ברכת כ

הוספה

בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א, ערב יום הכפורים ה'תשנ"ב

בבית הכנסת, לאחר תפילת מנחה

(תרגום חפשי - בלתי מוגה)

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להכריז אודות זמן תפילת ערבית].

א. אם על כל מעמד ומצב אמרה תורה ש"פותחין בברכה"1 על אחת כמה וכמה כשנמצאים במעמד ומצב בלתי רגיל, הן מצד הזמן והן מצד המקום, וכמו־כן מצד ענינים מיוחדים שמתווספים עתה, ענינים מיוחדים הן באורך והן ברוחב, הן בעומק והן בגובה,

[דלפעמים מצינו שעומק וגובה נחשבים ל־ב' ענינים, ולפעמים - לענין אחד מפני ש"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"2 (שזהו תנאי וכלל בכל עניני תיקון וקדושה, דלא רק ש"סופן נעוץ בתחילתן" אלא גם "תחילתן בסופן" בכדי ש"סופן" יהי' בכל התוקף הדרוש), ואילו גבי אורך ורוחב לא מצינו כן],

שאז ההכרח ופסק דין התורה לפתוח בברכה הוא ביתר שאת ויתר עז [גם מצד שאז אותו הטעם המחייב לפתוח תמיד בברכה הוא ביתר שאת וביתר עז]:

ב. נמצאים אנו עתה ב"זמן מיוחד - בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים"3. וגודל המעלה שבימים אלו יובן - בהקדים הביאור בדיוק לשון חז"ל (כמדובר כמה פעמים) "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים":

דלכאורה, הרי "בין ראש השנה ליום הכפורים" ישנם במציאות רק שבע ימים, ולא "עשרה"!

ונתבאר בזה (במק"א4) - שבב' ימי ר"ה (ועד"ז ביום הכפורים, כדלקמן) ישנם ב' ענינים: א) זה שהם ימי תשובה, ומצד זה הם חלק בלתי נפרד מה-ז' ימים שביניהם, ולכן הם נחשבים כולם יחדיו ל"עשרת ימי תשובה". ב) ענינו המיוחד של ר"ה - היותו "הראש" של כל ימי השנה, בדוגמת ראש בפשטות הכולל ומשפיע על כל איברי הגוף (ועד"ז בנוגע ליוה"כ). ומצד זה הרי הוא למעלה מהעשי"ת, שלכן הם אך ורק - "ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

והנה, מלשון המאמר חז"ל "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים", מוכח, שהם לא שני ענינים נפרדים לגמרי (ללא שייכות ביניהם, כנ"ל), אלא שזהו (המשך ו)ענין אחד - שישנם "עשרה ימים" בין ר"ה ליוה"כ" -

כלומר – אף שבמציאות ישנם אך ורק שבעה ימים, הרי "ידוע", שפסק דין התורה יש בכחו לשנות את מציאות העולם (כשיש צורך בכך). ומזה מובן גם לעניננו, שמכיון שהתושבע"פ פוסקת ש"ישנם עשרה ימים בין ר"ה ליוה"כ", הרי זה משנה את מציאות העולם, כך שבשבעת הימים ש"בין ר"ה ליוה"כ" - נעשית הוספה, ועד שיש בהם את כל הענינים ד"עשרה ימים", כולל גם (מעין) הענינים דראש השנה ויום הכפורים.

ועפ"ז נמצא, שבכל יום משבעת הימים ש"בין ראש השנה ליום הכפורים" ישנו - לא רק הענין דעשי"ת, הענין המשותף בכל ה"עשרה ימים" (הענין ה־א' הנ"ל), אלא יתירה מזו - גם שאר הענינים ד"עשרה ימים", עניני ר"ה ויוה"כ המיוחדים להם (שהם למע' מכללות הענין דעשי"ת, ש"בין ר"ה ליוה"כ", הענין ה־ב' הנ"ל), שגם הם נמשכים ב(שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

וענינים אלו ישנם בכל יום מעשי"ת - לא רק בתור הוספה על העיקר (מצד שינוי המציאות הנעשה ע"י פסק דין התורה), אלא בתור חלק בלתי נפרד מהעיקר, שנעשים ענין עיקרי בכל יום מעשי"ת -

דכמו שבפשטות (מצד הענין המשותף בכל ה"עשרה ימים", הענין ה־א'), הרי, התחלת העשי"ת הוא בר"ה, וסיומם הוא ביוה"כ, שמזה מובן שבכל יום מעשי"ת ישנם ג"כ עניני ר"ה ויוה"כ - בתור חלק עיקרי מעשי"ת, כההתחלה והסיום בכל ענין. כמו כן הוא בנוגע לעניני ר"ה ויוה"כ המיוחדים להם (הענין ה־ב' הנ"ל), שגם הם (נמשכים וישנם בכל יום מעשי"ת - בתור ענין עיקרי!

