מכך, מטעים רב ואומרים לו שהשיקול המדיני עדיף על זה הצבאי וממילא צריכים למסור שטחים. ב"קעמפ-דיוויד", היחידים שלא עמדו על דעתם בתוקף, אלא התרפסו בפני הגוי, היו נציגי ישראל. ד. עדיין לא מסרו את השטחים, וישנה אפשרות להתחרט. אסור למסור שום שטח על פי שולחן-ערוך, כי זהו ענין של פיקוח-נפש! באם ארה"ב תראה שיש לה עסק עם מדינה תקיפה - היא תפעל להשגת שלום בין ישראל למצרים, גם ללא ויתור על שטחים. ה. מצד חומרת הענין, אני מוכרח למחות ללא הרף * אם לא יעמדו בתוקף בנוגע ליו"ש, גם לא יוכלו לעמוד בתוקף בנוגע לירושלים. ו. בהסכמה לאוטונומיה, שומטים את הקרקע מתחת לרגליים. הנוסח עליו רוצים לחתום כעת מגדיל את סכנת פיקוח-הנפש, פי כמה וכמה. ועל יסוד העובדות, מובן, שלאחרי החתימה, תביעות הערבים רק יגדלו!
שעות ספורות לערב יום כיפור זהו ענין שהזמן גרמא
אלא שקודם כל יש להזכיר את המדובר כמה פעמים ע"ד ענינים שהזמן גרמא, שגם בהם קיימים שני הקוים האמורים: על כל אחד מוטלת החובה להשתדל לספק את צרכי החג לכל היהודים הנמצאים בשכונתו, לספק להם את החסר בכלל. ובמיוחד בנוגע לסעודות ערב יו"כ, שביום זה יש לאכול ולשתות כבשני ימים (כמנהג ישראל). וכן בנוגע לסעודת מוצאי יו"כ. זמן שמחתנו, וההכנה לזה סוכה וד' מינים, ו"משמחה בלבושים" וכו'. והיות שנשארו שעות ספורות לערב יום כיפור הרי בכל מקום שיש ספק אם צריך לספק ליהודי את צרכיו הרי זהו ענין שהזמן גרמא. כך שכל ספק הוא לחומרא. והרי גם כאן קיימים שני הענינים: ביסודו זהו מושג של "לא תהי' מוחלפת"; יש להמשיך ולעסוק בסיפוק צרכי הזולת כמו תמיד. ומאידך - אם הוא יעריך את יכלתו לתת לפי האפשרויות שלו בשנה שעברה - אין זו הנהגה מתאימה, אלא צריך להיות "מעלין בקודש", באופן של "אין להם מנוחה". ו' תשרי תשד"מ, התוועדויות ח"א 12 בנענע