Skip to content
התקשרות

נח ללמד: לשבח או לגנאי

  • Noach
  • 5787
  • Hebrew
View printout

למרות הציווי לדון כל אדם לכף זכות, חז"ל מתעקשים לשפוט את מעשיו של נח לשלילה. זהו שיעור חשוב עבורנו על ההבדל בין הפקת לקחים לבין הבנת המציאות, שגם מגלה לנו משמעות עומק חדשה בהוראה לדון לכף זכות.

השיחה המלאה – בלקוטי שיחות, חלק כה, שיחה ראשונה לפרשת נח

לשבח או לגנאי

גיבור פרשתנו הוא נח, האיש הצדיק היחיד מכל אנשי דורו, היחיד שלא נסחף אחרי הזרם והמשיך בעקשנות ללכת בדרכי השם למרות כל הקשיים. הוא האיש שכולנו צאצאיו, מי שזכה להיות האדם שממנו הוקם העולם החדש שאחרי המבול.

הפרשה מספרת את כל הסיפור באריכות – מבניית התיבה, המבול שמחה את היקום כולו והכחיד את כל בני האדם ובעלי החיים, ועד התייבשות הארץ ממי המבול והתחלת העולם החדש. אך עוד לפני הכול, התורה מתחילה את הסיפור בהצגת דמותו של נח בצורה מחמיאה ביותר:

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

אלא שמסתבר שנח לא היה בדיוק "צדיק תמים" ולא דמות חיובית נדירה ומעוררת השראה כמו שאפשר להתרשם מקריאת הפסוק.

כשהתורה מספרת שנח היה "צדיק תמים", כולם מבינים שזהו ציון לשבח. אבל כשהתורה מוסיפה את המילה "בדורותיו", למה היא מתכוונת? האם להעצים את השבחים לנח או דווקא להסתייג מהם? – בשאלה הזו התווכחו שני גדולי האמוראים של ארץ ישראל:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּדוֹרוֹתָיו – וְלוֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בְּדוֹרוֹתָיו – כָּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים.

וכפי שרש"י מסביר זאת:

יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִשְׁבַח: כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְּדוֹר צַדִּיקִים, הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר.
וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי: לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק, וְאִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם.

רבי יוחנן מסביר שהתורה מתכוונת לסייג את הרושם מצדקותו של נח. נח היה "צדיק תמים", אבל רק "בדורותיו" – רק ביחס לבני דורו שהיו רשעים גדולים.

לעומתו, ריש לקיש מסביר שהתורה מתכוונת דווקא להעצים את השבח, ולומר שלמרות שנח חי בתקופה חשוכה, הוא הצליח לשמור על עמוד שדרה ערכי ולהיות "צדיק תמים" ואמיתי ולא להיות מושפע לרעה מהסביבה שלו.

אלו שתי פרשנויות הפוכות זו מזו בצורה קיצונית. נח היה צדיק, בוודאי ביחס לשחיתות המוסרית והרוחנית שהייתה סביבו. אבל מה זה אומר עליו באמת? מה היה קורה אם הוא היה חי ליד צדיקים גדולים יותר? – לפי פרשנות אחת, לעומת הצדיקים הגדולים נח היה צדיק קטן מאד, בלשון המעטה; ואילו לפי הפרשנות השנייה, אם נח היה חי בסביבה קדושה ומוגנת מבחינה רוחנית, הוא היה צדיק גדול עוד יותר.

ויכוח דומה חוזר על עצמו לא רק בשאלה עד כמה נח היה צדיק, אלא גם עד כמה הוא ניסה לתקן ולהציל את העולם.

כך אומר הזוהר הקדוש:

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף עַל פִּי שֶׁנֹּחַ הָיָה צַדִּיק, לֹא הָיָה רָאוּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָגֵן עַל הָעוֹלָם בִּזְכוּתוֹ.
בּוֹא וּרְאֵה: מֹשֶׁה לֹא תָּלָה אֶת הַדָּבָר בִּזְכוּת עַצְמוֹ, אֶלָּא בִּזְכוּת הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֲבָל לְנֹחַ לֹא הָיָה בְּמִי לִתְלוֹת אֶת הַזְּכוּת כְּפִי שֶׁהָיָה לְמֹשֶׁה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ", הָיָה לוֹ לְנֹחַ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל בְּנֵי דוֹרוֹ.

