פילפולי דאורייתא
שאלות שנשלחו למערכת ע"י מזכה הרבים ידידנו מגדולי מרביצי התורה בדורנו הרה"ג רבי אשר שווארץ שליט"א ראש כולל צאנז ובעמח"ס "מעדני אשר"
שאלה א': מדוע לא התפלל נח על דורו שלא יבוא מבול לעולם כמו שהתפלל אברהם על סדום שלא יתהפך?
תשובה: נאמר בפרשת נח (ו', י"ג) "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס והנני משחיתם את הארץ". וקשה, שהרי כיוון שנח היה צדיק תמים כמו שהעיד עליו הכתוב, למה לא התפלל על בני דורו שיחזירם למוטב ולא יבוא מבול לעולם, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו שמיד כשהודיעו הקב"ה שהולך להביא פורענות על סדום כיוון שהם רשעים גמורים התפלל עליהם כמה וכמה פעמים.
יש ליישב זאת בכמה אופנים:
נח ידע שאין עשרה צדיקים בדורו ולא יועיל תפילתו משא"כ אברהם קיווה לכך
א. הרבינו בחיי (בפרשתן) יישב זאת כך באמרו, שמה שחדל נח להתפלל בעדם לא במרד ולא במעל אלא מתוך שהיה יודע שקיום העולם בעשרה, ואילו היה בבני הדור עשרה צדיקים לא היה הקב"ה מביא מבול עליהם כי היה העולם מתקיים בשבילם, אבל באי התיבה לא היו כי אם שמונה בני אדם הלוא הם נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשי בניו, וכיוון שלא נשלמו לעשרה לא היו ראויים שינצל הדור בשבילם, ודי שיציל נח את נפשו ונפשות ביתו.
וזה מה שתמצא בתפילתו של אברהם, כיון שהזכיר ה' ואמר לא אשחית בעבור העשרה מיד אמר 'וילך ה'', לפי שגלוי וידוע לפניו שלא היה שם עשרה, ואברהם לא היה רשאי להתחנן בתפילתו לבקש מלפניו על בני הדור בפחות מעשרה לפיכך נאבדו מן העולם.
משמים ניתנה לבני דורו ארכה של ק"כ שנה שיחזרו בתשובה ומשלא עשו לא היתה מועילה ממילא תפילתו של נח
ב. עוד זאת תירץ שם הרבינו בחיי שמשמים ניתן להם זמן ארוך של מאה ועשרים שנה לחזור בתשובה, ומשלא חזרו לא היה לו לנח על מה להתפלל עליהם כי ממילא לא היו לו עשרה צדיקים בדורו שתועיל תפילתו בעדם שיגנו על בני דורם.
באברהם נתנו לו פתח להצלה לכן התפלל עבורם אבל אצל נח לא נתנו לו שום פתח מעיקרא
ג. מדברי ה' לנח גילה דעתו כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ואין עוד מקום להתפלל להסיר רוע הגזירה מעליהם, כדכתיב "קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם" משמע בהחלט, הרי שלא ניתן לו לנח שום אמתלא להעביר רוע הגזירה ולכן מעיקרא אמר לעצמו נואש ולא התחיל כלל להתפלל עליהם כי מה יועיל תפילתו אם כבר ברור ומוחלט משמים להביא על העולם את רוע הגזירה ואין עוד מקום להתפלל.
ואילו אצל אברהם הדבר שונה בהחלט כמו שמצינו כשדיבר אליו ה' פתח לפניו פתח ונתן לו רשות להתפלל עבורם ולשמש לפניהם בדין כסניגור, לכן ניצל אברהם פתח זה שניתן לו משמים והשתדל להתפלל עבורם ביותר עד כלות הכוחות שמא אכן יימצא אלו עשרה הצדיקים ותועיל תפילתו על חמשת הכרכים הללו.
שאלה ב': המחזיק בידו אוכל רותח האם נאסר משום 'אבר מן החי' כיוון שבלע מידו של אדם?
בפרשת נח נאמר (ט', ד') אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ופירש רש"י שאסר להם אבר מן החי. ומעתה יש לחקור באופן שאדם מחזיק בידו אוכל רותח האם נאסר עליו התבשיל משום פליטה של אבר מן החי (מעצמו ובשרו) וכמו כן האם אסור לו לאכול משום איסור 'בשר אדם' או דילמא ליכא איסורא.
ובספר "קהילות יעקב" (חולין סימן ה') הקשה, דלמ"ד בשר אדם אסור מן התורה, אם כן כאשר אדם נגע באצבעו במאכל או משקה רותח והרגיש בעצמו שנכווה אזי המאכל נאסר עליו מדין תורה. אבל תמוה הוא שהרי כזאת לא שמענו שהמאכל ייאסר עליו מדין בליעת טעם שנפלט מבשר אדם.
ויש ליישב זאת בכמה אופנים:
לא שייך אצל האדם דין בליעה כלל כי אם בשעה שמת
א. בשו"ת "עמודי אור" (סימן נ"ד) יישב זאת כך, וז"ל: ודבר ברור הוא דכל זמן שהוא חי אינו מבליע כלל. שהרי האם יעלה בדעתנו לומר שבאופן שאדם כובש צונן בתבשיל או בציר מעת לעת בכדי שיתחיל להרתיח ייאסר עליו משום שנגע בעצמותיו מבחוץ. זה אינו, כיוון שבשעה שלא נבדל האבר מחיותו לא שייך בזה דין בליעה שהרי האדם בעודו חי אינו שייך שפליט כלום מדמו ובשרו ולא שייך בו בליעה כלל.
אצל האדם לא שייך בכל גווני איסור אבר מן החי בעודו בחיים לכו"ע
ב. ויש ליישב עוד בזה ע"פ מה דאיתא בגמרא (חולין ק"ג ע"א) דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת לכן לא חל עליה איסור אבר מן החי אלא אחר שתולש ממנה האבר. ולפי זה, האבר בעודו מחובר אינו אוסר ב'נותן טעם' כיוון שעדיין לא חל עליו איסור אבר מן החי, ואם כן נראה לומר שאפילו למ"ד דבהמה בחייה 'לאברים עומדת', זה שייך רק בבהמה ולא באדם.