שו"ת שנשלח למערכת ע"י הרה"ג רבי אשר שווארץ שליט"א מגדולי מרביצי התורה בדורנו
בס"ד
בואו ניסתר מהקב"ה כביכול... | תחילת מזימתם של דור הפלגה
רש"י בפירושו לפסוק (י"א, א') "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", כותב: באו בעצה אחת על יחידו של עולם. ובהמשך שם (פסוק ט') כתב: פשטו יד בעיקר כביכול להילחם בו.
ויש להבין מהו ענין מלחמה זו הכתובה כאן? שכביכול רצו להילחם בבורא כל עולמים?
ראש ישיבת טעלז הגאון הגדול רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל מבאר זאת בספרו "שיעורי דעת" ואומר, שכוונת הכתוב הוא שהם רצו 'להשתחרר' כביכול מההשגחה האלוקית ולהיות חלילה בלתי תלויים בו ית"ש, עפרא לפומייהו.
אנשי הדור ההוא חשבו לעצמם שאמת ונכון הוא שהבריאה כולה נוסד בידי אלוקי עולם ה' בורא שמים וארץ, ומאז הוקמה וסודרה על מכונה בידי עצמה. באומרם יכולים הם להנהיג את חייהם בעצמם ע"י היכולות שקיימות בידם כביכול.
לכן הם ירדו לבקעה שבארץ שנער, המקום הנמוך ביותר בכדי 'להתחיל את חייהם מחדש' ולא להשתמש בהרים וגבעות ששם כביכול הוא רומו של כדור הארץ שבו עוד נמצא הקב"ה כביכול.
לא נתבעו אלא על 'הכנת הלבנים' | הם ביקשו להראות לכולם שביכולם לברוא יש מאין
מסופר שלפני כמאה שנים הגיע פרופסור מסריק נשיא צ'כסלובוקיה לביקור בארץ ישראל.
ומפני דרכי שלום ודרישת טובת אחינו בני ישראל אשר התגוררו בארצו, הוחלט בקרב העסקנים הבכירים והגורמים הרלוונטיים מהיהדות החרדית לערוך לכבודו מעמד 'קבלת פנים' מפואר בטבורה של העיר ירושלים.
בתור ראש המדברים במעמד כובד רבה הנערץ של ירושלים הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אשר בדבריו הרחיב אודות התלות המוחלטת של הבריאה כולה בהשי"ת שיצרו ובראו.
בתוך דבריו ציטט את הנאמר בפרשתנו על דור הפלגה שאמרו לעצמם "הבה נלבנה לבנים".
והקשה על כך, מדוע נתבעו אנשי דור הפלגה על 'הכנת הלבנים' שלכאורה מטבע הדברים היא עבודה טכנית בשונה מבניית המגדל עצמו?
והשיב מיניה וביה.
שהרי כבר בתהליך הכנת הלבנים התערבה להם במחשבותיהם ההשקפה הכפרנית. הם מיאנו להשתמש באבנים מוכנות וביקשו להפגין את היכולת היצירה העצמית שלהם מאפס.
ראו מה שקרה במבול | הוא אשר נתן להם עצה להילחם כביכול נגד בורא עולם
הווי אומר, שאנשי הדור ההוא במקום לראות את יד ההשגחה העליונה שנראתה בעליל כמה קודם לכן בימי המבול, ולהפנים כי לה' הארץ ומלואה וכי הוא המושל בכל, וכי ברואי העולם חייבים הם בדין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. והמה עמדו בסורם וביקשו להם תחבולות והעמיקו באיוולתם.
ולרשעותם לא היתה מעצורים.
שהרי לא זו בלבד, אלא אדרבה: המבול שימש אותם כזרז וכאמתלא לשיטתם.
"אמרו לעצמם: הרי אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנה הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה להם סמוכות" וכדברי רש"י (שם י"א, א').
התנהגותם היתה כדרך הכופרים בכל הדורות, הם התכחשו לאמת ההיסטורית. אנשי המדע קמו והטילו ספיקות.
