אחר זכית ישראל במשפט ביום הכיפורים ע"פ הגורל שהוא בירור רק מצד השורש, צריכים לברר את עצמם על הלבושים הנגלים נגד המקטרגים שהם עם ה' וחלקו, וזה מתברר ע"י מצות סוכה * ענין הסוכה הוא להימשך אחר הנהגת ה' בלי קביעות ודעת, בזה מתראה ההבדל בין ישראל לאומות העולם

קג קסכת תעסס לך סכעת ימיס וגו'. סיתס נילוסלמי (ילקו"ש אמור רמז תרנג) לס נתקייכנו גלות יסי ללון סיסיס נקטן זס סגלינו מביתנו לססוכס כמו גלות וכו'.

ונילל כזס ללמו"ל קגס"ק זכלנס"ס, ססגולל סקיו זוכין כו ישללל יוס"ל קול כמו הענין של הקולג נפס כשגגה, סמקויין לסבול קוכת גלות, לף סזס סיס כסמס מקוין מיתס מלד המשפט. ע"ל סניללו ז"ל (שבת לב.) לת הפסוק (דברים כב ח) כי יפל הנופל ממנו סככל נפל, ככל זלס מלקל ססגג כלי דעת כי לל ידע המשפט, לזס כליך לכילוליס ולהכניס עלמו כעכולס, כזס סיסיס גולה לערי מקלט, סקס עלי קלויס, סלומז על גודל קענודלס, כי סלויס כעכולתס קופיעו סס קכלס מפולסת, כי כל מס סנלחס למקלס וסלעי כלי משפט, זלת קיס לק מכל קעלס וקססתר כלליתל כתו"ל (בחוקותי פ"ה ה), לס תעשו לותי סלעי כעולס לף לני לעסס לקכס סלעי וקלי כעולס וכו', לכל כסמס מנסיג הכל כמספט, וממילס כסנתכלל זה הסוגג סלינו כמכס 6כלו לגע כלי משפט, נתכלל נמי למפרע, סגס ססגגס סקיס סללו מקולס קיס גס כן כמספט לדק...:

מלמעלה במשפט אמת. ולזה אמר הכתוב "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שהקב"ה פורש כנפיו עליו וצל הגנתו להצילו ממשפט זה העולם, וכענין הכתוב: "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב", שנס אל מבצר השי"ת, באשר שצריך הגנה מקיטרוג המשפט החיצון, מאחר שאכן הוא רשע עפ"י כללי משפט הגלוי והחיצוני, וצריך להחבא בסתר עליון כענין בריחה ויציאה מזה העולם החיצוני אשר שם הוא מורשע וחייב לפי משפט וכללי העולם הזה וסדריו וחוקיו ולהתגונן מהרשעת חריצת משפטם (אשר הוא אכן משפט אמת ויציב ונכון בסדרי ומשפטי עולם זה הצודקים ומכוונים לפי כללי התפיסה והדעת שלה) כן נתבאר במקום אחר בס' סוד ישרים, ובכאן הוסיף עוד בסגנון אחר והוא:) כי הלוים שהם עובדי ה' דהיינו שעבודתם הוא לגלות את המשפט הנעלם ופנימיות האמת שאין מקרה וטעות בעולם, ושהכל מהשי"ת מנהיג ופועל את הכל אשר לזאת נבדלו שבט לוי להיות משרתי ה' ושומרי משמרתו במקדשו, וזה ענין היראה הגדולה שיש אצל הלוים שעבודתם הוא להיות בבהירות תמידית שאין שכחה ודמיון מקרה בעולם והכל במשפט מדוקדק מלמעלה באין מקום פנוי להסתר פנים ולמקרה, וכאשר יבוא ההורג בשגגה גם הוא לבהירות זו שכל הנפעל בעולם והנדמה למקרה ולארעי (מצד הסתר ההנהגה) הכל הוא במשפט אמת ואין נסתר ונפרד ונכרת מההנהגה העליונה, הנה אז מגלה ומברר למפרע גם על מעשה ההריגה שנעשה בלי דעתו ובשגגה שהוא מאלוקי המשפט מלמעלה, ואינו במקרה ובטעות עד שיתיחס המעשה אליו. והיינו שע"י עבודת הלוים ממשיך הוא על עצמו את משפט האמת שבפנימיות ובסתר עליון (הנסתר והסותר למשפט זה העולם הרואה והשופט רק לעינים), ובגודל המשכת בהירות האמת בעבודתו להאיר בהכרת דעתו ונפשו בעין משפט האמת, מתברר ומתלבן גם דינו באתגליא שהוא זכאי בדין באשר כי מעשהו שבשגגה אינו שגגה וארעי כלל רק משפט אמת מלמעלה והאלוקים אינה לידו.