ג. ועפ"ז מובן גודל המעלה דכל יום מעשי"ת - שיש בו גם (מעין) הענין המיוחד דר"ה (הענין ה־ב' הנ"ל), אשר, ענין זה הוא למעלה מכל העשרה ימים, כולל גם - למעלה מהעשרה ימים כפי שהם כוללים את ר"ה ויוה"כ, הן בפשטות, והן כפי שכל יום מעשי"ת יש בו את הענין דר"ה ויוה"כ מצד שהם ההתחלה והסיום דכל עשי"ת, (שכן, כל זה נכלל בענין ה-א' הנ"ל),

וכמובן בפשטות, דמכיון שענין זה שבר"ה (ענין ה־ב') הוא - היותו "הראש" שמנהיג את כל ימות השנה (כנ"ל), הרי אם הוא המנהיג ו"יש לו מה לומר" ("אויב ער האָט וואָס צו זאָגן") בנוגע לכל איברי הגוף (כל ימות השנה) - עאכו"כ שהוא המנהיג של "חלקי הראש" שבשנה (עניני ראש השנה שבכל יום מעשי"ת). ואם־כן מובן, שלהיותו הראש והמנהיג שלהם הרי הוא למעלה מהם,

ואעפ"כ, כאמור, גם (מעין) ענין זה שבר"ה נמשך בכל יום מעשי"ת!

ד. ועד"ז יש לומר גם בנוגע ליום הכפורים, שנקרא גם בשם "ראש השנה" (כדמצינו ביחזקאל), ומבואר בזה ב"לקוטי־תורה" (מיוסד על כתבי האריז"ל) שהפנימיות דר"ה היא דוקא ביוה"כ.

וממילא מובן שענין זה שביוה"כ - הפנימיות דר"ה - הוא למעלה מכל עשרת ימי תשובה, כולל גם - למעלה מהעשרה ימים כפי שיוה"כ נכלל בהם, הן בפשטות, והן מענינו של יוה"כ שבכל יום מעשי"ת. וכאמור, דאם יוה"כ הוא "הראש" והמנהיג הפנימי (עם כל השטורעם המיוחד שביוה"כ, גם לגבי ר"ה) דכל ימות השנה - עאכו"כ שהוא הראש" והמנהיג דעניני יוה"כ שבשנה (היוה"כ שבכל יום מעשי"ת). ואם־כן מובן, שלהיותו "הראש השנה" שלהם הרי הוא למעלה מהם,

אע"פ שלכאורה, עניני יוה"כ (עצמו, ומזה מובן גם בנוגע לעניני יוה"כ שבעשי"ת הנ"ל) הם למעלה מראש השנה (כולל גם מר"ה שביוה"כ), וכמובן בפשטות דאם בכל עניני קדושה ישנו הכלל ד"מעלין בקדש"8 - לא רק מיום ליום אלא - עלי' מרגע לרגע - עאכו"כ כשמדובר בקדושת ר"ה ויוה"כ, שהיא קדושה הכי נעלית, ועד כדי כך, שהיא נעשית "הראש" והמנהיג (אַן אָנפירער") דכל הקדושות במשך כל השנה, כולל קדושות היו"ט שבשנה, הן סוכות והן פסח והן זמן תורתנו, ש"הראש" שלהן הוא בר"ה, ו"הראש הפנימי" שלהן הוא ביוה"כ - שודאי בקדושה זו נעשה "מעלין בקדש" מרגע לרגע, וממילא מובן שיוה"כ הוא למעלה מר"ה -

אעפ"כ - הענין דראש השנה שביוה"כ הוא למעלה מעניני יוה"כ שבעשי"ת (הנ"ל), משום שזה שיוה"כ הוא הפנימיות דר"ה (ר"ה שביוה"כ) - הרי זה ניכר ושייך גם לדרגה הכי נעלית שביוה"כ, שלמעלה מכל הענינים האמורים],

ואעפ"כ - גם (מעין) ענין נעלה זה שביוה"כ ישנו בכל יום מעשי"ת!

ועל־פי כל האמור - מובן גודל ההפלאה ש"בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ", הזמן בו אנו נמצאים.

ה. ומובן, שלכל לראש, צריך כל אחד ואחת - אנשים נשים וטף, להוציא לימוד והוראה בנוגע למעשה בפועל מכל האמור לעיל.

ובמכ"ש וק"ו מתורת הבעש"ט הידועה"9, בה הדגיש, שמכל דבר (אפילו במציאות העולם) שיהודי רואה, שומע את הנאמר, או חושב אודותיו - עליו ללמוד הוראה בנוגע לעבודת ה', שהיא תכלית בריאתו - "אני נבראתי לשמש את קוני"10, ועל אחת כמה וכמה ביתר שאת ויתר עז - מכל ענין בתורה, שהרי תורה ענינה שהיא משנה את מציאות העולם.