כשנח שומע מהשם על המבול שעומד להשמיד הכול, הוא מקבל את זה בהשלמה. הוא לא נעמד להתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שירחם על האנושות ועל העולם, הוא לא מתווכח ולא מתייצב להגן על בני דורו. כשאברהם אבינו קיבל את ההודעה על הגורל הצפוי לסדום, הוא נעמד לטעון מול הקדוש ברוך הוא. כשמשה רבינו שמע מהקדוש ברוך הוא על הגזרה לכלות את בני ישראל על חטאם, הוא לא ויתר. הוא התחנן, התפלל, טען – עד שזכה לשמוע את הסליחה.

נח לא עשה שום דבר מאלה. כאשר הוא שומע מהשם את המשפט הנורא: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" – הוא לא אומר מילה. הפרק מסתיים במשפט לקוני, נטול דרמה: "וַיַּעַשׂ נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה".

רבי יהודה מצדיק את התנהגותו של נח. אי אפשר, אומר רבי יהודה, להשוות את נח לצדיקים אחרים. להם היה על מה להישען. הטיעונים של משה רבינו להשגת סליחה וביטול העונש נשענו על זכות האבות הקדושים שהגנה על צאצאיהם. לעומת זאת נח ידע שתפילתו חסרת סיכוי, אין לו בזכות מי לעמוד ולבקש רחמים על אנשי דורו. אברהם אבינו יגיע לעולם רק עשרה דורות מאוחר יותר.

רבי יצחק שומע את דברי הסנגוריה של רבי יהודה, אך לא מקבל אותם. הוא טוען שההתנהגות של נח בלתי ראויה ובלתי מוצדקת. אם הקדוש ברוך הוא רואה בו צדיק, יש לו אחריות ישירה לדאוג לגורלם של בני דורו. יש סיכוי או אין סיכוי, זה לא משנה. צדיק אמיתי נעמד להתפלל עבור האנשים בסביבתו ולא מתחמק מהאחריות.

שוב אותה מחלוקת. האם נח באמת היה "צדיק תמים", או שבעצם ההתנהגות שלו פגומה וממש לא מתאימה לצדיק?

למה לא לכף זכות?

עצם העובדה שקיימת מחלוקת כזו, מעוררת אצל הרבי שאלה:

ציווי התורה הינו "והווי דן את כל האדם לכף זכות"...
[ו]כיוון שהברירה בידינו אם לדרוש לשבח או לדרוש לגנאי, מדוע נאמר שכוונת התורה היא לבטא את גנותו של נח?
[ו]כיצד זה מהפך רבי יצחק בחובתו של נח, ואינו דן אותו לכף זכות?

חז"ל מורים לנו במשנה: "הֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". זו חובה ערכית, ולא פחות מכך – גם הלכתית. פירושו של דבר הוא שחובה על האדם לפרש את מעשיו של זולתו בצורה חיובית, להאיר כל מעשה בצורה טובה ולא למהר לשפוט אחרים בצורה ביקורתית שלילית.

במקורות אחרים בחז"ל מובאים סיפורים על התנהגויות מחשידות מאד, שבאינסטינקט היינו מפרשים בצורה שלילית נחרצת בלי לחשוב פעמיים ובלי להטיל ספק בפרשנות של האירועים – וגם בהם אנחנו מתוודעים לכך שהפירוש השלילי היה שגוי. הרעיון ברור: גם כאשר התנהגות של אדם נראית לנו כמו שגיאה או עבירה, אסור לנו להסכים עם זה ומחובתנו למצוא את הפרשנות המזכה והחיובית.

אם ננסה לתרגם זאת למושגי ימינו, זה אומר שכשנראה יהודי שנוסע בשבת – נחשוב שהוא נוסע עם יולדת לבית הרפואה, או שהוא לוחם שנוסע למשימת הצלת נפשות; ויהודי שיושב במסעדה לא כשרה כנראה נמצא שם רק כדי להחזיר אנשים בתשובה... עד כדי כך עלינו להיזהר מלחרוץ דין על מישהו אחר ולדון אותו לכף חובה.

לאן כל זה נעלם כשמדברים על נח?

