מפאת קוצר הזמן אכתוב כאן דברים קצרים ונחוצים שעלינו ללמוד מרחל אמנו.
ידוע מה שאמר לה הקב"ה לרחל 'מנעי קולך מבכי' ומשיבה לו: "מיאנה להינחם על בניה", הרי שהקב"ה לא היה יכול כנגד דמעותיה ולכן ביקשה לעצור את דמעותיה.
וכל כך למה? במה שווה יותר דמעתה על לחיה שהיתה אצל רחל אימנו שהזילה דמעות הרבה על גלות השכינה מדמעותיהם של האבות הקדושים על גלות בניהם?!
ובכן, נוסף לשתיקה ולצניעות שהיו אצל רחל אימנו – הרי ש'מידת הותרנות' היתה כל מהותה.
רחל לא ויתרה לאחותה | הויתור היה על 'חייה האישיים' לדורי דורות
אותו ויתור ללאה אחותה היה מעשה אצילי של נכונות למסור את כל חייה ועתידה עבור השני. הרי לא היה בעולם עוד חתן כמו יעקב אבינו. הוא היה יחיד בצדקות ובתמימות בעבודת ה', וכל היתר היו גויים מצויים בשוק לרוב.
ולא זו בלבד, אלא אף השדכניות כבר קישרו ביניהם, בין שתי המשפחות והחליטו שהגדולה ללבן הלוא היא לאה לגדול שבבני יצחק, עשיו הרשע. ואילו הקטנה שבבנות לבן הלוא היא רחל לקטן שבבני יצחק, יעקב אבינו. ואולי כעת משתוותר על חלקה, תפול חלילה לחלקו של עשיו הרשע.
לא היה מושג לרחל שלבסוף יסכים אביה להשיא גם אותה ליעקב באמרו: "מלא שבוע זאת וניתנה לך גם אותה". ובנוסף לכך, רחל מעולם לא חלמה שיעקב ישא אותה ואת אחותה שיש בה משום חידוש, ובפרט שיעקב קיים את כל התורה, וזו אחת מהעריות שבתורה לישא שתי אחיות. כמובן שרבו בה הפירושים איך נשא יעקב גם את לאה, וכל אחד יישב זאת על מכונו, אולם רחל כשויתרה עמדה בגבורה עילאית כיוון שהיתה בטוחה שכעת לא לחלקו של יעקב תיפול כי אם לחלקו של אחיו הרשע עשיו.
אולם היא מבחינתה, הסכימה לאבד את מקומה במשפחה החשובה של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ולתת ללאה לייסד את עם ישראל, והעיקר שלא לבייש את אחותה לאה נגד כל העם ביודעה את ערמומיות אביה. ואע"פ שיעקב ידע מכל זה ולכן מסרה לה סימנים כדי שלא יקרה איזה טעות בדרך, אולם רחל אמנו כה גדול היתה צדקותה שחשבה אך ורק על השני, ולא נתנה לה מנוח הבזיונות שיהיו ללאה מערמומיותו של אביה, ולכן הסכימה אותה שעה בליבה לוותר על הכל על אף כל הגדולה האושר והכבוד שיהיה לה כשתיכנס לבית משפחת יצחק אבינו ותידבק בעם ברך ה' זרע קודש.
לולא הויתור היתה עקרה אין לה ולד | היא אשר זכתה לשבר מחיצות של ברזל בשמים ממעל בכח שתיקתה
אולם משנעיין קצת בפסוקי התורה נראה ששכר הויתור עולה על כח הויתור עצמה.
שהרי אילו לא היתה רחל מוותרת לא היתה זוכה כלל לבנים כמו שנאמר (בראשית ל', כ"ב): "ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה". מה זכר אז הקב"ה? כתב רש"י: 'זכר לה שמסרה סימניה לאחותה כשהיתה מצרה שמא תעלה בגורלו של עשיו'.
וצא ולמד מה הויתור הזה של רחל הולידה לא רק לשעתה אלא גם לדורות הבאים וכדאיתא במדרש (רש"י ירמיהו ל"א, י"ד): "הלכו אבות ואמהות לפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה דמות בהיכל ולא נתפייס. נכנסה רחל ואמרה לפניו 'רבוש"ע – רחמי מי מרובים, רחמיך או רחמי בשר ודם?! הווי אומר רחמיך מרובים! והלוא הכנסתי צרתי בתוך ביתי, שכל עבודה שכיבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי. כשבאתי להיכנס לחופה הכניסו את אחותי, ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני!!! 'אף אתה!' אומרת רחל לפני הקב"ה. 'אם הכניסו צרתך בביתך – שתוק להם!!!, אמר לה: "יפה למדת סנגוריא. יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנך לאחותך!", עכ"ל המדרש.
האבות הקדושים פעלו הרבה במעשיהם הטובים | אולם היא ויתרה על 'עצם חיותה' לכן גדול כוחה בשמים
אם כן, אין זו שאלה כלל במה גדול יותר מעשה רחל ממעשיהם הגדולים של האבות הקדושים, ומדוע שערי שמים נפתחים בעדה ותפילתה בוקעת שערי שמים, מה שלא מצינו כן אצל שאר האבות הקדושים?!
התשובה לכך פשוטה מאוד – כיוון שההנהגה בשמים עם האדם היא ב'מידה כנגד מידה'. אכן מעשי האבות גדולים וחשובים – אך רחל ויתרה! וכאשר נדרש כביכול 'ויתור' מצד הקב"ה לעם ישראל על קנאתו שבניו עבדו עבודה זרה – צריכים אנו את זכותה של רחל שתהא מליצת טוב בעדנו בכח שתיקתה אשר מעלתה היא לאין ערוך בשמים.
ולא לחינם היתה קבורתה של רחל על אם הדרך כדי שתבקש רחמים על בניה, ויפה כוחה עד עצם היום הזה. קברה הוא מקום של תפילה גם על צרות הפרט. כל אחד מגלה את ליבו ושוטח את מועקותיו ומתפלל לסייעתא דשמיא שיתקבלו תפילותיו במקום זה. כמה דמעות נשפכו במשך השנים על קברה. אין בית יהודי אשר לא מתפאר בזה שזכה ברבות הימים לפקוד את מקום קבורתה, ולשם עיני עמך ישראל נשואות בעיתות צרה להיפקד בדבר ישועה ורחמים.
מעשה של רחל הוא 'בנין אב' לעם ישראל | ללמדנו בא – מויתור לא מפסידים אף פעם
המעשה של רחל ייסד 'בנין אב' בכלל ישראל שהמוותר אינו מפסיד.
גם אם בטווח הקרוב משלמים מחיר כואב, אבל בראיה כללית רואים בעליל שלא נהיה מזה שום הפסד לאדם.
כמו שרחל בזכות הויתור שלה זכתה להוליד בנים ותזכה לגאול את עם ישראל מגלותו במהרה – כמו כן כל מי שמוותר לא יפסיד מזה באמת. ויתכן אפילו שהמוותר לא יקשר בין הויתור ובין ההצלחה הגדולה שיהיה לו בתחום אחר לגמרי, אולם עליו לידע נאמנה שנאמן בעל הבירה ליתן את שכרו משלם כדכתיב "אין אדם שומע לי ומפסיד".