והדרך שעל ידה יגיע האדם לאהבת השי"ת ולאהבת חבירו, אנו למדים מדברי המכילתא על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצות" (שמות כ ו והובאה ברמב"ן שם): "ר' נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצות, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא להשרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא להצלב, על שאכלתי את המצה וכו', המכות הללו גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים".
והנה, כפשוטו כח המסירות נפש של האדם נובע מתוך אהבת ד' שבלבו, אכן נתבאר כאן שיתכן גם להיפך, שעל ידי מסירות נפש, הוא בא לידי אהבת ד' וכמ"ש: "המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים", וכן הוא גם ביאור הכתוב: "ואהבת את ד' אלוקיך וגו' בכל נפשך" (דברים ו ה), שמלבד הכוונה הפשוטה שמתוך אהבת ד' ימסור נפשו על קדושת השם, נכלל בזה גם שמתוך שימסור נפשו על קדושת השם יבוא לידי אהבת ד', והמסירות נפש תביאהו למדרגה נעלה יותר באהבת ד'.
וכן אנו מוצאים באהבת חבירו (מס' דרך ארץ זוטא פ"ב): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו", פירוש הדברים, אם אתה רוצה להיות אוהבו של חבירך ולקיים "ואהבת לרעך כמוך", הוי נושא ונותן בטובתו, שע"י כן אתה נעשה אוהבו. והנה, טעות מושרשת היא בעולם, שאדם מיטיב למי שהוא אוהב, ואוהב את האדם המיטיב עמו, וכאן למדנו דאיפכא הוא, שע"י שהוא מיטיב עם חבירו - הוא נעשה אוהבו.