התורה מספרת לנו על נח כדמות חיובית. אז למה רבי יוחנן מתעקש למצוא פירוש שלילי במילה "בדורותיו" ולטעון שהתורה רוצה לדבר בגנותו ו'להקטין' את צדקותו? ואיך זה יכול להיות שרבי יצחק דן את נח לחומרה על כך שלא נעמד להתפלל לביטול גזרת המבול?

האם את נח אין חובה לדון לכף זכות?

הרבי מציג כאן מהלך מקורי שמלמד אותנו שיעור חשוב מאד ב"כף זכות", ומסביר מה באמת עומד מאחורי השיפוט של נח.

מטבע של זכות

הרב אברהם שמואל בנימין סופר, מחבר הספר "כתב סופר", החזיק ברשותו חפץ יקר ונדיר שעבר במשפחתו מדורי דורות: מטבע מקורי של חצי שקל מזמן בית המקדש. פעם ערך בביתו סעודה בה השתתפו רבנים רבים, ובמהלכה הוא החליט להציג את המטבע הנדיר.

הרבנים העבירו את המטבע מאחד לשני, ולפתע הושלך הס. המטבע נעלם.

הרב המארח ביקש מכל המשתתפים לחפש בכיסיהם, ולמרות המבוכה, גם בכיסי חבריהם, לבדוק שאף אחד לא הכניס בטעות את המטבע לכיסו.

אך אחד הרבנים המשתתפים התנגד בכל תוקף לחיפושים הללו. הוא ביקש שכל אחד יחפש בכיסי עצמו, אך לא בכיסי חברו. הוא התנגד לכך בתוקף מוזר, מחשיד. הוא התחנן להמתין כמה דקות עד שיתחילו החיפושים, ואז ביקש עוד הארכה, ועוד אחת...

ואז לפתע נשמע קול מפתח הדלת: "המטבע נמצא". מתברר שאחד המלצרים השליך אותו בטעות לאשפה, וכששמע על היעלמות המטבע הוא מיהר לחפש אותו בפח ומצא אותו.

כשההתרגשות נרגעה, הופנו המבטים אל הרב הזקן שהתנגד לחיפושים, והוא הוציא מכיסו מטבע זהה למטבע שנמצא, והסביר: "גם אני ירשתי מאבותיי מטבע מחצית השקל מזמן בית המקדש, ורציתי להציג אותו בפניכם כאן היום. אך מאחר שהרב המארח הקדים אותי, לא רציתי לגלות זאת".

הרב סופר התרגש מאד מהחוויה המטלטלת, ואמר: "למדנו כאן שיעור מאלף בהוראת חז"ל לדון כל אדם לכף זכות, ועד כמה חמור לחשוד באנשים. הרי אם היינו בודקים בכיסים והמטבע המיוחד היה נמצא אצל הרב הזקן, אף אחד מאיתנו לא היה מאמין לגרסתו, למרות שהצדק היה איתו!".

מה ללמוד?

כתלמידיו של הרבי, אנחנו יודעים שאין בתורה סיפורים "מפעם". כל התורה היא ספר רלבנטי ואקטואלי. הסיבה שמספרים לנו על נח היא כדי שנוכל אנחנו, אלה שלומדים את התורה כאן ועכשיו, ללמוד ממנו איך לעבוד את השם טוב יותר היום.

גם בהתוועדות חסידית מספרים סיפורים, ולכולם ברור כי מטרת הסיפורים איננה להעשיר את הידע או להעביר את הזמן בכיף. כל סיפור חסידי מעביר מסר, מלמד אותנו משהו. מה זו מצווה, מה זה יהודי, מה זה הרבי ומה השם רוצה מאיתנו.

חסידים הבחינו בין שני סוגים של סיפורים חסידיים: סיפורים על צדיקים, וסיפורים על חסידים. ישנם סיפורים על אהבת ישראל של אדמו"ר הזקן והבעל שם טוב, וישנם סיפורים על אהבת ישראל של חסידים שנתנו את כל רכושם כדי לפדות יהודים ממאסר או מסרו את הנפש ברוסיה הקומוניסטית להבריח יהודים אל מחוץ למסך הברזל.