כי מה שהיה יושר המשפט העליון בידי שמים ושמי שמים מצד השורש ופנימיות האמת זה הרי נעלם מהבנת זה העולם וסותר את כללי משפטם (הנכונים לפי התפיסה וההבנה של זה העולם, אשר הציב הקב"ה), וע"כ אין האמת הנעלם משפיע גם ומכריע את המשפט התחתון כי כללי וסדרי כל מערכת הוא לפי כלליה וסדריה ואופן תפיסתה את המושגים, ואין השגת עולם אחד כהשגת עולם שני וכל אחד כמנהגה והשגתה נוהג, ולזה רק ע"י עבודה והתבררות של האדם בהתאמצות מדיליה ישתנה דין משפטו גם במשפט זה העולם, ע"י שהפנימיות הנעלם מתפשט ומתגלה עד החיצוניות המובן והנראה לעינים, ונקבע גדר מעשהו למפרע במשפט שונה כי בעבודתו להמשיך בהתגלות דהיינו בהכרתו ובתפיסתו ובדעתו בהירות הפנימיות שהכל במשפט, מתברר בזה אמיתות משפט שגגתו גם במשפט של זה העולם, וזה באשר שגילה והאיר זאת ע"י עבודה מדיליה, היינו שהביא זאת בהכרת תפיסתו והוציא אמת עלומה וסתומה זו עד המשפט הגלוי, מן הכח אל הפועל מן ההעלם אל הגילוי, וכשזוכה האדם ע"י עבודה והתבררות עצמית הנה אז אין מקטרג ומרשיע, כי זכה בדין ובמשפט הגלוי בלא משוא פנים, ואז משפט זכותו אינו רק עפ"י טעם העליון עפ"י אמת פנימית ומשפט פנימי הבלתי מתישר ותואם עם הכללים והסדרים והמשפטים הגלוים והחיצוניים (שאם יזכה בדין עפ"י הפנימיות הנעלם אז נקרא זה לפי סדרי ומשפטי העולם שהוא משוא פנים המעורר תביעות קטרוגים) רק יוצא לאור זכאי גם בשורת הדין המגולה והמובן והנראה לעין החיצון, ואז אין שטן ואין פגע רע ואין מערער ומקטרג.

ועפ"י כל זה, יובן ענין הגלות הנצרכת ביציאה אל הסוכה, אחר זכית ישראל בגורל מול אומות העולם, כי אמנם כפרת ישראל וליבון דינם בהוצאת משפטם בתכלית הזכות על ידי השעיר לעזאזל, שמתברר אז ע"י הגורל שכל הרע שעשו אינו משלהם ממקור הויתם ואינו גורל שלהם רק גורל העזאזל ואוה"ע, וישראל בעצמם קודש לה' המה אין בהם עון וחטא וכיעור באמיתות נפשותם כלל וכלל, הנה זהו מצד הגורל העליון שהוא מצד השורש של ישראל שהם בנים למקום וזַכִים במקורם כולו זרע אמת, אבל יושר משפט זה הרי אינו נראה ונגלה כי אינו עפ"י מעשיהם ואינו עפ"י משפט הגלוי, כי המשפט הזה הוא מצד השורש הנעלם ועומק האמת שישראל הם בנים למקום והם זכים ומבוררים במקורם והם גורל ונחלת חבלו של השי"ת, וזהו משפטו של יום הכיפורים שהוא לפני ה' לגמרי ואין להשטן שליטה ופתחון פה ביום זה והקב"ה עצמו הוא דן ומביט רק על עומק האמת שבלבבות פנימה, אבל אמנם הרי מצד היבט הגלוי והפשוט על מעשיהם וחלק הבחירה שלהם הרי יש קטרוג וטענה על זכיתם במשפט כי מה נשתנו אלו מאלו ישראל מאוה"ע,