לתחבולותיהם ולמזימותיהם לא הועילו מעשיו של הקב"ה כביכול אשר שינה סדרי עולם כדי להוכיח לכל שהוא כל יכול, ואף לא הבטחתו באות ברית הקשת שלא יבוא עוד מבול לעולם. באומרם שלכל דבר המתרחש כאן בעולם יש הסבר טבעי המניח את הדעת, שביכלתו להפוך כל דבר עקום ושקרי לאמת ולישר.
ראו איזה כח משחית ניתן לשכל האדם!
לכן צריכים אנו לעמול כל חיינו שהמידות הרעות לא יעקמו את השכל, ללמוד תמיד ספרי מוסר ולחזק את האמונה שתהיה קבוע בליבנו תמיד בל תימוט.
הקב"ה נתן להם תחילה להצליח | לשחוק עליהם בסוף לעין כל
דבר פלא מצינו במדרש (תנחומא פרשה כ"ח) שכותב שמן השמים עשו כל זאת והטעו את אנשי דור הפלגה שיצליחו בתחילת דרכם כדי לשחוק עליהם לבסוף.
וכה הם דברי המדרש:
"כל מה שהיו עושין – הקב"ה מצליח בידם, כדי לשחוק עליהם באחרונה שנאמר (תהלים ב', ד') יושב בשמים ישחק. שאילולי לא בנו, היו אומרים אילו בנינו את המגדל היו עולים לשמים ומתלחמים עימו.
ממשיך המדרש ואומר: מה עשה הקב"ה? הצליח בידם! להודיעם שאינם כלום בעולם. ואחר כך שוחק עליהם והגלה אותם".
אמריקה הנאורה והגאוותנית | לפתע התנפץ גאוותם לעין כל כלא היה
מעין זאת ראינו מה שקרה לפני מעט יותר מעשרים שנה.
ביקשה מלכות ארצות הברית להשליט את עצמה ואת האידיאלים שלה על העולם כולו. היא טיפחה את עצמה כ'מעצמה הגדולה' בעולם שמנהיגיה הינם מנהיגי העולם החופשי אשר על פיהם ישק כל דבר. הלוא ארצם היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והם ה'בעלי בתים' של העולם!
רבים מאיתנו עוד זוכרים את מושא גאוותה – מגדלי התאומים.
צמד הבניינים גודרי השחקים, בני למעלה ממאה קומות כל אחד, שהתנוססו להם בעוז ובגאון במרכז רובע מנהטן שבניו-יורק והיוו את מרכז הסחר מהגדולים בעולם. ועל גביהם היו חרוטות באותיות ענק שחור על גבי לבן את המילים הבאות: "הגעת לפסגת העולם". היינו אנחנו 'העולם' ופה הפסגה...
אולם התקיים בהם דברי הכתוב בתהלים 'יושב בשמים ישחק'. משמים נתנו להם להצליח, להתגאות ולהתנשא – וברגע אחד הכל התנפץ להם בבת אחת כלא היה. כמובן שכל העולם היה אחוז בהלם ושוק ממעשה ברברי זה, אולם יותר מכך היו האזרחים האמריקאיים אחוזים בהלם מהנורא מכל שקרה להם.
יותר מהאבידות בנפש, הפצועים וההרוגים שם שהיו שם כחול הים פזורים כדומן על פני האדמה בגויים הרבים שהיו שם. היו האמריקאים רוגזים וכועסים על עצם המחשבה שהצליחו אנשי מטה פעילי הטרור לפגוע בכבודם אשר מלוא כל העולם, כלשונם.
הרי כמה פעילי טרור מארגון פרימיטיבי, ללא יכולת צבאיות מקצועיות וללא כוחות גדולים של טנקים וכלי נשק מהמעולים והטובים בעולם, הצליחו בעצה ומזימה להשתלט בקלי קלות על מטוס נוסעים, להיכנס חזיתית בבניינים רבי הקומות הללו ולמוטט אותם כמעט כליל.
כך שבר בורא עולם את גוה הזקוף של אמריקה הגדולה והנאורה. האנשים הפרימטיביים הם אלו שהצליחו להשפיל גאוותה של אמריקה בבת אחת | זוהי ההשפלה הכי גדולה.