למה מספרים סיפורים על חסידים אם קיימים סיפורים על האדמו"רים עצמם? הרבי עצמו הסביר פעם את הדברים. בשיחה עם אחד ה'משפיעים', המדריכים הרוחניים החסידיים, אמר לו הרבי: "עליך לספר לתלמידים סיפורים מחסידים שהיו יהודים חסידיים, וכוונתי דווקא מחסידים ולא מרביים. שכן כאשר מספרים אודות רבי, עולה המחשבה שמדובר על אנשים נעלים ומרוממים שאין לנו יחס אליהם. לא כך הדבר כשמספרים סיפורים על חסידים, שאז ניתן ללמוד מכך".

כששומעים סיפור על צדיק אמת, על רבי גדול – זה מעורר השראה, אבל קול קטן לוחש לנו: "את זה רק רבי יכול לעשות, זה עניין רק לצדיקים גדולים". ואילו כאשר שומעים סיפור על חסיד, אדם כמוני-כמוך שלא היה מושלם, ובכל זאת התאמץ או התגבר והתנהג באהבת ישראל מופלאה, קל יותר לשאוב מכך הוראה ריאלית לחיים שלנו, ולחשוב "גם אני יכול לנהוג כך".

לפעמים, הגיבורים של הסיפורים האלה אפילו אינם חיוביים בעצמם. ב"היום יום" הרבי מביא אמרה נפלאה בשם הצדיק רבי זושא מאניפולי, ש"למד כמה דרכים בדרכי העבודה מ... גנב". לא פחות משבע תכונות לומד רבי זושא מדרכי הפעולה של הגנב, וקורא לכל יהודי לאמץ אותן בעבודת השם. למשל, להיות מוכן להסתכן, לייקר ולהחשיב גם דבר שנראה בעל ערך נמוך, לנסות שוב ושוב, וגם לפעול מתוך תקווה וביטחון בהצלחה. ברור לכולנו שגנב איננו מודל לחיקוי, אבל בכל זאת גם ממנו ניתן וצריך ללמוד שיעור בעבודת השם.

באופן דומה, חסידים מספרים גם סיפורים שהלקח מהם שלילי. כשמדברים על 'אנשים רגילים', לפעמים המסר הוא ש"גם אתה יכול", ולעיתים הם משמשים עבורנו תמרור אזהרה כדי לדעת מה לא לעשות.

כך גם בסיפורי התורה. ישנם סיפורים על האבות הקדושים, על יוסף הצדיק ועל משה רבינו. אלו "סיפורי צדיקים". סיפורים מעוררי השראה על דמויות מופת של צדיקים גמורים שהם האידיאל המושלם עבורנו. ויש סוג נוסף של סיפורים. אלו הם סיפורים שעלינו ללמוד מהם מה לעשות, אך גם מה לא לעשות. אלו סיפורים על מעשים שאנשים עשו, שעלינו לברור מהם את הדברים החיוביים ובמקביל גם לדעת לא לשחזר את הטעויות שלהם.

כעת, כאשר רבותינו ניגשים לפרש את סיפורו של נח בתורה, הם לא עושים את זה מתוך נקודת מבט של היסטוריונים או חוקרי מקרא ותרבות. המגמה שלהם איננה לנסות להבין מה קרה שם מבחינה היסטורית. הם רוצים להבין מה הפסוק בא ללמד אותנו, מה המוסר השכל שהתורה רוצה להעביר לנו, כיצד נוכל ללמוד אנחנו את המסר לעבודת השם שלנו.

מתוך הגישה הזו, הם יושבים ודנים, ומנתחים את דמותו של נח בתורה. שאלת המחקר היא: האם נח הוא מודל לחיקוי כמו בסיפוריהם של האבות הקדושים וצדיקי האמת, או שעלינו להפעיל ביקורת כלפיו כדי להבין מה לקחת ומה לזרוק?

נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:

מצינו בהנהגת נח עניינים המורים שצדקותו לא הייתה בשלמות.
ואילו היה הכתוב מתאר את נח כצדיק תמים מבלי להודיע שזהו "בדורותיו", רק יחסית לדורו, היה מקום לפרש שהנהגה כזו היא הנהגת צדיק תמים.
ולכן בהכרח להדגיש כאן את הפך השבח של נח, כדי שנלמד מכך הוראה ברורה כיצד עלינו להתנהג.

