כיצד לנצל עניינים אלו כדבעי.