תנאי הסף למשרת רבנות: אחריות, רגישות והתמסרות מוחלטת לכלל ולפרט < בן למשפחת מקובלים ירושלמית קושר קשרי ידידות עם רפתנים קיבוצניקים שמחזירים לו אהבה < השמיים שהזילו את דמעותיהם על פטירתו – מילאו במקביל את בורות מקווה הטהרה שעל בנייתו עמל < כך נראית מחאה אפקטיבית על חילול שבת, וגם מי שלא רוצה את הרב – הוא יבוא אליו >> הרב דוד כהן, חתנו של הרב משה מרדכי הדאיה זצ“ל שכיהן ברבנות העיר אילת במשך כשבעה עשורים, משרטט קווים לדמות שסוככה על תושבי העיר הדרומית, בגופם ובנפשם
שלום הלוי
הרב משה מרדכי הדאיה זצ“ל, שהלך לעולמו בשבת פרשת בראשית, היה נצר לשושלת רבנים ומקובלים מפוארת. סבו, הרב שלום הדאיה, עמד בראש ישיבת המקובלים ’בית אל‘ בירושלים, אביו היה הרב יצחק הדאיה, ודודו – פוסק ההלכה והמקובל הרב עובדיה הדאיה, בעל שו“ת ’ישכיל עבדי‘.
את ראשית דרכו התורנית עשה בישיבת ’שערי ציון‘ בירושלים, תחת ידו של הרב הראשי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, והוסמך לרבנות כבר בגיל 18 וחצי.
בשנת תשט“ז, כשהוא צעיר בן 21 בלבד, נקרא אל הרב הראשי לישראל דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ“ל, שביקש לשגרו לשליחות קצרה באילת, העיר הדרומית והמבודדת. השליחות, שנועדה במקורה להימשך שבועות ספורים בלבד כדי להפריח את השממה הרוחנית בעיר הצעירה, הפכה למפעל חיים שנמשך קרוב לשבעה עשורים.
רגישות ואומץ תורני
בבואו לאילת מנה היישוב כ-1,200 תושבים בלבד, והתשתיות הפיזיות והרוחניות היו בחיתוליהן: עגלת מים שסבבה ברחובות, אוטובוס יומי יחיד, ובית כנסת בודד שבו שכן ספר תורה פסול...
כאשר התברר כי גם ספר תורה נוסף שנשלח ממשרד הדתות אינו כשר, הפשיל הרב הצעיר שרוולים: הוא ביקש שישלחו אליו דיו וקולמוס, וישב מיום חמישי בבוקר ועד כניסת השבת כשהוא מגיה ומתקן במו ידיו את הספר כולו – מפרשת בראשית ועד וזאת הברכה.
באותן שבתות ראשונות יצא הרב מבית הכנסת לרחובות כדי לחפש עשרה למניין, וקרא גם לתושבים שעבדו בשבת להצטרף לתפילה. כאשר המתפללים ביקשו למחות על כניסת פועלים לבית הכנסת בעיצומה של השבת עם כלי עבודתם, גונן עליהם הרב הדאיה. בעקבות רגשות הקרבה שהפגין כלפיהם – כמים הפנים לפנים הניחו הפועלים את כלי העבודה תחת הספסל, חיבקו את ספר התורה והבטיחו לשמור את יום השבת, ובהמשך אף היו מבוני בניין המועצה הדתית בעיר.
העמידה על משמר ההלכה, לצד תנאי השטח הייחודיים של אילת המנותקת, דרשו מהרב הדאיה ליטול על כתפיו אחריות רבה ויכולת פסיקה והכרעה המותאמת למצב שראו עיניו. למשל, כאשר עלתה שאלת פתיחתן של מסעדות כשרות באמצע השבוע תוך שהן פועלות בשבת, הציע רבו בישיבה, הרב שמעון אפרתי, להעניק להן תעודת כשרות לימי החול בלבד. הרב הדאיה עמד בתוקף על דעתו כי מסעדה בעיר חייבת לשבות כליל בשבת כדי לקבל הכשר. בפגישה אצל הרב הראשי הרצוג, חרף גילו הצעיר ומעמדם הרם של הנוכחים, החזיק הרב הדאיה בעמדתו, והרב הרצוג נתן לו גיבוי מלא ופסק: ”עשה כפי שאתה מבין“.
בשנותיה הראשונות של העיר נדרש הרב להתמודד עם מכשולים חמורים בתחום הכשרות, עד כדי מציאת בשר טרף במחסני הבשר המקומיים. בסבלנות, בנחישות ומתוך דאגה לבריאותם ורוחניותם של התושבים, הוביל מהפכה שקטה עד להסדרת מערך כשרות מפוקח.
