תניא יומי

יום ראשון ב' תשרי ~ מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קכח, והנה בחי' חכמת... עד עמ' 256, מהאריז"ל.

וְהִנֵּה, בְּחִינַת חָכְמַת אֱלֹהוּת בָּרוּךְ־הוּא הַמְלֶבֶּשֶׁת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד בְּתַרְיַ"ג – 613, מִצְוֹת הַתּוֹרָה – נִקְרַאת בְּשֵׁם "בְּחִינַת אֲחוֹרַיִם דְּחָכְמָה", חיצוניות ה"חכמה". לעיל אמר רבנו הזקן, שמה שהשיג משה רבנו בנבואה, בספירת ובחינת ה"חכמה", הוא "אחוריים דחכמה", נפקת" (באה רק ולבסוף אמר, שגם מה שהתורה "מחכמה מבחינת אחוריים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם ובחי' הפנים היא הספירה עצמה המיוחדת במאצילה א"ס ב"ה בתכלית היחוד כגון ד"מ ספירת חכמה שהיא מיוחדת במאצילה "התלבשות" היא הרי, אומרים לכן א"ס ב"ה בתכלית היחוד כי הקב"ה וחכמתו אחד (כמ"ש לעיל) ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו ית' למטה בתחתונים שהם בעלי גבול ותכלית ומתלבש בהם נק' אחוריים ונק' ג"כ בחי' עשיה שבאצי' פי' הנבראים שבהם מתלבש האור, הם בעלי גבול ותכלית, אי אפשר הרי להיות שהאור המתלבש בהם יהיה אור שבבחינת בלי גבול כפי שהדבר בספירה עצמה שהיא מאוחדת במאציל בתכלית היחוד, וכשם שהמאציל הוא "אין סוף" ו"בלי גבול", כך גם הספירה היא בבחינת "בלי גבול", הרי מה שמאיר ומתפשט ומתלבש בנבראים נִקְרָא "אֲחוֹרַיִם", החיצוניות של הספירה ולא הספירה עצמה, וְנִקְרָא גַּם־כֵּן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה שֶׁבַּאֲצִילוּת"30. – ה"אחוריים" והחיצוניות של ספירת ה"חכמה" (ש"חכמה" היא הרי הבחינה של "אצילות") נקרא בחינת העשיה שב"אצילות" בחינה של "אצילות" שיכולה לרדת למטה. פּרוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמָתוֹ ה' מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָה מִיּוֹ, שֶׁהֵן בְּחִינַת הַשֵּׁבֶל וְהַמִּדּוֹת ודִבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, זו למטה מזו שהן בחי' השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם וְלָכֵן משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו־ הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִשִׂיג עַד אֲחוֹרַיִם דְּחָכְמָה, כנזכר לעיל, זָכָה שֶׁתִּנָּתֵן עַל־יָדוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא התורה, היא "נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְמַעְלָה", פְּרוּשׁ מַה שֶׁנּוֹבֵל מִמֶּנָּה וְיוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹרָה בַּשְׁמִיוּת שֶׁלָּנוּ, שֶׁעִקָּרָהּ וְתַכְלִיתָהּ של תורה, הוּא קִיּוּם הַמִּצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה וַעֲשֶׂה בְּפְעַל וּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ, בְּמַאֲמַר34: "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", שהגמרא אומרת בעירובין 35 על כך: "היום לעשותם ולא למחר לעשותם", שזמן קיום המצוות הוא דווקא היום, וְ"גָדוֹל תַּלְמוּד שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה"36, – הרי שהגדלות של תלמוד (לימוד) היא מפני שזה מביא לעשיית המצוות, הרי שהתכלית היא קיום המצוות, וְ"הַלּוֹמֵד שֶׁלֹא לַעֲשׂוֹת – נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהְפְּכָה שִׁלְיָתוֹ וְכוּ'"37, – ולא היה נברא, וְכָל אָדָם מִכְרָח לְהִתְגַּלְגַל עַד שֶׁיְקַיֵּם כָּל הַתַּרְיַ"ג 613, מִצְוֹת בְּפְעַל מַמָּשׁ, כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ"י ז"ל38: – ב"יהל אור" להרבי ה"צמח צדק", על תהלים, עמוד 369, מביא על אגרת קודש זו: רבנו הזקן מתחיל את האגרת בפסוק "עוטה אור כשלמה", ובאגרת חסר הביאור על פסוק זה, אלא מההקדמה מסתבר ש"אחוריים דחכמה" הנקרא "נובלות חכמה שלמעלה תורה", זה ה"שלמה" (הלבוש) ונגלה דתורה, ובחינת פנימיות אבא (פנימיות החכמה) היא טעמי תורה, (שבעיקרו זה יתגלה בביאת המשיח, כפי שרש"י אומר על הפסוק 39, "ישקני מנשיקות פיהו", שמשיח יגלה טעמי תורה, ומעין זה היא התגלות החסידות שהיא הכנה למשיח, על־דרך שטועמים ממאכלי השבת בערב שבת)40. והוא (ממשיך ה"צמח צדק" ב"יהל אור") ה"אור" המלובש ב"שלמה". שכן,

יום שני ג' תשרי ~ מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קכט, האותיות הנגלות לנו... עד עמ' קכט, כנודע. האגרת הבאה, דיבור המתחיל "האותיות הנגלות" היא מהאגרות שנוספו בהוצאת שנת תר"ס. כפי הידוע נוספו באותה הוצאה כמה אגרות קודש, כפי שכותב ר' אשר מניקולייב ב"מודעה רבה", שנוספו "השמטות מהאגה"ק"44. המשך אגרת זו לאגרת הקודמת הוא, שהרי באגרת הקודמת מדובר איך שרק הבחינות "נהי"ם" יסוד, מלכות המשפיע נצח, הוד, אשורי שבס"ת. ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן. שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון. כי אין הפרש בין לה"ק ובין שאר לשונות במהות הברת האותיות כ"א בצירופן. ואותיות המחשבה הן ג"כ בכל לשון שאדם מחשב תיבות ואותיות הלשון שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה יש בה ג' מיני בחי' אותיות. שהרי כשרואה בס"ת תמונת האותיות הן מצטיירות במחשבתו וזה נקרא בחינת עשי' שבמחשבה. וכן כאשר שומע אותיות הדבור הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן וזה נקרא בחינת דבור שבמח' ובחי' יצירה. ואותיות הָאוֹתִיּוֹת 46 הַנִּגְלוֹת לָנוּ, הֵן: בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה. דְמַעֲשֶׂה, אותיות ה"מעשה", הבאות בכתב ובמעשה, הֵן תְּמוּנַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבִּכְתָב אֲשׁוּרִי שֶׁבְּסֵפֶר־תּוֹרָה. – כפי שהוסבר בהגה"ה בפרק י"ב של "שער היחוד והאמונה", הרי ש"מחשבה" מהרהרת ענין של מעשה, אותיות של מעשה וכתב, ו־עשיה של השתלשלות בריאה־יצירה־עשיה, וְכֵן כַּאֲשֶׁר שׁוֹמֵעַ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר – הֵן נִרְשָׁמוֹת בְּמַחֲשָׁבְתּוֹ וּמְהַרְהֵר בָּהֶן, וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת "דִּבּוּר שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה" – איך שבמחשבה הוא מהרהר באותיות של דיבור, וּ – זוהי בְחִינַת "יצירה"; – שכן, מחשבה עצמה היא בחינה של "בריאה", של דיבור, הרי זה דיבור שבמחשבה "יצירה" שבבריאה). וְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בְּלִי הִרְהוּר אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר – נִקְרָא "מַחֲשָׁבָה שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה", בְּחִינַת "בְּרִיאָה". וְהִנֵּה, אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מַמָּשׁ, - לא דיבור שבמחשבה, כי אם דיבור ממש, הֵן מִתְהַוּוֹת וּמְקַבְּלוֹת חַיּוּתָן מֵאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ עַצְמָן שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה. וְאַף שֶׁלִפְעָמִים מְדַבֵּר אָדָם וּמְהַרְהֵר בְּשַׁעַת מַעֲשֶׂה, בְּדְבָר אַחֵר – ולכאורה אין אותיות הדיבור