לא רק שאותה קבוצה נחשלת השפילה את גאוותה של אמריקה – את סמליה הכלכליים של אמריקה – וקראה תיגר אידואולוגי על תרבות השפע והעושר, אלא גם הנחילה ביזיון לצבא ולזרועות המודיעין שלו שחלשו על פני כל הגלובוס. מכוחות המוסד האימתניים של ארה"ב, כוחות הקומנדו, נושאות המטוסים המאיימים ועד לכוח הסייבר והטכנולוגיה של ארה"ב לא הצליח להציל את כבודה ולזהות את המזימה טרם ביצועה בפועל ועמדה בשוקת שבורה מול התצלומים והתמונות המזוויעות שיצאו לעיני כל העולם.
עד היום אמריקה חלשה יותר כמעצמה עקב אותו אירוע מטלטל. בעיני השכל אפשר לשער שגם כאן ביקשה ההשגחה העליונה להראות לכולם ולהמחיש לעין כל את אפסיות ברירת המחדל העלובה של ההנהגה האנושית. זוהי תזכורת עבורנו בתקופה המתקדמת והנאורה ביותר מכל הבחינות שבין רגע יכול הקב"ה להפוך את הכל ולהפוך את הקערה על פיה, וכי לו המלוכה והוא לבדו המושל בגויים.
לעולם לא עוד | זהו 'כפירה בעיקר'
לפני למעלה משלושים שנה, במסגרת הועידה השנתית של 'אגודת ישראל' בארצות הברית, נשא אחד מזקני ראשי הישיבות וקברניטי היהדות החרדית באמריקה, רבי אליהו שווי זצ"ל ראש ישיבת פילדלפיה, דברים חוצבי להבות אש.
הוא דיבר בכאב על כך שלאחרונה מתגנבות וחודרות בקרב היהודים החרדים לדבר ה', דעות זרות של "כחי ועוצם ידי".
בתוך דבריו הוא ציטט משפט שאמר אחד המנהיגים היהודים באותה עת.
הלה אמר שהגם שאינו מסכים עם דעותיהם הקיצוניות של אנשי הזרם הימני הקיצוני בארץ ישראל, אולם עם סיסמא אחת שהטביעו, הוא מזדהה ומסכים. והוא: "לעולם לא עוד"!
סיסמא זו מתייחסת לשואת יהדות אירופה האיומה בה נרצחו באכזריות למעלה מששת מליון יהודים, אנשים נשים וטף מאחינו בני ישראל, ומבטיחה לעשות הכל כביכול למנוע את הישנותו של מצב דומה בעתיד, בו עם ישראל נתון בעמדת חולשה וחוסר אונים ומגיבים בכניעה ובחולשה מול שונאים וצוררים. אולם עתה יש לנו מדינה וצבא שיכולים להבטיח כי "לעולם לא עוד"!, כלשונם.
השואה הראה שהכל ביד ה' ויכול לעשות כל אשר יחפוץ | שום דבר לא תלוי בידינו
או אז דפק רבי אליהו בחוזקה על דוכן הנואם מול אלפי המשתתפים ומחה על כך מדם ליבו ואמר:
"רבותי! אין סיסמת טריפה קשה מזו של 'לעולם לא עוד'. מה בעצם אנחנו מכריזים במשפט הזה? שאנחנו ה'בעלי בתים' של העולם! האם אנחנו יכולים להכריח את בורא עולם לעשות רצוננו!"...
הלוא האמת אינה כן.
אין לנו יכולת כלל לוודא ולהבטיח אם יהיה כך או אחרת. בואו נדמיין לעצמנו האם היתה יכולת למנוע את השואה מלבוא? וכי מישהו העלה בדעתו קודם לכן שאומה מתורבתת ונאורה כמו גרמניה תביא לרצח עם לפי תוכנית מעובדת, שיטתית ומדויקת. תוכנית אכזרית אשר לא היתה כמוהו מאז בריאת העולם?!