אם בוחנים את סיפורי התורה על נח, התשובה מורכבת. האמת היא שלא כל מעשיו של נח יכולים לשמש דוגמה לחיקוי. במילים אחרות, נח הוא לא בדיוק 'רבי', אלא יותר אדם רגיל שעשה דברים טובים, וגם התנהג בצורה פחות חיובית. הוא היה בוודאי צדיק גדול, אך בכל זאת לא היה איש אלוקים קדוש. היו לו לא פעם גם נפילות, מעשים שעלינו ללמוד שלא לשחזר.

למשל, כמו שרש"י מספר: "אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָּבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּבָה עַד שֶׁדְּחָקוּהוּ הַמַּיִם". נח לא לגמרי האמין שאכן יבוא מבול. עד שהוא לא נרטב, נח עדיין התלבט האם המבול אכן יבוא כמו שהשם הודיע, הוא לא היה בטוח האם לעזוב את החיים שהיו לו ולהיכנס לתיבה שהשם הורה לו להכין כדי להתגונן מפני המבול.

לכן, כאשר התורה אומרת שנח היה "צדיק תמים" אך מוסיפה ואומרת שזה היה "בדורותיו", מיד נשאלת השאלה: האם זוהי 'כוכבית' שבאה לסייג, הערה שלילית שנועדה לסמן זהירות?

רבי יוחנן רואה כאן מסר חינוכי חשוב מאין כמוהו. לפי רבי יוחנן, התורה אומרת שנח היה צדיק רק "בדורותיו", כדי שלא נחשוב שהוא היה איש אלוקים מושלם ללא פגמים, אלא דמות של 'אדם רגיל' שעבד את השם בצדקות. רק כך אפשר ללמוד את המסר הנכון: מצד אחד, אנחנו מבינים שנח היה אדם שהיו לו גם שגיאות וטעויות שאנחנו חייבים להימנע מהן; ודווקא משום כך, הצד השני של המטבע הוא שיש בהחלט מה ללמוד מהמעשים החיוביים והטובים של אותו "צדיק תמים", מזה שנח בכל זאת בחר בבחירות הנכונות ועשה את מה שצריך היה לעשות.

דרשה לגנאי

איך זה מיישב את השאלה שבה פתחנו, על כך שנראה שהכלל של "לדון לכף זכות" לא חל כאן על נח? – נקרא את ההסבר בלשונו של הרבי:

לפי זה אפשר לומר שהכוונה של "יש דורשים אותו לגנאי" איננה לספר את הפגם שהיה לנח, אלא "דורשים אותו לגנאי" – זוהי דרשה ולימוד "לגנאי" עבור האחרים, כדי למנוע טעות זו בעת הלימוד אודות נח.
בכל הנוגע לנח עצמו אין זה עניין של גנאי וחיסרון, שכן להיותו בדור פחות כל כך, לא היה שייך שיגיע לדרגת הצדקות של אברהם. אלא שהוצרך הכתוב להודיע שדרגה זו בצדקות אינה השלמות האמיתית, ואדרבה: זוהי דרגה של "גנאי" בערך לאברהם ("לא היה נחשב לכלום"), כדי שההוראה מסיפור נח תהיה ברורה.

פרשת נח מעלה דילמה ערכית שחוזרת על עצמה בכל פעם שאנחנו נתקלים בהתנהגות פסולה או לא ראויה של מישהו. איך נכון להתייחס? מצד אחד, אם נדון את אותו אדם לכף זכות, התוצאה עלולה להיות אדישות ומתן לגיטימציה להתנהגות השלילית-לכאורה. מצד שני, אם נשפוט את המעשה בצורה שלילית, איך נוכל יחד עם זה "לדון לכף זכות" את מי שעשה אותו?

כיצד נכון להגיב כאשר הילדים שואלים על השכן שנוסע בשבת, או כשאנחנו מארחים מישהו כדי לתת לו הרגשה טובה של בית אך הוא מדבר בשפה שלא מתאימה לרוח החינוכית במשפחה ובבית שלנו? אם נחנך אותם לדון אותו לכף זכות, האם זה לא עלול לגרום להם להקל בחומרת האיסור של חילול שבת או לתת להם אישור משתמע להשתמש בשפה לא נקייה? ומצד שני, אם לא נלמד עליו סנגוריה, איך הם יוכלו להביט בו בעין טובה?

אכן, נדרשת כאן אומנות של הליכה בין הטיפות, והרבי מלמד אותנו בדיוק כיצד לעשות זאת.