יום שלישי ד' תשרי ~ מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קכט, כ איהו וחיוהי חד... עד עמ' 258, וע"ש. כ. תוכן אגרת קודש זו (סימן כ) הוא אחד הענינים העמוקים ביותר בחסידות, ומתבטא בה יסוד בענין של חסידות, שעד עתה טרם הוסבר בספר ה"תניא". ברם, כפי שכבר הוסבר בפרוטרוט בהקדמה לסימן י"ח – ראוי לחפש בכל אגרת הקודש מה מתווסף באותה אגרת בנוגע לעבודה בפועל בקיום המצוות בכלל ובמצות הצדקה במיוחד (שכן, אגרות הקודש הרי נכתבו כדי "להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון", ללמד את בני ישראל דרכי ה' ובמעשה בפועל (כפי שכותבים בהקדמתם הרבנים הגאונים בני המחבר), וכיוון שרוב האגרות נכתבו בקשר לצדקה עבור אלה שעוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל – יש באגרות קודש אלו ענינים המוסיפים יתר חיות ועילוי במצות הצדקה). חשיבותה המיוחדת של אגרת זו, יכולים לראות גם מכך, שרבנו הזקן כתב אותה (כפי שהרבי ה"צמח צדק" כותבי) "בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא". רואים אכן, שגם בענינים העמוקים המוסברים באגרת זו, מתבטא ענין יסודי חדש שנותן מושג אחר לגמרי בעילוי של קיום מצוות מעשיות בכלל (מצוות הנעשות בדברים גשמיים, כמו ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי, וכדומה), ומצות הצדקה במיוחד. סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות. מזה יוצא, שדוקא התהוות הדברים הגשמיים היא מהקדוש־ברוך־הוא עצמו, שהוא למעלה מכל האורות והגילויים שמהם מתהווים הענינים הרוחניים. יסוד זה נותן הפלאה ועילוי לגמרי אחרים בקיום מצוות מעשיות על ידי דברים גשמיים (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות המתגלה כוח בשעה שהתהוותם היא מ'עצמות אין סוף'. וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע מביא באחת משיחות הקודש שלו, שכאשר נתגלה היסוד הזה באגרת קודש זו, "מספר מלות הנשמה השמיימיות", שהתהוות הדברים הגשמיים היא דוקא מ"עצמות אין סוף" נפתחו אצל חסידים מעיינות חדשים של חיות בקיום מצוות מעשיות. בלמדנו הענין בפנים האגרת, עוד יצא להזכיר איך שהרבי מורה בפשטות גאונית מופלאה שהיסוד של אגרת זו מובא בלשון הלכה ופסק דין במלים ספורות ברמב"ם בהלכות "יסודי התורה". "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד, הוא ועניני החיות הבאים ממנו (האורות שהם ענין של נשמה וחיות לכלים של ה"ספירות") הם דבר אחד (כלומר, האורות של ה"ספירות" הם לא רק מאוחדים אתו (עם אין־סוף) אלא הם דבר אחד עם האין סוף), אִיהוּ וּגְרָמוֹהִי חַד בְּהוֹן"3 הוא והכלים הבאים ממנו (שהם הכלים לאורות של הספירות וכמו גופים לנשמות") הם דבר אחד בהן (בספירות). (פּרוּשׁ, עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֵצִילוּת. "חַיּוֹהִי" הֵן הָאוֹרוֹת, הספירות (שהן ענין של חיות ואור) וּ"גְרָמוֹהִי" הֵן הַכֵּלִים, – של הספירות שהם כגופים וכלים לחיות ולאורות, שֶׁכְּלָן