אלא מאמינים בני מאמינים אנחנו שמי שעשה את הכל הוא הבורא יתברך שמו בכבודו ובעצמו, והוא אשר הפך את לב צוררי ישראל הרשעים לשנוא עמו כמו שנאמר (תהלים ק"ה, כ"ה): "הפך ליבם לשנוא עמו", ואיך נאמר בלבבנו שע"י 'כוחי ועוצם ידי' יכולנו למנוע זאת?!
ולגבי העתיד, את שבידינו לעשות הוא לפרוש ידינו כלפי שמיא ולבקש מאיתו יתברך שמו, ה'בעל הבית' האמיתי של העולם הוא ה'שומע תפילת כל פה' ולבקש ממנו יתברך שלא יישנה הדבר ו'לעולם לא עוד'. שיאמר די לצרות ישראל וימנע מאיתנו חבלי משיח נוספים.
אבל מעבר ל'השתדלות' זו – מאומה אין בידינו לעשות.
אחרי חנוכת הבית לישיבה שר לעצמו שירי ביטחון | הוא אשר רצה להראות לסובבים שהכל בידי ה'
על רבה של לובלין הגאון רבי יהודה מאיר שפירא זצ"ל מסופר שבלילה אחרי הפתיחה החגיגית של 'ישיבת חכמי לובלין', בה רבים מהמשתתפים הנכבדים דיברו בשבחו, עוז רוחו ותושייתו למען הכלל, ועשייתו הברוכה למען לא יחסר המזג מהתלמידים המסולאים בפז אלו בחורי החמד צעירי הצאן אשר כל מאוויים הוא תורה ועבודה.
אחרי המעמד מצא אותו אחד התלמידים מטייל בפרוזדור של הקומה השלישית בישיבה. היה תפוס שרעפים, ורעד כולו. פניו היו סמוקות מרוב התאמצות, והוא פיזם לעצמו בניגון של שבת את המילים: "חלילה לך לחשוב שכל זה נעשה בכוחך, לא, לא ולא! כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל!"...
ראה התלמיד איך שבכל פעם שחזר על הפסוק התלהב ליבו בקרבו ביתר שאת ועז. ראה עליו איך שעמל להחדיר זאת בכל נימי נפשו שאין עוד מלבדו והוא הנותן לו כח לעשות חיל ולולא ה' שהיה לנו אין ביד האדם לעשות כלום.
כשהאדם מרגיש שאין בידו לעשות כלום | נותנים לו סייעתא מן שמיא
ידוע מה שביארו תלמידי הבעש"ט הק' מאמר המשנה באבות (פ"א מי"ד): "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני".
כלומר שאם הגיע האדם למדריגה זו של 'אין אני לי', שאין מרגיש בליבו את הרגשת האנוכיות ואין בו שום קורטוב של גאוה, אזי "מי לי". היינו מי יוכל לו, כיוון שאינו מרגיש בליבו שעשה שום דבר והכל הוא מאת הבורא יתברך שמו.
לעומת זאת "כשאני לעצמי", שמרגיש בליבו את ה'עצמיות' שלו, שעשה ועושה והוא אשר הצליח לעשות דברים הרבה מה שלא יכלו כן אחרים – אזי חש הוא בעצם את ה"כחי ועוצם ידי" – ואז 'מה אני' כלומר שסוף דבר מראים לו משמים איזה ערך יש למעשיו.
כאשר לפני כל פעולה אומר האדם לעצמו 'אם ירצה ה'' | נפתחים לו שערי סייעתא דשמיא
המשגיח בישיבת פונביז' רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל" (תורה ודעת רעב-רעג), מעורר על כך שבימים קדמונים היה מקובל על כל יהודי שלפני כל פעולה ופעולה שעושה 'אם ירצה השם', ואילו היום לדאבוננו ענין זה נתמעט מאוד.
וכך הוא כותב:
'אין לזלזל בענין זה כלל וכלל. למרות שבעת אמירת 'אם ירצה השם' לא בכל בכל פעם חושבים על כך באמת ובכנות. אולם ממשיך וכותב, 'להימנע מהזכרת שם שמים בגלל חשש לחוסר כוונה – סכנה גדולה היא ביותר, מפני שנראה כביכול שבכוחו לעשות הכל.
