"צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתיים שניים ושלישים תעשה" (ו, טז)
צהר – יש אומרים: חלון, ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם:
מזה שרש"י הביא שתי השיטות מובן ששתיהן אפשר לאומרן ב"פשוטו של מקרא", והיינו, שאין הכרעה ברורה לאחת השיטות [אף שמובן שיש יתרון מסויים דוקא בהפירוש ד"חלון", שלכן הקדימו רש"י כפירוש ראשון].
ואף שלכאורה יש פירכא גלויה כנגד הפירוש ד"חלון" – שהרי פירש רש"י על הפסוק "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו":
"מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שימשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה".
ומעתה, איך אפשר לומר שהציווי "צהר תעשה לתיבה" מכוון ל"חלון" שהכניס אורה להתיבה ("צהר") – בשעה שכל ימות המבול לא היה אור כלל!
הנה נתבאר לעיל (סימן א), שיש ליישב כי מה שכתב רש"י (שהמזלות לא שימשו) "כל ימות המבול" כוונתו בזה לארבעים יום הראשונים בלבד, שעליהם נאמר "ויהי המבול ארבעים יום על הארץ"; אבל לאחר זה חזרו המזלות לשימושם, ואז היתה התועלת באור שעל ידי החלון.
ברם עדיין נשאר קשה: סוף סוף, מה האיר את התיבה באותם ימים הראשונים - שבהם לכולי עלמא לא היה אור בעולם?
"צהר" אחד - או "צהריים" רבים?
והנה באמת, גם להפירוש השני – "אבן טובה המאירה להם" – צריך ביאור:
הכתוב אומר "צהר" בלשון יחיד. וכן פירש רש"י בלשון יחיד – "חלון" ו"אבן טובה"; ולכאורה, איך הספיק האור שנכנס על ידי חלון אחד או אבן טובה אחת לכל התיבה ("שלוש מאות אמה ארכה, חמשים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה")?
ובפרט אשר כתוב "קנים תעשה את התיבה", ורש"י מפרש "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה". ואם כן, אפילו אם נדחוק אשר החלון שעשה נח היה גדול ביותר, מכל מקום, איך יתכן שחלון אחד יאיר "מדורים מדורים וכו'"?
ואמנם, להשיטה ד"אבן טובה" הדבר פחות קשה, כי יש לומר שהיו מוליכים עמהם ה"אבן טובה" לכל מדור. אלא שעדיין דוחק גדול לומר שזה היה כל האור שהיה בכל התיבה, ובפרט שבפשטות הרי גם בני נח עזרו לו לתת מזונות להבהמות וכו', ואיך היה אור לכולם בבת אחת?!
והנה, הראב"ע מפרש שבאמת לאו דוקא שהיה "צהר" אחד בלבד, אלא "רבים היו והכתוב אחז דרך קצרה". ובתורה תמימה העיר מלשון הכתוב "ויהי לי שור וחמור", שמכוון למין השור והחמור שיש בו פרטים רבים, ולכאורה גם כאן אפשר לומר כן (שהיו "חלונות" רבים או "אבנים טובות" רבים).
ומצינו מפורש בלשון חז"ל שהזכירו ה"צהר" כאן בלשון רבים – "אבנים טובות ומרגליות";
אמנם מזה שרש"י שינה מלשון חז"ל וכתב "אבן טובה" בלשון יחיד, מוכח שמפרש תיבת "צהר" בלשון יחיד דוקא, והדרא קושיא לדוכתא.
"(י)צהר" אחד, נרות רבים
והנה בחזקוני מפרש: "ולפי פשוטו 'צהר תעשה לתיבה' לשון יצהר, פירוש: שמן תעשה לצורך התיבה להאיר בה".
והמעלה שבפירוש זה מובנת: לפי שני הפירושים קשה (כנ"ל) איך האירו חלון אחת ואבן טובה אחת את כל התיבה, ואילו לפי פירוש זה אתי שפיר, שמהשמן אפשר להדליק נרות רבים שיאירו את כל התיבה.
ואמנם אין לכחד כי יש דוחק לפרש "צהר" מלשון "יצהר", וגם קשה לשון הכתוב "צהר תעשה לתיבה" – אך כיון שדוקא לפירוש זה מיושבת התמיהה הנ"ל, לכאורה היה לרש"י להביא (גם) פירוש זה;
והיינו, שכיון ובלאו הכי אין פירוש הכתוב מוכרע ורש"י מביא שני פירושים – מאי פסיקא ליה שלא הוסיף להביא פירוש זה ד"יצהר" בתור פירוש שלישי?