כפי שהם כולם דבר אחד עם "אור אין סוף", מפני שהם אֱלֹקוּת, שגם הכלים של הספירות הם אלקות, מַה־שֶׁאֵין־כֵּן בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה כוּ'). שם הכלים של הספירות וכן חלק מסויים מהאורות של הספירות אינם אלקות, אלא הם נבראים שנתהוו מאלקות. וְצָרִיךְ לְהָבִין הֵיטֵב, אֵיךְ הָ"אֵין סוֹף" חַד דבר אחד, עם "גְרָמוֹהִי" הֵן הַכֵּלִים, – של הספירות, הֲרֵי הַכֵּלִים הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, – לא זו בלבד שכל ספירה היא ענין מיוחד, חכמה היא לא בינה, חסד הוא לא גבורה, אלא החכמה או החסד הם גם כן בעלי גבול ותכלית, ואילו "אין ־סוף" הוא הרי פשוט בתכלית הפשיטות, ולמעלה מכל ציור ומכל ענין מוגדר כמו חכמה או חסד, והוא אין סוף, בלי קץ וגבול. כיצד, איפוא, יכולים הכלים להיות דבר אחד עם ה'אין־סוף'? כְּמוֹ סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות. מזה יוצא, שדוקא התהוות הדברים הגשמיים היא מהקדוש־ברוך־הוא עצמו, שהוא למעלה מכל האורות והגילויים שמהם מתהווים הענינים הרוחניים. יסוד זה נותן הפלאה ועילוי לגמרי אחרים בקיום מצוות מעשיות על ידי דברים גשמיים (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות המתגלה כוח בשעה שהתהוותם היא מ'עצמות אין סוף'. וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע מביא באחת משיחות הקודש שלו, שכאשר נתגלה היסוד הזה באגרת קודש זו, "מספר מלות הנשמה השמיימיות", שהתהוות הדברים הגשמיים היא דוקא מ"עצמות אין סוף" נפתחו אצל חסידים מעיינות חדשים של חיות בקיום מצוות מעשיות. בלמדנו הענין בפנים האגרת, עוד יצא להזכיר איך שהרבי מורה בפשטות גאונית מופלאה שהיסוד של אגרת זו מובא בלשון הלכה ופסק דין במלים ספורות ברמב"ם בהלכות "יסודי התורה". "אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד, הוא ועניני החיות הבאים ממנו (האורות שהם ענין של נשמה וחיות לכלים של ה"ספירות") הם דבר אחד (כלומר, האורות של ה"ספירות" הם לא רק מאוחדים אתו (עם אין־סוף) אלא הם דבר אחד עם האין סוף), אִיהוּ וּגְרָמוֹהִי חַד בְּהוֹן"3 הוא והכלים הבאים ממנו (שהם הכלים לאורות של הספירות וכמו גופים לנשמות") הם דבר אחד בהן (בספירות). (פּרוּשׁ, עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֵצילוּת. "חַיּוֹהִי" הֵן הָאוֹרוֹת, הספירות (שהן ענין של חיות ואור) וּ"גְרָמוֹהִי" הֵן הַכֵּלִים, – של הספירות שהם כגופים וכלים לחיות ולאורות, שֶׁכְּלָן כפי שהם כולם דבר אחד עם "אור אין סוף", מפני שהם אֱלֹקוּת, שגם הכלים של הספירות הם אלקות, מַה־שֶׁאֵין־כֵּן בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה כוּ'). שם הכלים של הספירות וכן חלק מסויים מהאורות של הספירות אינם אלקות, אלא הם נבראים שנתהוו מאלקות. וְצָרִיךְ לְהָבִין הֵיטֵב, אֵיךְ הָ"אֵין סוֹף" חַד דבר אחד, עם "גְרָמוֹהִי" הֵן הַכֵּלִים, – של הספירות, הֲרֵי הַכֵּלִים הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, – לא זו בלבד שכל ספירה היא ענין מיוחד, חכמה היא לא בינה, חסד הוא לא גבורה, אלא החכמה או החסד הם גם כן בעלי גבול ותכלית, ואילו "אין ־סוף" הוא הרי פשוט בתכלית הפשיטות, ולמעלה מכל ציור ומכל ענין מוגדר כמו חכמה או חסד, והוא אין סוף, בלי קץ וגבול. כיצד, איפוא, יכולים