הרב יחזקאל קופלד
ישנה טענה שנשמעת הרבה בשיח הציבורי, בעם בכלל ובתוך הציבור הציוני דתי בפרט. והיא שכדי שנוכל להגיע לאחדות צריך לעסוק בעיקר במשותף והמוסכם, ולהימנע כמה שאפשר מכל עיסוק בנושאים רעיוניים אידיאולוגיים שיש בהם מחלוקת קשה, וכי העיסוק בהם מפריע ומונע מהיכולת להגיע לאחדות המקווה.
הרבה פעמים כשנשמעות טענות אלו, זה כולל אזכור של הרב קוק זצ"ל, שפעל למען אחדות העם וראה בזה ערך חשוב. ואם כך יש לראות את דבריו על היחס הנכון בין שמירה על האחדות לבין בירורים אידיאולוגיים ורעיוניים. ובלשונו, בין "קנאות וסבלנות". הרב כתב אגרת לאגודת ישראל:
כאן אנו כוללים כבר כאחד שני זרמי רוח, שמבלעדי המחשבה הרוממה אשר הגה רוח קדשם במכתבם הבהיר, היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים להתאחד: הקנאה הקדושה קנאת ד' ותורתו ... והסבלנות המתונה - המלאה רוח חסד ודרכי-שלום, ... ומתוך האהבה העמוקה העליונה שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו, ואנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו, הננו שואפים לתן את רוח ד' על כל צאצאיו. ומתוך-כך יש לנו כח סבל גדול מאד, לבא במשא ומתן עם כל פלגות עמנו ועם כל יחידיו. ...ולהשפיע מרוח-החיים אשר באוצר- החיים אשר עמנו בכל מדה האפשרית, על כל יחיד ועל כל סיעה. (אגרות הראיה / כרך ב / תכז)
חייבים לפעול מתוך אחדות של שני זרמי רוח, שאמנם אם אין "מחשבה מרוממת" אלא הבנה שטחית, נראה שאי אפשר לאחד יחד מה שנראה כשני הפכים הקנאה הקדושה עם הסבלנות המתונה. לעומת זאת במבט נכון, צריך מצד אחד לקנא לכבוד ה' ותורתו, מה שנותן כח ואומץ לפעול בלי מורא למען המטרה הקדושה. ומצד שני צריך לפעול מתוך חסד ודרכי שלום, שמשרה על האוחזים בה חוט של חן וחסד.
אנו מקנאים לשם ה', ... ומתוך שיש לנו אהבה גדולה כלפי כל עמינו. מתוך הגישה המורכבת הזאת, יש לנו סבלנות לפעול בקשר הגון עם ההנהגה הציבורית ועם אנשים פרטיים. ובכל זה נמשיך לחזק את כל הפועלים עמנו במשימה, ולהשתדל להשפיע את רוח ה' על כל המפעל.
לא רק שאין הבירור סותר את הסובלנות. אלא אף, סובלנות שמונעת את בירור האמת, היא לא מועילה ואף מזיקה.
טעות מוחלטת היא ביד האומרים, שצריך להניח את היד מאי השווי של הדעות, להניח אותן ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים. ...״כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות״. אבל חלילה לה, מלהיות הסיבה הגורמת לעצלות בזכוך הדעות והארתן, עד שתגן גם על הדעות המזיקות והבוסריות. (מאמרי הראיה / חלק ב / נחמת ישראל)
מה שיש לא מעט טוענים, שלא כדאי להיכנס לוויכוחים רעיוניים, ויש להעדיף את גישת הסובלנות, היא טענה מוטעית. ראשית בכלל יש להבין את המגבלות בהתנהלות של הסובלנות, שהיא יכולה רק ליצור, מה שנוהגים לכנות כיום 'שקט תעשייתי'.
אבל אי אפשר לבנות על ידה חיי חברה חזקים, וכל שכן חיי עם מלאים, המחייבים לברר את הדעות באומץ ובלי טשטוש.
הסבלנות נוצרה בשביל ההבדלים הראויים להימצא בין אנשים, שלכל אחד 'גוון' אישי משלו. אבל בנוגע למחלוקות אידיאולוגיות שיש בין חלקי העם השונים, אין מקום להימנע מלברר את ההשקפה הנכונה. ומניעה כזאת, היא אף עצלנות שאין לה מקום.
באחת מאיגרותיו למקורבו ותלמידו הרב ד"ר משה זיידל הוא מעמיק ואף מחדד את העניין:
הסבלנות מקור חיים היא. אבל במה דברים אמורים? בזמן שהיא באה מתוך הטוהר של הדעת והמוסר, שאי אפשר לו להתברר כ"א מתוך ההכרה הבהירה במהות של חיי האומה ונשמתה התולדתית. אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכית הלב ורפיון הרוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול שמחזיקיה יהיו דווקא הדוגלים בשם הסבלנות... אבל היא דומה לאותה הסבלנות של האיש הרואה שכבוד ביתו ומשפחתו נתון הוא למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה. הפרטים...ודאי צריכים הם להתבאר ביאור למודי. אבל הכלל, נשאר כלל אמת וקיים לעד. (אגרות הראיה / כרך ג / תתעא)
הסבלנות היא בהחלט עניין חשוב ומועיל לבניין החברה, אבל היא צריכה לנבוע מתוך טהרה וזיכוך של הדעת והמוסר והכרת המהות הפנימית של העם, ההיסטוריה המיוחדת שלו, וזה כולל כמובן, תורת ישראל ודברי ה'. לעומת זאת תיתכן סובלנות שבאה מתוך רכרוכיות הלב, ובסופו של דבר גישה מוטעית כזאת, תגרום למריבות קשות בעם ולקנאה ומרירות מסוכנים. מהצד הרעיוני, חסימת הבירור על גודל המהות הפנימית של העם, והחתירה להגיע להכרת הייחוד הלאומי, החסימה היא ממש 'מסוכנת' לעתידו של העם.
בסוף הדברים מעיר הרב קוק שמבחינה מעשית, תמיד יש לשקול היטב את מידת הסבלנות מול מידת הביקורת, כפי מה שנדרש 'בשטח'. אבל זהו העיקרון.
ולקראת הבחירות כל זה נוגע, לשיח בחברה הישראלית בכלל, ולשיח בתוך הציבור הדתי לאומי בפרט. יש בציבור הישראלי רצון וכמיהה להגיע לאחדות בעם ובעיקר בשעות של התמודדויות לא פשוטות, כפי שיש במצב של מדינת ישראל היום.
אך ההצעה להימנע מויכוחים אידיאולוגיים והשקפתיים וליצור אחדות סביב 'מכנה משותף' נמוך יותר ולמען האחדות להתרכז במה שכולם מסכימים עליו, זוהי לא דרך טובה לפי הרב קוק:
הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים.
'קישור הלבבות' הזה נדרש עוד יותר בזמן שעומדות על הפרק שאלות כבדות משקל. לכן טוב עושה מפלגת הציונות הדתית שממשיכה ליצר אמירות ברורות וחשובות בכל התחומים, אמירות המשמיעות את השקפת העולם שלנו על משמעות המדינה וחיינו בה.