הגורל מלמעלה, צריכים ישראל הגנה להתברר במשפט הגלוי בטעם ובדעת המובן והנראה בתכלית הביסוס, עד שלא יהיה מערער שיש כאן משוא פנים והעדר משפט אמת, ובמצות סוכה מתברר שישראל הם משונים לגמרי מאוה"ע וחלק ה' עמו ונחלתו חטיבה אחת להשי"ת, ואינם בסגנון ובמהות אחד של אוה"ע כלל וכלל, והגורל אשר נפל לזכותם הוא אמת ויציב, מיושר ומיופה בטעם ודעת ובהבנה לכל רואי אותם, ובזה נחתם משפטם בלא ערעור ובאין מקטרג, כי המשפט אשר מצד השורש התפשט עד סוף הלבושים הנגלים ומחוורים הדברים כשמלה לכל גם בדיני המשפט הגלוי הנראה לעינים כנ"ל.

ע"י עבודת ישראל מתברר למפרע שהם דבקים בה' בשורשם, וכן ביציאת מצרים נתברר קדושת שורש ישראל למפרע אח"כ בקבלת התורה

וזקו כענין כילולי יסלחל לקל יכילת מכליס לכתיב (שמות ג יב) בהולילך לת סעס ממלליס תעכלון לת סחלקיס וגו', לף ססיו כמכריס עדיין מסוללי עכולס. לכן מזס סקיו יכולין לק"ל לעבוד כ"כ, נתכלל למפרע סקיס ללוי לקס כמספט לסולילס ממלליס, כענין לליתס כזוס"ק (תרומה קכח:) מכל ידעינן לקכ"ס לתלעי כיס ככל נס, וסוי מלוליק ניס, כל קזיכן ללדיף לכתליס ככל לכו וככל נפשו וכו', היינו כי מזס סיכול קללס כ"כ לכלל ל"ע, מוכק סקסי"ת סוכן לכלו: כאשר יצאו ישראל ממצרים לא היה להם זכויות משלהם, ומשפט יציאתם היה אך באשר שהם עם ה' וזרע אבות, אף שלא היו מבוררים מצד מעשיהם ועבודתם והמקטרג קיטרג מה נשתנו אלו מאלו, ולזה אמר השי"ת למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" שכאשר יקבלו ישראל את התורה ויעבדו את האלוקים בבחירה והתאמצות עבודה משלהם, אז יתברר ויתלבן אמיתות משפט יציאתם ממצרים בטעם ודעת נגלה ומובן באשר שהם עם ה' חלקו ונחלתו עובדיו וקדושיו, וזה היה בירור למפרע על מהותם גם בעת שעוד לא היו משונים מכל הגוים במעשיהם בהיותם במצרים, כי העבודה שבפעולה נגלית בכח בחירה תחתונה מגלה ומברר את מוצא ומקור השורש שלהם כנ"ל, כי הרי אוה"ע אין בהם עבודה זכה ובהירה כישראל ומוכח מזה שאין שורשם זך ואינם חלק ה' עמו ומפני שאינם חלקו אינם מתמסרים אליו ואינם סובלים סבלו כדי להידבק בו, הרי שהעבודה והמעשה שבפועל ובגלוי מוכיח על שורש ועצם מהותם שהם מיוחדים ומשונים במהותם לטובה, שהרי שינוי מעשיהם לטובה וזוהר פעולותיהם והתראותם נובע מעצמיותם ושורשם הטהור והזך והוא המפלש עד הלבוש החיצון והוא המכה שורשים ומפריח ענפים להאיר את האדם ולעוררו למעשה ולעבודה, ואז הוא שלימות הבירור הגמור באין מערער ומקטרג, שהשורש מאיר עד הענפים מהנסתר עד הגלוי, וזה חלק ישראל והמוטל עליהם להמשיך את אור השורש על הלבושים, כי השורש הוא מאז

ומעולם מן השי"ת, וחלק הענפים והלבושים (דהיינו להמשיך הקדושה בהתגלות ובדעת) הוא חלק ישראל בעבודתם, וכנתבאר הנה הם ענין אחד, כי עבודת ישראל בהתגלות המעשים הם גילוי ועדות על השורש והוצאת קדושת השורש והעצם לאור עולם שיהיה זה ברור ומיושר גם עפ"י משפטי וסדרי הנהגת העולם המסודר לפי כללי המעשה והבחירה.