הכלים להיות דבר אחד עם ה'אין־סוף'? כְּמוֹ ובהרגשתו של היש הנברא עצמו, הוא נרגש כ"מציאות יש", ואילו אם ההתהוות היתה באופן של "עילה ועלול" לא היה יכול הנברא להיות, גם בהרגשתו ובידיעתו העצמית, "מציאות יש", אלא גם בהרגש שלו היה בטל במציאות. וַהֲגַם ל למרות, שֶׁהַיֵּשׁ הנברא הוא גַּם־כֵּן כְּלָא חָשִׁיב קַמֵּיהּ, ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו מקורו, כי הוא מציאות אחרת לגמרי, ולכן הוא קורא לו "אין" – לא קיים מצד זה שבאופן המציאות שלו אין מקורו קיים. ובלשון רבנו הזקן: כִּי הַכֹּחַ הַמְהַוֶּה אוֹתוֹ ו־הַשׁוֹפֵעַ הַכֹּחַ וְהָאוֹר הַשׁוֹפֵעַ בּוֹ – בנברא, כוח ואור זה הם מֵהַכֵּלִים דְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה עֲשִׂיָּה, שֶׁהַ"קַו" של, אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵאִיר בָּהֶם, – שלכן 23 זה נקרא "קמי" (לפניו), למרות שמדובר אודות הכוח האלקי המהווה אותו שכן, בכלים של הספירות שמהם בא הכוח האלקי מאיר בהם הקו, שהוא הגילוי של "אור אין סוף" בעולמות. וביטול זה הוא וּכְ כמו ביטול זִיו הַשֶׁמֶשׁ בַּשֶׁמֶשׁ, שבשמש לא נרגשת כלל מציאותו של הזיו, אלא רק המאור והמקור של הזיו שהוא השמש, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים ספר ה"תניא", חֵלֶק ב24 – שכל הנבראים בטלים באמת לגבי מקורם, כפי שהזיו בטל במקורו בשמש, כיצד, איפוא, אומרים אנו, שאם התהוות הנבראים היתה באופן של "עילה ועלול", הם לא היו מציאות "יש" אלא היו בטלים לגבי מקורם הרי גם כעת, כשנתהוו בדרך "יש מאין" הם הרי גם כן בטלים באמת לגבי מקורם, ובאופן הביטול כמו שזיו השמש בטל לגבי השמש? מתרץ על כך רבנו הזקן: הַיְנוּ "קַמֵּיהּ" יִתְבָּרֵךְ לפני הקדוש־ברוך־הוא, דַּוְקָא, שֶׁהִיא יְדִיעָתוֹ כפי שהוא יודע את הנבראים באופן הידיעה של מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אֲבָל בִּידִיעָה דעת תחתון, שֶׁמִּמַּטָה לְמַעְלָה הידיעה שמצד הנברא, הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא הוּא דָּבָר נִפְרָד לְגַמְרֵי בִּידִיעָה וְהַשָּׁנָה זוֹ שֶׁמִּמַּטָה, הנברא נרגש למציאות "יש" ודבר נפרד מהמקור שמהווה אותו, ולא שהוא בטל במציאות לגבי מקורו; ולמרות שגם הנברא יודע שיש לו מקור המהווה אותו, ושמקור זה הוא כוח אלקי ולא ממנו ולא ממקצת ממנו, מֵהַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין מָהוּת הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא, לְמָהוּת הַכֹּחַ וְהָאוֹר הַשׁוֹפֵעַ בּוֹ לְהַוּוֹתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, – שה"אין" וה"יש" הם עצם ומהות אחרים לגמרי, ובסוג המציאות של ה"יש" אין ה"אין" נמצא כלל. וְלָכֵן נִקְרָא25 גם אליבא דאמת, "יִשׁ" מֵ"אַיִן" דַּוְקָא. – שהמקור נעשה

יום חמישי ו' תשרי ~ מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קל, והנה ראשית היש... עד עמ' קל, עילתו. אחרי שרבנו הזקן הסביר לעיל בדרך כלל, שהתהוות מציאות "יש" מרוחניות, יכולה להיות רק באופן של בריאה "יש מאין" (ולא באופן של "עילה ועלול") יסביר רבנו הזקן להלן שהראשית וההתחלה של היש הנברא הן הכלים של עשר הספירות של העולמות בריאה יצירה עשיה. וְהִנֵּה רָאשִׁית הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא וּתְחִלָּתוֹ הֵן הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה־יְצִירָה עֲשִׂיָּה, וְגַם הָאוֹרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַן – האורות המתלבשים בכלים והם ענין של חיות לכללים שבהם ישנן הרי שלש הבחינות נפש, רוח ונשמה, הרי שתי הבחינות נפש ורוח הן גם כן ענין של "יש", וְנִבְרָאוּ מִבְּחִינַת הַנְשָׁמָה דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה שֶׁהוּא אֱלֹקוּת, – והאלקות של הספירות מהווה את ענין ה"יש" של הכלים של הספירות וגם הנפש והרוח שלהם, וְהֵן בחינה זו האורות של הספירות הן הַלָּמֶ"ד כֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. – ב"אצילות" הרי גם הכלים ואפילו חיצוניות הכלים של "מלכות דאצילות" הם אלקות, ובחיצוניות הכלים של "מלכות דאצילות" המתלבשים בעולמות בריאה יצירה עשיה להיות להם נשמה

יום שישי ז' תשרי ~ מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קל, אך נשמות המלאכים... עד עמ' 260, בבי"ע. אַךְ נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִ"זִוּוּג הַנְשִׁיקִין", נשיקין" הוא זיווג ויחוד רוחני של הספירות, שמזה בא ענין רוחני כמו הנשמות של המלאכים, וְכֵן נִשְׁמוֹת הָאָדָם שֶׁיָּצְאוּ מִזִוּוּג דְּזוּ"ן דְּאֲצִילִי קֹדֶם שֶׁיָּרְדוּ לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה אלא כפי שהן שם ב"אצילות", הרי הנשמות אֵינָן בִּכְלַל "יֵשׁ" וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי־עַצְמָן, אֶלָּא הֵן מֵעֵין בְּחִינַת אֱלֹקוּת בְּצִמְצוּם עָצוּם, כפי שזה בא בְּצִמְצוּם של להיות בחינה של נשמה, וּכְעֵין הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גְבוּל – למרות שהן אלקות, בכל זאת הן בחינת גבול של חכמה וחסד וכדומה. שזה עַל־יְדֵי צִמְצוּם אוֹר הָאֵין סוֹף, הוּא הַ"קַו" הַמְלָבָּשׁ בְּנֶפֶשׁ־רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם, – שמצד שהקו המלובש בהן הוא בצמצום רב ולא מאיר בהן ענין ה"אין סוף" ו"בלי גבול" המאפיין את ה"קו", אלא הארה בלבד מה"קו" שלא נרגש בה ה"אין סוף" וה"בלי גבול" של ה"קו" מצד זה יכולים הכלים של הספירות להיות בבחינת גבול, למרות שמצד התאחדותם וביטולם לאור הם ענין של "אלקות", כנזכר לעיל. דומה לכך הוא בנשמות ד"אצילות" כפי שהן עדיין ב"אצילות". אלא, על צמצום זה (שה"קו" המלובש בהם הוא הרי על ידי צמצום) אומר רבנו הזקן, שאין זה מיעוט בלבד באור ובההארה, אלא, וּכְמוֹ צִמְצוּם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת חָלָל וְכוּ' וכמו הצמצום הראשון שהיה ב"אור אין סוף" וּ"זְעִיר אַנְפִּין" שגם האלפים ורבבות עולמות הנמצאים בגלגל של "אריך אנפין" ו"זעיר אנפין" (כפי שכתוב בקבלה) 31, אֵינָן "עֶלְמִין" – עולמות מַמָּשׁ כְּעֵין הַהֵיכָלוֹת דַּאֲצִילוּת וּבְחִינַת "יֵשׁ", אֶלָּא הם, בְּעֵין נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִ"זִוּוּג הַנְּשִׁיקִין", כנזכר לעיל, שאין הן ענין של "יש" כמו ההיכלות או הגופים של המלאכים, וְנִקְרְאוּ "עָלְמִין" – ענין של עולמות, ש"עולם" הוא הרי מלשון העלם, של ענין של "יש", לְגַבֵּי הַ"גְּלְגַלְתָּא" וְ"דִקְנָא"). שלעומת הביטול וההתאחדות עם "אור אין סוף" של הבחינות "גולגלתא" ו"דיקנא", הם נקראים "עלמין" (עולמות), אַךְ אֵינָן