בנוסף, יזם הרב את הקמת בית העלמין הראשון בעיר. בערב יום הכיפורים תשי“ח, כשנפטר תושב העיר ועדיין לא היה מקום קבורה מוסדר, פעל מול מזכיר המועצה לאיתור שטח (במקום בו שוכן כיום בית העלמין הצבאי), ובמוצאי יום הכיפורים קידש את השטח לקבורה יהודית.
הרב הדאיה היה קשור בעבותות לקיבוצי דרום הערבה: יטבתה, קטורה, אליפז וכמובן אילות. הקשר העמוק שלו עמם בא לידי ביטוי בכל מעגלי החיים. הוא ערך עבורם בריתות, חיתן את תושביהם, וכאשר התעורר צורך בהלוויה הרב הגיע ודאג לכל ענייני הקבורה. במקביל הוא טרח לספק להם ספרי תורה בעת הצורך ואף הקים את בית הכנסת ביטבתה. מעורבותו העמוקה הגיעה גם לתחום הכשרות, והוא זה שהעניק את תעודת הכשרות למחלבות יטבתה במשך למעלה מיובל שנים.
מדי שנה, כחודש לפני חג הפסח, הקפיד הרב לוודא כי מזון הפרות ברפתות הקיבוצים הוחלף כדי למנוע מהן אכילת חמץ בחג. התושבים המקומיים מספרים בגלוי כי לולא הרב הדאיה הם לא היו מקיימים בריתות או עורכים חופה וקידושין. הסיבה להצלחתו הייתה פשוטה: הרב ידע להיכנס לליבם. הוא דיבר איתם בשפתם, נמנע מנוקשות מיותרת והכיר את מורכבות חייהם. בזכות גישה זו הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. כל בקשה או אמירה שלו נחשבה בעיניהם לדבר קדוש והם שמחו לקיים אותה. זוהי התכונה הראשונה והמשמעותית ביותר שעיצבה את דמותו.
מבט בגובה הלב
נדבך נוסף בדמותו של הרב קשור למבטו על בני אדם. הרב מעולם לא בחן איזה יהודי עומד מולו, מהו צבע עורו, מהן דעותיו או האם הוא חובש כיפה. הוא תמיד הסתכל על כל אדם בגובה הלב וראה את הנשמה היהודית הטמונה בו. בדרך זו הוא ידע לגעת בליבם של הבריות. כפי שנאמר על רבי שמעון בר יוחאי ”השקפת לכבודו פנימה“, הרב הוכיח שכאשר מביטים פנימה באמת אפשר לקרב את כולם. לא פלא שאנשים רבים באילת וסביבותיה מתהלכים כעת כיתומים, שכן הם חשים שהרב הדאיה היה עבורם כאבא רוחני ולעיתים אף למעלה מכך.
הרב דאג לאנשים גם מבחינה פיזית וכלכלית, ונקשר למשפחות רבות שזכו לעזרתו החומרית. הרב הכיר היטב את כל המשפחות הוותיקות באילת, וכולן ללא יוצא מן הכלל עברו תחת ידיו – פשוטו כמשמעו. יש לזכור כי עד לפני שנים ספורות פעל בעיר מוהל אחד בלבד – הרב הדאיה. הוא מל את כולם, לעיתים אף כמה דורות באותה משפחה. מעבר לכך, הוא הקפיד לערוך בעצמו את החופות לכלל תושבי העיר. הקשר שיצר עם המשפחות היה אישי ועמוק. הוא נהג להגיע לאזכרות, לנחם אבלים במהלך השבעה ולהשתתף בהלוויות. בכך בא לידי ביטוי אותו חיבור עמוק שחש כלפי ציבור התושבים.
היבט שלישי שאפיין את העשייה שלו הוא הדאגה הכוללת לעיר אילת. הוא לא ראה בעשייתו רק עבודה שגרתית אלא הרגיש שהאחריות על העיר מונחת ממש על כתפיו, בפרט בכל הנוגע לענייני הכשרות. כך למשל, כחודש לפני ערב פסח הוא נהג לעבור בין כל בתי העסק בעיר לממכר מזון, כשהוא מחתים את בעליהם על שטר מכירה מסודר. אפילו מול אנשים שפתחו את עסקיהם בשבת, לא אכלו מזון כשר ולא החזיקו בתעודת כשרות, הרב עמד על כך שלא ימכרו חמץ במהלך ימי החג.
למרבה הפלא – ואולי לא – בעלי העסקים מצידם קיבלו זאת וכיבדו אותו. למרות שעבדו ביום המנוחה, בנקודה הספציפית הזו הם גילו כבוד כלפיו ולא הגישו ללקוחות חמץ בפסח. הרב הגיע עד אליהם באופן אישי, מתוך תחושת אחריות עמוקה כלפי תושבי העיר; הוא מעולם לא המתין שבעלי העסקים יבואו אליו כדי למכור את החמץ שלהם, אלא יזם וניגש אליהם ביוזמתו, ומשכך גם בעלי העסקים ידעו להעריך את מסירותו והשיבו לו באותה מטבע.
תוכחה בדרכי נועם
בדרך זו נהג הרב גם בתחומים רבים אחרים. בקביעות היה נמנע מלהעיר לאנשים באופן ישיר, אך הוא תמיד ידע לגרום להם להבין את המסר. בעבר הוא התגורר הרחק מבית הכנסת שבו התפלל. ההליכה לתפילה ארכה כחצי שעה לכל כיוון, אך הוא הקפיד בכל פעם לצעוד בנתיב שונה.
כאשר נשאל פעם מדוע אינו בוחר בדרך הקצרה והישרה ומדוע הוא הולך פעם מכאן ופעם משם, השיב: ”יש אנשים שחשוב שיראו אותי ואגיד להם שבת שלום. יש בתי עסק שלצערנו פותחים בשבת וחשוב שאגיד להם שבת שלום“.
הרב הסביר את ההיגיון שעומד מאחורי מעשיו: ”למה זה חשוב? כי הם מתביישים, ואולי אחרי פעם, פעמיים, שלוש, הם יחליטו בסוף לסגור את החנות בשבת. לכן אני עושה את זה, אני רוצה לעבור דרכם וזו התוכחה שלי כלפיהם כביכול. אני לא מוכיח אותם בצעקות ’שאבעס‘ או אומר להם במפורש ’סגרו את החנות‘; אני פשוט אומר להם ’שבת שלום‘. הם כבר מבינים לבד, מתביישים ממני ומשפילים את המבט“.
אט אט, התוצאות אכן נראו היטב בשטח. עוד עסק נסגר בשבת, עוד קיוסק הגיף את התריס ועוד מכולת חדלה לפעול ביום המנוחה. מתברר כי עצם העובדה שהרב הדאיה עבר ברחוב יצרה תחושה שפשוט לא מתאים להשאיר את החנות פתוחה. ”הוא מכיר אותנו, הוא מכיר את המשפחה – זה לא נעים“, אמרו לעצמם בעלי העסקים המקומיים, וכך סגרו את עסקיהם בשבתות.
האחריות שחש הרב כלפי התושבים התבטאה גם בדאגתו לבתי הכנסת המקומיים, שם הוא וידא שלכולם יהיה ספר תורה כשר ומוגה. למעשה, כל מה שהיה קשור בפעילות הדתית באילת הונח ישירות על כתפיו. עוד בטרם הוקמה בעיר מועצה דתית, הכול עבר דרכו וסביבו. הדברים הללו משתקפים היטב בתיעוד עשייתו מאותן שנים, אם כי בשלב זה ראוי לעצור לרגע ולהביט על השפעתו האישית ברמת הפרט.
במשך השנים, אנשים רבים התקרבו ליהדות בזכות דמותו המאירה של הרב הדאיה. האהבה שהעניק חיממה את ליבם. הוא ידע ללחוץ יד, לחייך לעוברים ושבים, ולעיתים גם להביט פנימה לתוך בתיהם של התושבים כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין בעל לאשתו. כאשר היה מגיע לראות תינוק לפני עריכת ברית, הוא הקפיד תמיד לבחון גם את המצב בבית ולבדוק האם ישנם טיטולים, לול ומזון. אם הבחין שחסר דבר מה הוא נהג לדאוג למשפחה ולספק לה לול, תחליפי חלב וטיטולים. הוא מעולם לא הסתפק בעריכת הברית ועזיבת המקום אלא הקפיד להיות שותף ומלווה לאורך התקופה הראשונה של הילד, תוך שהוא מוודא שהכול תקין גם לאחר מכן.
בדרך זו הוא חדר באמת ללבבות האנשים. לעיתים עשה זאת דרך הבריתות והשמחות ולעיתים דרך שעות האבל, האזכרות וההלוויות. כך הוא הגיע לכל בתי אילת וכולם הרגישו שיש להם דמות אב שמלווה אותם ברגעי השמחה וגם, חלילה, ברגעים הקשים יותר. כך השפיע על כל העיר והשקיע בה את מרצו. בהספדים ובהלוויה ניתן היה לראות אנשים רבים שלכאורה נחשבו מנותקים ורחוקים מדת, עומדים ובוכים מרה. הם הרגישו שהכוח שליווה את העיר במשך כשבעים שנה פסק לפתע. רצונו העז היה להבטיח המשכיות לדרכו, ולכן דאג שמורשתו תעבור לבנו, הרב יאיר הדאיה, שאכן נבחר להמשיך את תפקידו.