ודומה הדבר למה שאמרו המלאכים בהפיכת סדום: "כי משחיתים אנחנו את העיר", ומדבריהם היה נשמע כאילו בכוחם היה לעשות כן, לעשות משהו מעצמם ללא עזרתו יתברך, ועל כך אמרו חז"ל שנענשו.
'ובאמת!', כותב המשגיח. 'אם נבדוק מעשינו נראה שאנחנו רגילים לייחס את מעשינו ופעולותינו ל'כוחי ועוצם ידי', ואנו אומרים לעצמנו 'אני אלך' – 'אני אעשה זאת' וכדומה. וכאשר מוסיפים ואומרים "בעזרת השם" אף שאין הכוונה בתחילה לשם שמים, אולם הדברים מקבלים משמעות שונה.
וכה מוסיף המשגיח ואומר: עלינו לזכור שאדם שאינו משתדל להתעלות ולהתחזק תמיד ביסודות האמונה, אזי מן ההכרח שנחלש באמונה ועלול להגיע במידה כזו או אחרת לכדי מחשבת 'כוחי ועוצם ידי' חלילה.
לכן, מי שמעצים אמונת אלוקי עולם בליבו – זוכה לקרבת אלוקים. כיוון שעיניו נשואות תמיד להשי"ת וחי 'חיים אמיתיים' כפשוטו.
גדול האחדות והשלום | בכוחה לשבר כל המחיצות
בנוסף לכך מצינו מה שכתב רש"י בענין דור ההפלגה, וז"ל:
"ומשם הפיצם – לימד שאין להם [לאנשי דור ההפלגה] חלק לעולם הבא. וכי איזו [עוון] קשה [יותר], של דור המבול או של דור ההפלגה?, אלו [דור המבול] לא פשטו יד בעיקר ואלו [דור ההפלגה] פשטו יד בעיקר כביכול להילחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם?
אלא, אומר רש"י, ש'דור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם – לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום". עכ"ל
היינו, שטעם הדבר שאנשי דור הפלגה לא נאבדו מן העולם, בשונה מדור המבול, היא מפני שהיתה אהבה ואחווה ביניהם.
הרי התורה הק' מעידה זאת: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", כלומר האיחוד הזה, למרות שנוצר עבור מטרות רעות, הוא זה שנתן להם יכולת להצליח גם במעשים לא הגיוניים, כמו להקים מגדל עד לשמים ולמרוד בבורא כל עולמים.
הרי שכל הזמן שחיו בשלום ואחדות ביניהם, מידת הדין לא יכלה להם ולא היה ביכולתה לשלוט עליהם. ורק ע"י שהקב"ה ירד ובלבל את שפתם והטיל מחלוקת ביניהם ונעשה אצלם פירוד לבבות, או אז יכלה מידת הדין לשלוט בהם ומזימתם נעצרה בבת אחת כלא היה.
ידועים בזה אומרם ז"ל (דברים רבה ה', י') על דורו של אחאב שהיו רשעים גמורים ועובדי עבודה זרה, וכשהיו יוצאים למלחמה היו מנצחים אך ורק משום ש'לא היה דלטורין ביניהם'. עד כדי כך.
ללמדנו בא כמה גדול כח האחדות שבכוחה לשבר כל המחיצות ואף שאינה נעשית לשם שמים!
כח האחדות שווה מבחינה פרקטית | לא רק מבחינה מהותית
חכמינו ז"ל (נדרים נ' ע"א) אמרו: 'אם לעוברי רצונו כך – לעושי רצונו על אחת כמה וכמה'.
ואם בדור הפלגה עסקינן שהיה להם סייעתא מן שמיא למרוד בהקב"ה כביכול בכח האחדות שהיתה ביניהם, על אחת כמה וכמה ראו והתבוננו כמה גדול 'כח האחדות' כשיש בין היהודים היראים והחרדים כשהם מתלכדים ומתאחדים לעשות דבר ה' בעוז ובגאון ובעודם מקנאים קנאת ה' צבקות ונלחמים כנגד עצת המשטינים והמקטרגים בעבודת ה'.