בהכנסות ישראל בצל הסוכה שהוא הנהגת השי"ת בלא קצב וסדר משלהם, מזה מתראה שהם בני ה' וצאן מרעיתו.

כך נתכלל זס ססוגג ע"י הגלות, סקיס מכוין גס כלי דעתו למפרע כזלת השגגס לעומק ללונו ית', ולס קיק לכלו לפילו כעת הסגגס לגע כלי משפט, וכן קול הענין לקל זכיית סגולל כיוס"כ, סזלת קזכיס כללס לעיני לדס כמו סלעי ומקלה, ועל זס ליתל (בתו"כ) סס על הפסוק (ויקרא כו כא) לס תלכו עמי קלי וגו' לס תעשו לותי ללעי וכו', לכך לליכין יסלחל לכלל לסל כסמס קיס זס סגולל ג"כ כמשפט, וזלת נתכלל ע"י מלות סוכס, כי סוכס קול כמלמלס ז"ל (סוכה ב.) כל מדילת קבע וסן כלילס ללעי, היינו סנזלת המלוה מלמד קסס יתכלך לקללס, סלס יקיס לו סוס קניעות ולל סוס כלל כעכולת הטי"ת, ולס יללה לו השי"ת לק"ל כרגע זו הסיפך מקודס, יהיה מוכן להיות נמשך לקל ללונו ית' גס כזס ססיפך, כי עיקל מלות סוכה קול ע"ד סלמלו ז"ל (אבות בד) קל קלמל לכטלפנת לסנס, היינו סלס יסמל קללס לסל לוקס כלותו הכלל וקסלל סקול מסלל עלמו יכול לעכול לת השי"ת, ולס יתהפך קכלו זס קסלל ולותו הכלל סון לינו יכול לעבוד, ועל זק למלו ז"ל (סוכה ב.) כל מלילת קבע וסן כלילת סלעי, סלין סוס כלל וסלל נקניעות, לק ככל זמן וככל סלל יקיס נמשך לקל לכונו ית', כי לין סוס זמן וסוס סלל סלס יוכל קללס סמנקס ק' למלוס כו ללך לעכולתו ית', וזקו וסן כלילת סלעי, היינו לף כעכולות היקרות ביותר, לס יסיס לחלס נסס סוס סלל נקניעות לק יסיס כלילת קלעי, כלומל סיסיס נמשך לקל ללונו ית' ככל רגע ולגע, כפי סינסג עמו הטי"ת כך יסיס נמשך לקליו: מצות סוכה היא המצוה אשר בה ניכר הדק היטב בבהירות את מעלת ישראל שהם חוסים בצל הקב"ה ויוצאים מקביעותם, והיינו שמקומם ומציאותם האמיתית הוא הקב"ה ואין להם משלהם כלום, כי הם עם עני ודל אינם יודעים דרך הגנה משל עצמם, ורק על ה' אלוקיהם מבטחם ובלעדיו אין להם קיום והעמדה, ולזה הם נמשכים אל הנהגתו בנייחא וברוגע כענין שכתוב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" בלא דעת והבנה של עצמם, ואף בדרכים והנהגות יקרות אין להם קביעות והתאחזות ללכת בהם בבירור ובודאות, כי אינם סומכים על דעת עצמם ועל קביעות עצמם להיות מבוטחים בהחלטות שלהם כי אינם יודעים מה, ואין להם שום בטיחות ומנוחה להיסמך על גוון מסוים או ציור דרך מסוימת או קדושה מסוימת להיקבע ולהיסמך עליה, שכל

