"צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתיים שניים ושלישים תעשה" (ו, טז)
צהר – יש אומרים: חלון, ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם:
רש"י הביא שתי השיטות, ומובן ששתיהן אפשר לאומרן ב"פשוטו של מקרא". היינו, שרש"י מסופק בין שתיהן ולא הכריע.
אך לכאורה, מהמשך המקראות ופירוש רש"י נראה עיקר כאחד הפירושים ולא כחבירו, וצריך ליישב שלא יסתרו הדברים זה את זה, כדלקמן.
תחילתו "צוהר", סופו "חלון"
ראשית כל יש להעיר, דלקמן מפורש "ויפתח נח את חלון התיבה"; ולכאורה מזה מוכח שאין ה"צהר" האמור כאן "חלון" – כי אם כן, היה צריך לומר כאן (כמו שם) "חלון תעשה לתיבה"!
אבל בדרך הפשט אין זה קושיא, כי אפשר ליישב בפשיטות, שציווי הקב"ה לנח היה רק בנוגע להאור שעל ידי החלון – ולא להכנסת אויר, חפצים וכדומה – ולכן בציווי הקב"ה נאמר לשון "צהר" דוקא, המורה על אור [כמו "צהריים". ובדוגמת הלשון "זוהר"];
אלא שלאחרי שכבר נעשה למטרה זו של "צהר", המשיך נח להשתמש בו גם כ"חלון" שאפשר לשלח על ידו את העורב, ולכן לקמן נאמר "חלון".
"אשר עשה" - פשיטא!
אולם אי קשיא הא קשיא, שבפירושו על הפסוק שם: "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה" – מפרש רש"י:
"את חלון התיבה אשר עשה – לצהר, ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה".
וכבר האריכו המפרשים, שמדבריו אלה משמע שתפס רש"י עיקר כהשיטה ש"צהר" הוא "חלון"; ולכאורה קשה, איך יתיישב עם זה שלפני כן הביא גם להפירוש ש"צהר" הוא "אבן טובה" ולא הכריע ביניהם?
ויש לומר דאדרבה: זה שרש"י מפרש את הכתוב שם לפי השיטה ד"חלון" הוא (לא משום שהכתוב שם משמע יותר כשיטה זו, אלא) משום שלפי השיטה ד"אבן טובה" הכתוב שם מובן בפשיטות ואינו צריך לפירוש כלל.
כלומר:
מה שהוקשה לרש"י הוא יתור התיבות "(ויפתח נח את חלון התיבה) אשר עשה". ובשלמא להשיטה ד"אבן טובה" לא קשה, כי הכתוב מוסיף תיבות אלו – לומר שחלון זה לא נצטווה נח בעשייתו אלא עשאו על דעת עצמו;
אך להשיטה ד"חלון" - הרי תיבות "אשר עשה" מיותרות, כי פשיטא שעשה נח חלון זה לאחר שנצטווה בפירוש על עשייתו!
ועל זה מפרש רש"י שנתכוון הכתוב להשמיענו שהמדובר הוא באותו "חלון" שעשה על פי הציווי ד"צהר", ו"לא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה":
היה אפשר לטעות ולפרש שהכוונה ב"ויפתח נח את חלון התיבה" היא לפתח התיבה (כי לפעמים "חלון" ו"פתח" היינו הך) – וזהו שבא להשמיענו, שהכוונה היא לאותו "חלון" שנצטווה על עשייתו במיוחד ("אשר עשה") לשם "צהר".
מה תועלת בחלון - אם יש חושך?
ועדיין יש לעיין, דלקמן על הפסוק "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו" מפרש רש"י:
"ויום ולילה לא ישבתו – מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שימשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה".
והקשה שם הרא"ם: "מה תועלת חלון התיבה אם לא היה אור בכל יום מימי המבול"? כלומר: איך אפשר לומר שהציווי "צהר תעשה לתיבה", מכוון ל"חלון" שהכניס אורה להתיבה ("צהר") – בשעה שכל ימות המבול לא היה אור כלל!
[יש ממפרשי רש"י שתירצו, שבעת המבול נתבטלה רק תנועת (היקף) המזלות בלבד, אבל היה קצת אור בעולם.
אך קשה לומר כן, כי – כמבואר כמה פעמים, כתב רש"י פירושו בסגנון ברור שגם תלמיד צעיר ("בן חמש למקרא") לא יטעה בכוונתו; ובנידון דידן: פירוש הפשוט של דבריו "מכלל ששבתו .. שלא שימשו המזלות" הוא, שלא עשו שימושם ותפקידם – "להאיר על הארץ"].
ויש ליישב, שהכוונה בלשון רש"י (שהמזלות לא שימשו) "כל ימות המבול" אינה לכל שנים עשר החדשים שבהם היה נח בתיבה, אלא רק לארבעים יום הראשונים בלבד שעליהם נאמר "ויהי המבול ארבעים יום על הארץ", אבל לאחר זה חזרו המזלות לשימושם, ואז היתה התועלת באור שעל ידי החלון.
[או יש לומר, שהמזלות לא שימשו עד לאחר המאה וחמשים יום שאז "ויסכרו .. ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים", היינו, שאז חזרו השמים להתנהג כסדרם ובמילא גם המזלות].
ובדרך זו מתורצות גם שאר קושיותיו של הרא"ם:
א) באם לא היה אור – איך ראה נח בא' בתשרי, היינו בתוך שנת המבול, שחרבו פני האדמה?
ב) איך פרחה היונה, ואיך ראתה אם יש מקום לנוח ואת העלה שטרפה?
ג) מהיכן ידע נח את מספר הימים – "ויהי מקץ ארבעים יום", "ויחל עוד שבעה ימים גו'", "ויחל עוד שבעה ימים אחרים גו'"?
כי כל אלו הם מהימים שלאחר סיום המבול עצמו (ארבעים יום, ולכל היותר – מאה וחמשים), ובימים אלה כבר חזרה (אליבא דרש"י) מערכת השמים לסדרה הרגיל. וק"ל.
וראה עוד בזה – לקמן סימן ב.
(חלק י – נח א)