הרי שלא רק טוב יותר לחיות בשלום בין אדם לחבירו – אלא זה משתלם מבחינה פרקטית, מבחינת המציאות!
הוא הגבר אשר חזה מפלתו של נפוליאון | רבי חיים מוואלוז'ין חזה זאת זמן רב לפני
ידוע שהקיסר הצרפתי נפוליאון נלחם ברחבי יבשת אירופה, במדינות המתנגדות לשלטונו והצליח להכניע את כולם בכח וגבורה, חוץ מיבשת רוסיה הגדולה. בהתחלה כרת ברית עם הצאר הרוסי על שווין שליטה במדינות אירופה, אולם משנכשלה הברית ביניהם נפתחה מלחמה חזיתית קשה ועקובה מדם בין שתי המדינות, שבה איבד הצבא האדיר של צרפת כשמונים אחוז מחייליו.
מי שחזה מראש, בניגוד לכל התחזיות, את מפלתו של הקיסר הצרפתי הבלתי מנוצח על אדמת רוסיה – היה לא אחר מאשר הגה"ק רבי חיים מוואלוז'ין זצוק"ל.
נפוליאון נפגש בחדרו עם רבי חיים מוואלוז'ין | האם אנצח במלחמה – שאלו הקיסר
היה זה בשנת תקע"ב כאשר גייסותיו של נפוליאון עשו את דרכם לרוסיה.
הם עברו דרך העיירה וואלוז'ין והחליטו לנוח בה קימעא, לקחו לעצמם בית מלון גדול ונחו שם כמה ימים מעמל המלחמה.
שלישו של נפוליאון נכנס להיכל הישיבה שהיה כבר חשוך ברובו ולא מצא בה אף אחד חוץ מרבי חיים עצמו – שהיה ראש הישיבה ורב העיירה – שישב ולמד בינו לבין עצמו בפינת ההיכל לאור הנר. הוא התעניין בו, ולאחר שנודע לו במי המדובר הביאו לפגישה אצל המלך הגדול נפוליאון ירום הודו.
משנכנס לחדרו, שוחח איתו נפוליאון שיחה ממושכת ולבבית, ולקראת תום הפגישה פנה אליו בשאלה: "מדבריך נראה כי פיקח אתה. ואי לכך יש לי שאלה אליך, ותוכל לענות לי עליה ללא חשש: איך הרב רואה את תוצאות מסע המלחמה שלי ברוסיה?"
הנסיך לא הצליח להקים את הסוסים מהבור הענק שנפער | להפתעתו דווקא האיכר הפשוט הצליח
שמע רבי חיים את שאלתו והשיבו במשל למה הדבר דומה:
בעיירה של אחד הממלכות הענקיות ברחבי היבשת היה גר נסיך גדול, ולהנאתו היה נוסע פעמים תכופות במרכבה הדורה שהיתה רתומה לארבעה סוסים אבירים.
פעם אחת בעת נוסעו עליה, לפתע מעד אחד הסוסים, ובנפלו משך אחריו גם את יתר הסוסים, ובין רגע המרכבה על כל נוסעיה התהפכה לתוך ביצה אחת גדולה, וכל מאמציהם ונסיונותיהם של הנסיך ומשרתיו לחלץ את המרכבה מהבוץ עלו בתוהו.
כעבור כמה דקות עבר שם איזה איכר עני שלעגלתו היו רתומים שלושה סוסים כחושים.
כשהגיעו לסוסים למקום, נבהלו אף הם מהבור הענק שנפער תחתם, מעדו ונפלו הם לתוכו. אולם האיכר הצליף בשוטו פעם אחת, והסוסים אזרו את שארית כוחם והוציאו את העגלה מהביצה.
סוסיי הם בני משפחה אחת והאחד מרגיש היטב את צרת השני | הסוסים שלך הם בעלי יחוס אבל לא מרגישים באמת זה את זה
הנסיך שראה את אשר נעשה התמלא ברוגז וכעס על סוסיו האבירים באמרו:
"איך יתכן הדבר שמה שעשו הסוסים הכחושים הללו – לא הצליחו לעשות סוסיי האבירים?!"