ארובות השמיים נפתחו
לאורך השנים בנה הרב מקוואות רבים ברחבי העיר אילת. לקראת סוף ימיו הוא שקד על בניית מקווה גדול ומשוכלל במיוחד, מתוך מטרה לאפשר גם לנשים בעלות מוגבלות לטבול בצורה מכבדת ותקינה. הוא דאג להנגשה מלאה, כולל מנוף ייעודי המוריד את הטובלות לתוך המים, ויצירת חללים מרווחים במבנה שיקלו על ההתניידות עם כיסא גלגלים. אמנם הוא לא זכה לראות את המקווה מוגמר לחלוטין, אך את רוב שלבי תהליך הבנייה הוא עוד הספיק לראות. כל שנותר למעשה היה לחכות שיירד גשם.
בשבת בראשית, שעות ספורות לפני פטירתו, החלו בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר ברקים ורעמים עזים וארובות השמיים נפתחו. בנו, ששהה לצידו בבית החולים, אמר לו: ”אבא תראה, גשמים, ברקים, רעמים“. בתגובה אמר הרב הדאיה: ”הנה, עכשיו כל המקווה וכל בורות המים יתמלאו, ונוכל כך לעשות השקה בצורה של לכתחילה“. יחד הם קראו באותו רגע ”מזמור לתודה“ על הגשמים הרבים ששטפו את העיר הדרומית, ומשום מה ירדו באותו היום אך ורק שם.
כמה שעות בלבד לאחר אמירת המזמור החזיר הרב את נשמתו לבוראו. ידוע מאמר חז“ל כי פטירה המלווה בירידת גשמים מהווה סימן יפה לנפטר. ואכן, הגשמים ירדו גם בזמן הפטירה עצמה ואף המשיכו לרדת באילת למחרת, בדיוק בזמן ההלוויה שהתקיימה בירושלים.
בין מעלה ומטה
לקראת סיום, נקודה חשובה נוספת נוגעת לקשר העמוק שניהל הרב הדאיה עם רבנים שפעלו בירושלים של מעלה לפני דור ושני דורות. הוא היה מקורב במיוחד לרב עוזיאל, לרב הרצוג ולראש ישיבת פורת יוסף הרב עזרא עטיה. קשריו הענפים עם גדולי החכמים והמקובלים באו לידי ביטוי בכך שהוא הרבה להביא מתורתם לאילת הרחוקה. הוא חי את דמותם וכמובן גם את דמותו של דודו הגדול, הרב עובדיה הדאיה, תוך שהוא מקפיד לצטט, ללמוד וללמד את פסקיו מתוך שו“ת ’ישכיל עבדי‘.
בכל הנוגע ללימוד קבלה נהג הרב בהסתר מוחלט, ומעולם לא גילה ברבים את הנהגותיו המיוחדות. היו לו מנהגים ייחודיים מאוד בשבתות, בחגים ובימים טובים שהוסתרו בקפידה מעין כול. רק בני הבית ידעו מקרוב מה הוא עושה. הוא נהג לצום בסתר את תעניות בה“ב ומעולם לא סיפר על כך לאיש. הנהגות אלו ואחרות התבססו על המסורת השורשית שקיבל מרבותיו בישיבת המקובלים בית אל. כאמור, סבו, הרב שלום הדאיה, עמד בראש חכמי המקובלים ושימש כראש ישיבת בית אל, תפקיד שעבר בהמשך לדודו. דרכם הוא נותר קשור לכל ההנהגות, לדרכי החסידות ולמסורות של משפחתו ושל חכמי המקובלים מירושלים.
לצד עולמות הרוח הללו, חשוב להדגיש כי הרב היה איש של עשייה, בעל שתי רגליים יציבות על הקרקע. הוא הנחיל את התפיסה שלפיה רב חייב לדעת לשחוט ולהיות מוהל, וכמובן לשלוט היטב בכל ההלכות המעשיות של דיני קידושין, אבלות, קבורה ועניינים יומיומיים נוספים.
בשנים הראשונות לכהונתו, כמעט ולא הגיע בית דין רשמי לאילת, ולמעשה רק בעשור האחרון החלו להגיע דיינים לעיר אחת לכמה שבועות. עד אז הרב תפקד בעצמו כמעין בית דין: הוא הדריך את התושבים, קבע הלכות ועמל להגיע לפשרות גם בדיני ממונות, מכיוון שבית הדין הקרוב ביותר שכן בבאר שבע. הניתוק של אילת מהמרכז גרם לכך שהכול התנקז אליו.
מעבר לכך, הרב היה איש מעשי מאוד. את ביתו בשכונת ’בנה ביתך‘ הוא בנה במו ידיו, מיציקת המלט והנחת היסודות ועד לגימור הסופי. ללא ספק, הוא היה דמות מיוחדת במינה שראשה בשמיים אך שתי רגליה נטועות עמוק על הקרקע, עובדה שחשוב מאוד להדגיש כשמסכמים את פועלו העשיר. תנצב“ה.