אלו אין להם כח וקדושה משל עצמם רק מקבלים מהשי"ת ועלולים לכל שינוי לפי רצון קוניהם וכפי רצון והנהגת השי"ת ישתנו הסדרים והדרכים והכללים ואין שום קביעות בעולם כלל, כי אותו דבר עצמו יכול להיות טוב ורע דבר והיפוכו לפי העת והמקום הכונה והענין וכיוצא בזה, וכל רגע יכול להתברר תפיסה מחודשת המערערת את הקודמת, ואין לסמוך רק על השי"ת לבדו הודאי שמו שהכל ממנו, והוא רועינו ומנהיגנו ומדריכנו בכל עת ובכל שעה ואין לנו להישען רק עליו כי הכל חוץ ממנו הוא ארעי ומשתנה ומקבל מהשי"ת ואין בהם כח עצמי וקבוע כלל וכלל, ולזה בני ישראל הם בנייחא ובנעימות שלום בכל אשר השי"ת מנהיגם בכל דבר וענין לטב ולמוטב ובדבר והיפוכו ואינם נופלים ונעתקים ממנו ית' חלילה מסיבת הארעיות והעדר הקביעות, כי אינם אחוזים בשום קביעות וגוון ודבר ודאי בטוח להיסמך עליו והם רק כצאן הנמשכים אחר הרועה, וזה מתראה בכניסת ישראל אל הסוכה שהוא דירת הארעי בצל הרואה וגם ביציאתם ממנה באותה נייחא ככניסתם בעת שהרצון מלמעלה הוא להרחיקם ולהסתיר פנים מהם להוציאם מענן כבודו, וזה עדות אמת וברור על פנימיות ועצמיות טבע נפשותם הלנים בצל ש-די והוא הוא אמיתיות הדירת ארעי והחסיון בצל הקב"ה של ישראל המונח בתוכן עצמיות מצות הסוכה, ובזה מתראה ומתברר בברירות שישראל הם חלק השי"ת חולקא קדישא ואין לזרים איתם, ומשפט הגורל אשר נקבע מן השורש העליון הנעלם ביום הכיפורים שישראל הם חולקא קדישא של השי"ת (ואין החטא חלקם רק חלק עשיו ושעיר) הוא אמת ויציב ברור ומגולה בטוב טעם יעידון ויגידון כל רואיהם כי הם זרע ברך ה'.

ישראל קדושים כל עבודתם והתקשרותם הוא ל"אתר דלא אתידע", אבל אוה"ע אוה"ע אי אפשר להם בלי קביעות והבנה שלהם.

ולכן יקיס קכילול קלקלון סכין יסרלל לסעכו"ס מכות סוכה, כלליתס כגמלס (ע"ז ג.) לסל לעתיד ילמלו סעכו"ס תנה לנו מללס ונעסנס, למל לסן סקנ"ס וכו', לעפ"כ מלוס קלס יש לי וסוכס סמס וכו', מיד כל לקל ולקל נוטל וקולך ועוסק סוכס כללס גגו, וסקנ"ס מקליל עליסס קמק וכו', וכל לקל ולקל מנעט כסוכתו ויוכס וכו'. וכלסל יללס לסס קסס יתכלך שיקיימו מלות סוכה, כטק הנינו קמס ג"ל סללונו ית' קול לכלת מלילת קבע, לכל יהיה קללס משוקע כסוס לכל נקניעות, וכלסל קכלו עליקס קעכו"ס מלות סוכה, היינו סקבלו סעכו"ס ג"ל עליסס, לכל יסיס לקס קניעות וסלל כלל כסוס לכל, לק שיתמשכו לקל לכונו ית' כפי מס סינסיל לסס ככל פעס, ולקל כך

סקנ"ס מקליל עליסס קמה, היינו שסמללס לקס קסי"ת כזס, לסל זה הכלל ג"כ לינו לכלו כלל, כי השי"ת יכול לקללות כלל גדול כזס לסל כל סכלליס נכלליס כו, ל"ל כמלס סגס לותו הכלל סקיו סכוליס מקולס סלין השי"ת סוס כלל, גס זס לינו עדיין הכלל הלמתי, כי עכשיו מלקק לסס קסי"ת סיס גס סכלו סלל ככלל, ולקל סלוליס קעכו"ס סקליפות עכלו עליסס ולין סוס כלל כילס, על מה לסמוך ולסטען, לק לקל ללס לסיידע, לזי כל לקל מנעט כסוכתו, כי זלס לס יוכלו סעכו"ס לססכיס, סכל עסק עבודתס יסיס לק לתל דלס לסיידע, סזס סכלל לסל לה יהיה גני קללס סוס קניעות, ג"ל לינו עדיין כתכלית השלימות, לק לתל ללס לסיידע, זלס לין ככקס לססכיס, לזס מנעטי כמלות סוכה.

