שלוש המלכודות של בעלי ההשפעה
אדם שהופקד בידיו כוח, מעמד, הון או תפקיד ציבורי שרבים תלויים בו לפרנסתם ולצורכיהם, ניצב בפני אתגר רוחני ונפשי מורכב מאין כמוהו. מנהיגים, רבנים, שלוחים ואישי ציבור נוטים לעיתים לשכוח כי הצלחתם ומעמדם אינם פרי כוחם העצמי, אלא שליחות שהוטלה עליהם מלמעלה. בהיעדר עוגן פנימי איתן של אמונה וביטחון בה', מזהיר רבנו בחיי ב"חובות הלבבות" (שער הביטחון, פרק ד'), עלול בעל התפקיד להילכד בשלוש טעויות יסוד הרסניות.
המלכודת הראשונה נוגעת לדרכי השגת המשאבים. תחת לחץ האחריות הכבד לקיום המפעל, המוסדות או העסקים, נוצרת אשליה מסוכנת לפיה "המטרה מקדשת את האמצעים". תחושת הדחיפות עלולה לטשטש את הגבולות המוסריים וההלכתיים, ולהוביל לפנייה לערוצים פסולים ולא כשרים. אולם זוהי טעות גמורה: כל מה שנגזר משמיים שיגיע לאדם – יגיע אליו בדרכים ישרות וראויות, מבלי לגרוע מאומה; נקיטת דרך פסולה אינה מוסיפה דבר למה שנקצב, אלא רק מכתירה את האדם בכישלון מוסרי ורוחני.
המלכודת השנייה נובעת מחוסר הבנת ייעודו של ההון והשפע. אדם עלול לסבור בטעות כי כל הממון הזורם לידיו נועד למלא את צרכיו האישיים ואת רווחת בני ביתו. למעשה, החלוקה הפנימית של השפע מחולקת לשלושה: צרכיו הקיומיים של האדם (שאותם מבטיח הבורא לכל נברא); ממון שנועד לזולת והאדם משמש עבורו רק ערוץ להעברה; וממון שאינו אלא פיקדון לשמירה בלבד, שסופו לעבור לאחרים בירושה או להיאבד. מי שרואה בכל הכסף רכושו הפרטי, מתאווה לו ונאחז בו, עלול להתייגע לשווא ולשמור משאבים שנועדו בכלל לאחרים, תוך החמצת ייעודו האמיתי.
המלכודת השלישית – והחמקמקה מכולן – אינה מתרחשת במעשה אלא בנבכי הלב. האדם ממלא את תפקידו נאמנה ומעביר את הממון או ההשפעה לזכאים להם, אך מתמלא זחיחות וגאווה. הוא מתנשא על מקבלי החסד, מצפה שישתחוו לו, יכירו לו טובה וינהגו בו בכניעה. הוא מתפתה לחשוב שאילולא טוב ליבו ונדיבותו – האנשים הללו היו אובדים ברעב, ומשאמלל העביר להם את הכסף, הוא היה נותר בכיסו.
אך דווקא מתוך ההכרה במלכודות הללו, נחשפת עוצמתו ויופיו של הביטחון האמיתי: כשאדם זוכה להפנים שהוא "צינור" מבורך בידיו של הבורא, מוסר מעל כתפיו משא כבד של לחץ, חרדה ודאגות מיותרות. הוא מבין שהאחריות לתוצאות אינה מוטלת כולה על גבו, אלא על מי ששלח אותו. תודעה עמוקה זו אינה מחלישה את העשייה, אלא מעניקה לה שלווה, ענווה ושמחה צרופה. הידיעה שההשגחה בחרה בו להיות שליח של חסד, נתינה וברכה לזולת הופכת כל מעשה יומיומי לזכות גדולה, ומאפשרת לו לפעול מתוך יושר פנימי, ביטחון מלא ושמחת הלב, מתוך ידיעה ששום טוב אינו הולך לאיבוד והברכה תמיד שורה במעשי ידיו.
לע"נ אמו"ר חיים בן מורי יהודה ומרדכי בן ר' חיים