אֱלֹקוּת מַמָּשׁ לִבְלֹא יֵשׁ מֵאַיִן, בריאת "יש מאין" היא רק בכוח "אין סוף", וכיוון שהכלים של ספירות ד"אצילות" מאוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף", לכן יכולה להיות על־ידם ההתהוות של "יש מאין"; ואילו המלאכים ד"אצילות", וכן הנשמות, למרות שהם מעין אלקות אבל אין הם אלקות ממש להוות "יש מאין", מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ וְנִפְרְדוּ מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת, שֶׁבָּהֶן – בכלִים, מְלֻבָּשׁ הַ"קַו" מֵאוֹר אֵין סוֹף, שמצד זה שמלובש בהם "אור אין סוף" (שכן, ה"קו" הוא הגילוי של "אור אין סוף" בעולמות), והם מאוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף" המלובש בהם, לכן יכול להיות מהם ההתהוות של "יש מאין", שֶׁ – כן הָאוֹר הוּא בְּעֵין הַמָּאוֹר, – מקור האור, הוּא מָהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמְצִיאוּתוֹ הוּא מֵעַצְמוּתוֹ, וְאֵינוֹ עָלוּל מֵאֵיזֶה עָלָה לִבְרֹא בָּהֶן וְעַל־יָדָן בְּרוּאִים בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית, וּבִפְרָט עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן – של הכלים של הספירות ד"אצילות", בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה. דבר שמוסיף במיוחד לנבראים ענין הגבול וההגשמה. למרות שאמר לעיל שהתהוות ה"יש" היא בכוח ה"אור אין־ סוף" על ידי הכלים של כל עשר הספירות ד"אצילות" – יאמר להלן שעיקר ענין הישות בנבראים (שהנבראים יהיו מציאות "יש" ודבר נפרד לגמרי) שבהרגשתם יהיו נפרדים לגמרי מאלקות, בא מ"מלכות דאצילות". שכן, ענין ה"מלכות" (ומלוכה) הוא דוקא על אֶמְנָם מוּדַעַת זֹאת, – הרי ידוע, שֶׁעִקַר הִתְהַוּוּת הַיֵּשׁ וְדָבָר נִפְרָד לְגַמְרֵי, – מאלקות, הוּא מִמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת מספירת ה"מלכות" של עולם ה״אצילות", שֶׁנַעֲשָׂה – "מלכות דאצילות" נעשית 'עַתִּיק דִּבְרִיאָה', "עתיק" הוא ענין התענוג, פנימיות הרצון, ו"מלכות דאצילות" נעשית ענין של תענוג ורצון לעולם ה"בריאה" היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה מצד "מלכות" נוצר עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' דנוק' של התגלות, כִּי בָּהּ נִגְלָה כֹּחַ אוֹר אֵין סוֹף לִכְלֹא יֵשׁ מֵאַיִן שֶׁלֹא עַל־יְדֵי עַלָּה וְעָלוּל, כנזכר לעיל, ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול וְאוֹר הָאֵין סוֹף הוּא מְלָבָּשׁ בַּחָכְמָה' לְבַדָּהּ. "חכמה" כפי שהיא מ"אין סוף" היא כעין "יש מאין", "והחכמה מאין תמצא", ו"אור אין סוף" מאיר ב"חכמה" (ועל ידי "חכמה" מאיר "אור אין סוף" בכל שאר הספירות). הוספת כ"ק רבינו: ואין סתירה בין הנ"ל דבריאה הוא לבדו בכחו כו' ומודעת זאת דהוא מל' כי וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: – בספר יצירה 34, בענין עשר ספירות: "נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן", שה"תחילה" (שהיא למעלה מהראש) נמצאת בסוף במדה מרובה יותר מאשר בראש. ה"ראש" בספירות, הוא ספירת ה"חכמה" (הנקראת ראש וראשית, "ראשית חכמה") 35, וה"תחילה" שלמעלה מהראש היא ספירת ה"כתר". הרי שה"תחילה", ספירת הכתר, "נעוץ" ונמצאת בסוף של הספירות, ה"מלכות", ספירת האחרונה בכל הספירות, כִּי כֵּתֶר' מְמְצָע