התרגש האיכר ושאל: "מהיכן לקח הוד מעלת הנסיך את הסוסים היפים הללו?"
החל הנסיך לפרט כל אחד את מקור מוצאו ומחירו המפולפל: האחד – לקוח ממדינת פרס. השני – ממדינות ערב. השלישי – מאורוות הקיסר בפטרבורג. הרביעי – מגזע הונגרי אציל"...
"זהו!", קרא האיכר. "כאן טמון שורש האסון. אף אחד מהסוסים שלך לא חש את מצוקתו של חבירו. כל סוס מיוחד בפני עצמו אבל אין להם כל שייכות בין האחד לשני. כשהאחד מושך לפטרבורג, השני מושך לפרס והשלישי להונגריה...
אבל הסוסים שלי כולם ממשפחה אחת, אם ושני סוסים, ולפיכך האחד חרד לגורלו של השני. לכן כשאני רק מניף את השוט הם כבר מבינים את השפה ולא רוצים שהאחרים ייקלעו לאותה צרה, הם כבר מוצאים לעצמם פתאום כוחות משותפים ומצליחים למשוך את העגלה החוצה בדקות ספורות".
צרפת התפתתה להילחם יחד בבריטניה | או אז ניגף אותם חיילי 'אמא רוסיה' לבלתי השאיר להם שריד ופליט
פנה רבי חיים לנפוליאון ואמר: הצבא שהוד מלכותו עומד בראשו מורכב מכוחות שונים ומגוונים. יותר מדי גיבורים, נסיכים ומלכים ישנם בצבא שלך, ולבסוף כל אחד ינסה למשוך את חבל הניצחון לכיוון שלו.
'ובכן!', המשיך רבי חיים ואמר. 'רוסיה היא אמנם מדינה כחושה ועניה, אולם בתוך תוכה חי 'עם אחד' אשר אוהבים אחד את השני וכולם נשלטים תחת מושל אחד, ולכן אני מטיל ספק ביכולתך לנצח"...
וכפי שחזה רבי חיים כן היה. נפוליאון הקיסר הגדול וצבאו המפואר התפתו אחר הצעתו של הצאר הרוסי להילחם במשותף בבריטניה, וכאשר נכנס לעומק שטחה של רוסיה התפתח קרב-אימים בין הצבא הצרפתי לצבא הרוסי, והצבא הצרפתי נפל שדוד בתוך רגעים והתפזר לכל עבר מאימת החיילים של 'אמא רוסיה' שמסרו את נפשם להגן על המולדת מפני הכובשים...
אימרה נפלאה משמו של בעל ההילולא רבי מאיר שפירא – ז' חשוון | כשעם ישראל יתאחדו יזכו לגאולה שלימה
לרגל היא"צ של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל החל ביום ז' מרחשוון נביא כאן אימרה נפלאה משמו בגודל כח האחדות.
מילתא חביבותא מתאמרא משמיה על הפסוק (בראשית מ"ט, ב') "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". וכה היה אומר במליצה, שבאחרית הימים קודם ביאת המשיח היצר ירצה לקרר את עם ישראל מלשון 'יקרא' היינו מקרה. והעצה לכך הוא, 'האספו ואגידה לכם' היינו התאספו והתאגדו יחד כדי ללחום נגדו, ואז תוכל לו.
ועל דרך זה מצינו במדרש תנחומא (נצבים פרק א') משל נפלא למה הדבר דומה: לאגודה, אפילו אם היא של קנים – כל זמן שקשורים הם יחד, אפילו גיבור שבגיבורים אינו יכול לשבור את רוחם. אבל כשהם אחת ואחת, קלים הם להישבר.
הרי שהגאולה העתידה תלויה ביותר בענין האחדות, וכדאיתא במדרש (תנחומא שם): "וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת שנאמר (ירמיהו נ', ד') 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וגו'. כשהן אגודין מקבלין פני שכינה".