לכל יסרלל כל עכולתס קול לק לקל ללס לסיידע, כי יודעיס ספיל לסל כל מס סמיגעיס לס עלס כעכולתס, יוכל הטי"ת לקללות לקס ללך לקל כעכולה, להיפך מזס ססלל סקיס מלפניס, ומ"מ קמס כמסכיס תומ"י לקל לכונו ית' גס כזס ססיפך, וזלת קול עיקל הנילול קלקלון בין ישללל לעכו"ס, ולכן ע"י מלוס זו נתכללו יסלקל לסל זס סגולל שזכו כו יסלקל כיוס"כ, לף סכללס סקיס סלס מדעת כי קיס טלף נקלפי, וזה כללה לדלך סלעי ומקלה, ככל זלס לותס סזכיס נגולל קול כמי כמספט וכעכולס מדעת ולס כמקלס ק"ו, וקל לליס סלין כמלס לכלס לפילו לגע סלס יסיו כמסכיס לקל עומק ללונו ית', מזס מוכס לסל לינו נפעל לכנס לעולס סוס לכל לק כמספט קלמיתי כפי עומק ללוכו ית': כל אופן וצורת עמידת חיי אוה"ע הוא אך בודאות וקביעות של עצמם, כי אינם צאנו של הקב"ה הנמשכים אך אחר הרועה, ונמשלו כחיות חזקות ועזות שיש להם כח וחיל משלהם ואין להם רועה וכח שולט עליהם, לעומת ישראל שנמשלו לכבשה ושה המונהגים תחת הנהגת רועה מסיבת העדר כח מעצמם, ולזאת האוה"ע אף כאשר ירצו לעבוד את השי"ת לזכות בדין ולקבל שכר,

ואפילו כאשר ירצו גם לקיים מצות סוכה בהבנת אמיתות ענינה שהוא להמשך אחר השי"ת ללכת אחריו ולצאת מהקביעות, אבל כאשר יַרְאה להם השי"ת כאשר מוציא חמה מנרתיקה שגם בזה אין קביעות, וגם בזה אין ברצונו כעת, כי אצל הקב"ה אין קביעות, וגם במצות הסוכה מראה השי"ת שאי אפשר להתקבע ולבטוח בה ולהישען עליה, כי הכל ביכולת וברצון השי"ת ואין שום בטוחות וודאות להאדם כלל, וגם באותו דבר שהיה בה רצון השי"ת קודם, עכשיו יכול להראות השי"ת שאין רצונו בזה. ובאמיתות דקה זו ניכר ומתברר מי חלק השי"ת ומי לא ומתברר אמיתות פנימיות זכות ישראל שהם נמשכים לגמרי אחר השי"ת באמת בהעדר קביעות שלהם עד שגם באותו ענין של סוכה וזָכוּת הַהִמְשָׁכוּת אחר השי"ת שזהו חלק ישראל, גם בזה אינם מתעקשים ומתבצרים כי אין להם שום קביעות ואחיזת ודאות, באשר כי הם בארעיות גמורה, וגם בזה הם פונים רק להשי"ת ולא לקביעות מצותו הקדושה, ויציאתם מן הסוכה היא כיציאתם רוח ה' תנחם בכל הליכותיהם והנהגותיהם, לא כן אומות העולם כאשר יראו שמשפט מצותם ועבודת יציאתם מקביעות ובטוחות עצמם אין בה קביעות והיא מתנודדת אחר רוח ה' ואין להם בה אחיזה ברורה בהבנת דעת, מיד הם אובדים עשתונותיהם ובועטים בסוכתם ויוצאים וחוזרים אל קביעות עמידתם בזה העולם אל כח ועוצם ידם המורגלת, כי זהו טבעם העצמי שאי אפשר להם להיות תלוים ועומדים באתר דלא אתיידע בלי תפיסת דעתם וקביעות דרך אחוזה בתפיסת יד, וזה מורה ומראה באר היטב למי החותמת ולמי הפסילים, מי הם חלק ה' עמו וצאן מרעיתו שכל מציאות חייהם ואחיזתם הוא השי"ת לבדו ופניהם נכחו בכל עת, ומי הם קבועים ועומדים לעצמם חטובים ואחוזים על כח עצמם ועל כח עבודה שלהם לא על השי"ת הבורא ומנהיג, ובזה יוצא משפט ישראל לאור עולם נגד כל באי עולם וכל העולה קפצה פיה ודין משפטם צהיר ובהיר כי הם עמו, ואוה"ע אין בהם חפץ ומה לתבן את הבר.