בֵּין הַמַּאֲצִיל סוף", לַנֶּאֱצָלִים, - שהם שתי המדריגות ענין של גבול, וְיֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הָאֵין־ סוף. – שכן, כל ממוצע שהיא הממוצע ביניהן. וכיוון ש"כתר" ממוצע בין "אור אין סוף" המתבטא בהתהוות הנבראים, שכפי שהוסבר לעיל זה ענין של העלם בנבראים המרגישים את עצמם למציאות "יש"). וּמַה גַּם 37, כִּי בְּרִיאַת הַנִּשָׁמוֹת מִמֶּנָּה, מ"מלכות", לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי־עַצְמוֹ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, לא כפי שהנשמות הן בעולם ה"אצילות", שהן שם מהות של אלקות, בטלות ולא מרגישות עצמן ל"יש", אלא כמו שהנשמות הן בעולם ה"בריאה", שם הן מרגישות עצמן ל"יש" ו"דבר נפרד", ויחד עם זה הן ענין של אלקות וממשיכות אלקות בעולמות, ו מה שנשמות באות מ"מלכות", נִקְרָא בְּשֵׁם "לֵידָה", שזקוקים לכך לכוח לא עליון מיוחד של "אין סוף", כִּקְרִיעַת יַם־סוּף שאומר על כך בזוהר 38 דִּ"בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא". שהדבר תלוי ב"עתיק" שהוא נעתק ונבדל מעולמות, והוא פנימיות ה"כתר". שכן, ב"כתר" ישנם הרי "עתיק" ו"אריך", "אריך" ראש ומקור לנאצלים, ו'עתיק' הבחינה האחרונה של "אין סוף". וכשם שעל קריעת ים־סוף נדרש כוח של "עתיק" (מ"אין סוף"), כך גם ללידת הנשמות, שכפי שמדובר בקבלה זה אותו ענין של קריעת ים סוף, נדרש גם על כך כוח מיוחד של "אין סוף". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק ללידת הנשמות נדרש כוח של "אין סוף", כי־אם גם על ענין העיבור של הנשמות, שלפני הלידה, נדרשים אורות עליונים עד "אין סוף". וְגַם כָּל גִּדּוּל הַנְשָׁמוֹת כָּל ז' חֲדָשִׁים, מִזִוּוּג שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת עַד שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, שכתוב בקבלה 39 ששמיני עצרת הוא היחוד והזיווג "להוליד נשמות", ו"לידת הנשמות" היא בשביעי של פסח, בזמן קריעת ים סוף, הוּא כְּמוֹ גְּדּוּל וְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא' הספירות "ז"א (זעיר אנפין – מדות) ו"מלכות" דאצילות, שהן לפני כן בהעלם, ומתגדלות בְּבֶטֶן "אִמָּא עִלָּאָה", – בפנימיות "בינה" דאצילות, שֶׁהוּא עַל־יְדֵי אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים מֵ"אִמָּא עִלָּאָה", ספירת ה"בינה", וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף, הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ – ב"בינה" דאצילות, לשם גידול זו"ן ("זעיר אנפין" ו"מלכות") כָּל ט' או ז' יַרְחֵי לֵידָה. בבטן "אימא תתאה, דאצילות, מגלה, כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות שבה הוא גם כן על ידי אורות עליונים, והמשכה מ"אור אין־ סוף". וְכָכָה הוּא בִּבְרִיאַת נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים לְעוֹלָם הַבְּרִיאָה. שזה גם כן על ידי אורות עליונים, עד "אור אין סוף", הנמשכים ב"מלכות". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק עבור לידת הנשמות ועבור העיבור נמשכים אורות עליונים, כי־אם גם עבור שורש הענין של עיבור, שיוכל להיות העיבור, זקוקים גם כן להמשכת אורות עליונים. וְגַם, כָּל עִיקֵר וְשֹׁרֶשׁ הַמִּיפָה שֶׁ – "מלכות", מְקַבֶּלֶת וּמִתְעַבֶּרֶת מִ״וְעֵיר