הרבי מלמד אותנו להפריד בין לימוד הזכות לבין הפיכת האדם למודל לחיקוי. אפשר להבין את ההחלטה והבחירה של אדם לעשות מעשה מסוים משום שלא הייתה לו ברירה, וביחד עם זה להבין שאנחנו לא רוצים להיות כמוהו, ולחנך לכך שברגע האמת שלנו אנחנו נבחר אחרת וניצמד לערכים ולעקרונות שעליהם גידלו אותנו.

כשיהודי מחלל שבת, חלילה, ואנחנו מלמדים עליו זכות מסיבה כזו או אחרת, במקביל לזה עלינו להדגיש את הזכות הגדולה שלנו כשומרי שבת ואת האושר הגדול שלנו בכך שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו לא להיות כמו מי שעושה את שבתו חול. כשאנו מארחים אורחים במאור פנים ומתעלמים מהתנהגויות כאלה ואחרות שלהם, עלינו להבליט את העובדה שאנחנו לא חושבים שהם מודל לחיקוי, אלא בדיוק להפך, שלמרות שיש להם חסרונות אנחנו מסוגלים לראות בהם את הטוב.

זה בדיוק מה שעושה רבי יוחנן. הוא לא בא 'לחפש' את נח, הוא לא רוצה לדון אותו לשלילה. להפך, נח הוא "צדיק תמים". כלומר, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שנח עשה מה שהוא יכול היה לעשות. ונח, מה לעשות, חי בעולם מושחת ונחות. הוא היה בדור של רשעים וחוטאים, והצדקות שלו הייתה המקסימום שהוא יכול היה לעשות בתנאים כאלה. אם מדברים לגופו של אדם, אנחנו שופטים רק לחיוב. מבינים את ההקשר, את הנסיבות ואת התנאים הספציפיים שבהם הוא חי ופעל – ובמבחן הזה נח עומד בכבוד גדול.

ועם זאת, כדי שנלמד מנח רק את הדברים הטובים, אסור שלימוד הזכות יהפוך אותו למודל לחיקוי בכל דבר ועניין. לכן, כשצריך "לדרוש" – כשצריך לחנך ולהעביר את המסר הלאה, חייבים לדבר גם על ה"גנאי", על הצדדים הנעימים פחות, כדי לדאוג שאף אחד לא יתבלבל ושהמסר יהיה ברור וחד משמעי, שנבין שהשאיפה האמיתית שלנו צריכה להיות שנתחנך לאורם של אברהם אבינו, האבות הקדושים והצדיקים המושלמים. אומנם נח כאדם היה "צדיק תמים", אבל זה לא אומר שכל מעשה שלו בפני עצמו הוא דוגמה שאנחנו צריכים לחקות.

בכל זאת להתפלל

אותו איזון עדין בין לימוד זכות לבין שיפוט של המעשה לכשעצמו, מגיע ליישום כשמדובר על הבחירה של נח לקבל את בשורת המבול בשקט בלי להרים ידיים לשמיים ולהתפלל. אותה דילמה ניצבת כאן מולנו: האם לשפוט את נח לכף זכות, או להצביע על ההתנהגות הזו כפסולה ושלילית?

התשובה אותה תשובה:

אף רבי יצחק מודה, שזה שנח לא התפלל על אנשי דורו היה לפי שלא היה ביכולתו באותו המצב להתפלל עליהם, שכן "לא הייתה לו זכות לתלות בה כמשה"...
אלא שרבי יצחק בא רק לוודא שלא תצא תקלה חס ושלום בדורות הבאים, שיסבירו הלומדים שאין זה חיסרון שלא להתפלל על אנשי הדור.
ולכן אומר רבי יצחק שמן ההכרח לדרוש, לבטא ולהודיע, שהדבר כשלעצמו הוא עניין של גנאי, אף שאצל נח עצמו לא היה אפשר להיות באופן אחר, שכן צריך האדם להשתדל בכל האופנים האפשריים להתפלל ולבקש רחמים על זולתו.
ולכן אין דעת רבי יצחק בסתירה לכלל "הווי דן את כל האדם לכף זכות". שהרי גם לפי רבי יצחק אין זו "חובה" אצל נח, חס ושלום, ולא בא אלא להודיע ולהזהיר שהדבר הוא עניין של "חובה" אצל אחרים.