אלא ביאור הענין:
בציווי הקב"ה לנח על עשיית התיבה לא נאמרו כל פרטי הענינים שהיו בעשייתה. ולדוגמא: הכתוב מספר "ויסר נח את מכסה התיבה", ולא מצינו בציווי הקב"ה הוראה על עשיית מכסה!
ומובן הדבר לפי "פשוטו של מקרא", שכאשר צוה הקב"ה לנח לעשות תיבה, לא היה צורך לצוותו על כל הפרטים המוכרחים להיות בבנינה (כמו עשיית מכסה), כי מובנים הם מעצמם; ורק פרטים אלו שנח לא היה יודע מעצמו, עליהם הוא שצוהו הקב"ה.
ולפי זה מובן גם בנוגע להארת התיבה, שבעצם לא היה צורך שהקב"ה יצווה במפורש את נח בדבר זה, כי פשוט מעצמו שצריך לעשות דבר מה כדי שיהיה אור בתיבה. ואכן, בוודאי הכין נח מעצמו נרות ושמן (וכיוצא באלו) להאיר את התיבה, גם בלי שצוהו הקב"ה על זה.
אלא שבנוסף לאור זה שהכין נח מעצמו, צוה אותו הקב"ה בציווי מיוחד: "צהר תעשה לתיבה", לעשות "צהר" נוסף בכדי להוסיף אור בתיבה. וב"צהר" נוסף זה מפרש רש"י שני פירושים, אם הכוונה ל"אבן טובה" או ל"חלון" (מה שאין כן "שמן" שמובן מאליו);
ואף שבימים הראשונים לא היה אור בעולם – הרי ה"חלון" שימש רק להוסיף אור בימים שלאחר מכן, ובימים הראשונים אכן הסתפקו רק באור הנרות וכו' שהכין נח.
החלון - ראשון
ויש להוסיף ולבאר המעלה שבכל אחד מהפירושים שמביא רש"י:
המעלה בהפירוש "חלון" – פשוטה: הלשון "צהר תעשה לתיבה" משמע שיש לעשות "צהר" בהתיבה עצמה, דבר המוכיח דהיינו "חלון" הנעשה כחלק מהתיבה; ואילו "אבן טובה" היא דבר בפני עצמו - ואם הכוונה לזה היה צריך לומר "צהר תכניס לתיבה".
ועוד קשה לפי השיטה "אבן טובה": מדוע יצווה הקב"ה לעשות דבר בלתי רגיל לגמרי – להכין אבן טובה – בשביל תוספת אור בהתיבה?
אמנם מאידך גיסא קיימת מעלה דוקא בהפירוש "אבן טובה", כי (א) חלון אחד אינו יכול להאיר אלא חלק קטן של התיבה. (ב) החלון יכול היה להוסיף אור רק לאחר שחזרו המזלות לשמש ולהאיר, ולפני כן לא היתה בו תועלת (כנ"ל);
ובזה יתרון לאבן טובה: (א) יכולים להוליך את האבן טובה לכל חלקי התיבה, להאירם בעת הצורך. (ב) האבן טובה הועילה להאיר גם באותם ימים שבהם היה חושך בעולם.
ואף על פי כן, רש"י מקדים את הפירוש ד"חלון", והיינו שהוא העיקרי בפשט הכתוב – כי תוכן ציווי זה ד"צהר תעשה לתיבה", שהקב"ה צוה את נח על הוספת אור מיוחד שנח לא היה חושב עליו בעצמו (כנ"ל), מובן היטב לפי פירוש זה:
נח מצד עצמו לא היה עושה חלון לתיבה, משום ששמע מהקב"ה על פרטי עונש המבול והבין שלא ישמשו המזלות כך שלא תהיה תועלת בהחלון;
וזה בא הקב"ה לחדש באמרו "צהר תעשה לתיבה" – שאף שחלק מעונש המבול הוא שהמזלות לא ישמשו, הרי עדיין אין הדבר מוחלט כי בפועל "הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה", ושפיר יש מקום לעשות חלון. ודו"ק.
(חלק י – נח א)