עלינו להסתכל על נח בעין ימין, להבין שהוא לא עשה שום דבר רע והוא באמת לא אשם. מה לעשות, לא הייתה לו זכות ולא היה לו על מי להישען. לתפילה שלו לא היה סיכוי. ויחד עם זאת, אנחנו מוכרחים לעשות את ההפרדה ולא לראות במעשה עצמו התנהגות חיובית. נח באמת לא יכול היה להתפלל על אנשי דורו, אבל זה לא אומר שגם אנחנו פטורים מאחריות רוחנית על אנשים סביבנו.

כמו שאמרנו על אותו יהודי שנוסע בשבת, השם ישמור. מצד אחד אנחנו מוצאים "לימוד זכות" עליו, אותנטי ואמיתי לחלוטין. אנחנו מבינים שהוא גדל במקום אחר וחוויית החיים שלו שונה משלנו, ובמשבצת שלו אין לנו שום דבר רע לומר עליו. אך יחד עם זאת, אנחנו לא נבקש ליישם את הבחירה שלו ולהתנהג כמוהו, חלילה וחס.

כמו ילד שחצה קו אדום, ואנחנו באמת מנסים לראות את הצד שלו ולשפוט אותו בצורה חיובית, אבל יחד עם זאת לא לתת שום לגיטימציה למעשה שלו. הורים שעושים נכון את שני החלקים של המשוואה, יתייחסו לזה בצורה כזו: "אנחנו אוהבים מאד את יענקי ויודעים שהוא ממש לא אשם, הוא ילד צדיק. ומעכשיו לא ניתן ליצר הרע דריסת רגל. המעשה הזה לעולם לא יחזור על עצמו בבית שלנו". שיפוט חיובי ומבין לאדם, שלילה מוחלטת של המעשה.

בזכות נח

כעת הרבי משלים את המהלך ומראה לנו שהלימוד הזה, שלכאורה הוא "לגנאי" עבור נח אך למעשה נועד לחנך בצורה נכונה אותנו, קוראי הסיפור ולומדי הפרשה – איננו נכון רק אובייקטיבית, בדרך הנכונה לפרש את הפסוקים. הרבה יותר מכך, גם סובייקטיבית, עבור נח עצמו זו הגישה הנכונה לפרש את מעשיו.

נקרא את הדברים בלשונו של הרבי:

אדרבה: אם לא נזהיר שהנהגה כזו של אי בקשת רחמים על אנשי הדור היא בלתי רצויה, הרי בזה עצמו עלול להיות עניין של חובה על נח, שההתנהגות שלו תוכל לגרום תקלה ליהודי אחר.
ולכן גם לימוד זה עצמו הוא "בזכותו" של נח. זהו רצונו של נח עצמו, שיודגש שאדם צריך להתפלל על אנשי דורו, עד שהדבר יתואר כאילו מדובר בחיסרון בנח עצמו - כדי להבטיח שלא ייגרם כתוצאה מכך חיסרון אצל אחר.
ועל ידי ההודעה שהנהגת נח היא עניין של "חובה", שעל ידי זה בני הדורות הבאים מתנהגים באופן אחר ואכן מתפללים על אנשי הדור, הרי זה עצמו 'מתקן' את מה שהחסיר נח בפועל: למרות שבדורו לא היה ביכולתו לעשות זאת, סוף סוף, מאחר שעל ידו באה ההוראה לדורות שאדם צריך להתפלל על אנשי דורו, מביא הדבר לדי שלמות בעניין זה גם אצל נח עצמו.

ניקח את הסיטואציה של אותו ילד שחצה קו אדום ועשה מעשה חמור, ונשאל: האם הוא רוצה שהחברים שלו והאחים שלו יעריכו אותו ויאהבו אותו? בוודאי שכן. הוא בטח ישמח שידונו אותו לכף זכות וינסו לראות אותו ולהבין את הבחירה שלו, לגלות הבנה לכך שמהמשבצת שלו זה נראה אחרת, שמהמקום שבו הוא נמצא הוא לא יכול היה לעשות אחרת.

אבל, האם הוא רוצה שילמדו ממנו? האם הוא רוצה שהחברים שלו והאחים שלו יחקו אותו וירשו לעצמם לעשות כמוהו ולעבור גבולות? כנראה שלא. גם הוא מבין שיש לו התמודדות והבחירות שלו אינן הנכונות ביותר מבחינה אובייקטיבית.

שאלה דומה ניתן לשאול על יהודי שמגיע לתפילה בשבת בבית חב"ד ברכב, חונה ברחוב סמוך ומשם ממשיך ברגל. האם הוא רוצה שידונו אותו לכף זכות ויקבלו אותו במאור פנים? האם הוא רוצה שיראו את ה'קריעת ים סוף' ואת מסירות הנפש שהוא עשה בעצם זה שהוא חבש כיפה ופסע לבית חב"ד? – בוודאי. כך אכן מסתכלים עליו.

אבל, האם אותו יהודי ירצה שגם אחרים ילמדו ממנו, יחסכו את ההליכה ברגל ויחללו שבת? חלילה. גם הוא מבין שאחרים לא צריכים ללמוד ממנו. שאולי אותו צריך לשפוט בעין טובה, אבל את המעשה שהוא עשה צריך לבקר ולשלול.

כך גם באשר לנח. הוא עצמו היה רוצה ש"ידרשו לגנאי" את ההתנהגות שלו. מצד אחד, נח בוודאי היה שמח שגם ממרחק של אלפי שנים ידעו את האמת ויגלו הבנה לכך שהוא לא נעמד להתפלל על בני דורו, שיבינו שזה היה מפני שהוא אכן לא יכול היה לעשות את זה ולא הייתה לו ברירה אחרת. אך מצד שני, הוא רוצה גם שלא ילמדו ממנו ולא ייקחו אותו כמודל בעניין הזה.

נח עצמו שמח מכך שרבי יצחק מציג אותו כדוגמה שלילית ופגומה, כי בכך הוא בעצם הופך להיות 'שיעור' במה לא לעשות ואיך לא להתנהג. כשאנחנו קוראים על נח שלא הגן על האנשים שלידו, ומבינים שזו נקודה לגנותו ולא לזכותו – אנחנו מתקנים את הבעיה של נח. במילים אחרות: הזכות של נח היא שבזכות נח אנחנו לא מתנהגים כמוהו, ובשונה ממנו כן מגלים אחריות וערבות רוחנית על האנשים שסביבנו ולא מוותרים עליהם בקלות.

לא להפסיק "לבקש רחמים"

בסיכומו של דבר, השורה התחתונה היא שאם אנחנו רוצים באמת ללמד זכות על נח ולהתבונן בדמותו בצורה נכונה ומלמדת, שגם תעשה איתו חסד וגם תהיה נאמנה לאמת – אנחנו צריכים ללמוד ממנו דווקא עד כמה צריך לקחת אחריות על הסביבה שלנו, בלי להתחמק ובלי לברוח מהמערכה.

נקרא את הדברים בלשונו של הרבי:

וזוהי גם ההוראה למעשה בימינו אלו:
אף כשאדם עושה ככל יכולתו להשפיע בסביבתו על "אנשי דורו", פעמים שמצד סיבות שאינן תלויות בו (לכאורה) אינו מצליח בכך.
ואזי עלול הוא להגיע בליבו למסקנה אשר "אני את נפשי הצלתי". לא רק בנוגע לעבודתו עם עצמו, אלא גם בנוגע לעבודה עם הזולת - הוא עשה בשלמות. אלא מה, לא הצליח? אין זה חיסרון שלו.
ועל כך מלמדנו רבי יצחק הוראה, שייתכן שאדם זה עשה באמת ככל יכולתו - אין זה דמיון, אלא על פי שולחן ערוך (תורת אמת) הוא פעל בשלמות - אבל למרות זאת צריך הוא לדעת שאין להסתפק בכך. אסור להיות מרוצה מהמצב, אלא יש להמשיך ו"להכריז" ללא הרף ש"עם כל זה, היה לו לבקש רחמים עליהם"! אי בקשת רחמים על דורו הרי הוא מצב של "חובה".
וזה עצמו גורם שייהפך הדבר למצב של "זכות", שהקדוש ברוך הוא מבטל את הסיבות למצב הבלתי רצוי, ונותן לו הזדמנות לבקש רחמים על אנשי דורו, עד שיפעל עליהם שיעשו תשובה.

More in this printout

View the whole printout