וע"ד המובא בטור בתחילת הלכות ר"ה11, שאופי' של אומה זו הוא, שעוד בערב ר"ה הם בטוחים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין, שענין זה נעשה בכח התורה, שבכחה לשנות את מציאות העולם. וזהו גם דיוק הלשון "אומה זו", כידוע הפתגם דר' סעדי' גאון12 "אין אומתנו אומה אלא בתורתה"!

[וענין זה - שהתורה בכחה לשנות מציאות, הוא במיוחד כשהמציאות (הקודמת) היתה מציאות חזקה, ועד למציאות דקדושה, שאז דרוש ביותר כח התורה בכדי לשנות מציאות כזו. (ובדוגמת המבואר כמה פעמים בנוגע למעלה דבעלי תשובה על צדיקים גמורים, משום שבהם מודגש ביותר שינוי המציאות הקודמת, ובלשון הרס"ג13 - "עיקר בריאת האדם כו' לשבר מדות כו' הטבעיות שלו", או כהנוסחא השני'14 "לשנות טבע מדותיו")].

וכל זה (הן מעלת הזמן, וממילא גודל הצורך בלימוד ההוראה מזה לפועל) הוא בהדגשה יתירה בעמדנו לאחרי העבודה דיום א' דר"ה על כל פרטי', ולאחרי העבודה דיום שני דר"ה, ומאז ממשיכים באופן דהלוך ומוסיף ואור בכל הענינים האמורים - בכל יום מה"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ".

ובמיוחד שעברו כבר רוב עשי"ת, ועד ל"רובו ככולו"15 - שהרי נמצאים עתה בסוף היום התשיעי דעשי"ת, הקשור ושייך במיוחד ליום העשירי.

ו. והנה, הקשר והשייכות בין התשיעי והעשירי בתשרי - ניכרת ומודגשת בפשטות, בענינים הכי גשמיים:

בנוגע לשער הענינים דתשיעי ועשירי, ולדוגמא - כשמדובר אודות פעולת האדם שהיא באופן ובדרגה ד"תשיעי", ורוצים להוכיח שהיא שייכת ושיש בה מעין פעולה שדרגתה וענינה הוא "עשירי", הרי אז יש צורך בהבאת ראיות ופירושים ולימודים וכו';

אך בנדון דידן - השייכות דתשיעי ועשירי בתשרי, אין צורך בהבאת ראיות מענינים רוחניים, עאכו"כ לא מענינים הכי רוחניים (כתוכנו וענינו של עשירי"),

אלא הראי' על כך היא דוקא מאכילה ושתי' גשמית!

וכפשטות ההלכה16: "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב" כאילו התנהג באותה ההנהגה בב' הימים דתשיעי ועשירי"! כולל גם - כפי שה"עשירי" הוא יום בפני עצמו!

והראי' וההוכחה על זה ניכרת מיד כשמתבוננים (ב"שעת מ'גיט אַ קוק אויף אַ אידן") בהנהגתו של כל יהודי ב"תשיעי" בתשרי, אנשים ונשים, וגם טף - "ילדי ישראל נער ישראל ואוהבהו"17, דמכיון שנודלו להורים יהודיים, ונתחנכו על ידם כדבעי מיד משנולדו - הרי מיד באכילה ושתי' שלהם בתשיעי בתשרי ניכר בגלוי שהיא כפי שיעור ב' ימים"18 השייכות והקשר דיום זה עם היום העשירי.

דאילו בנוגע ל"תענית" דעשירי, הרי בקטנים זה תלוי בכמה וכמה תנאים, ומתעוררת שאלה בדבר האם מותר בכלל להרשות להם להתענות, מצד החשש ד"פקוח נפש - שדוחה את כל התורה כולה"19.

ז. ולהעיר, דזה ש"פקוח נפש דוחה את כל התורה", אין הפירוש בזה דחיית התורה כפשוטה, ח"ו. דאף שבפועל דוחים קיום הלכה מסויימת בגלל הפקוח נפש, הרי דחי' זו גופא היא בשביל התורה, כמודגש במאחז"ל גבי שבת20 - "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"!

ועד"ז הוא בנוגע לשאר מצוות התורה, דאם נדחה קיומה של מצוה מסויימת מצד פקוח נפש, הרי, לא זו בלבד שהדחי' אינה אלא ל"רגע קטן עזבתיך"21, אלא אדרבה, ירידה זו גופא היא בשביל "עלי' שלאחרי", עלי' למעמד ומצב נעלה יותר - הן מהמעמד ומצב דקודם הדחי', והן - יתירה מזו - מהמעמד ומצב שהי' אילו הי' מתקיים הדבר תורה בפשטות, ללא דחי'!

וכידוע הפירוש דגדולי ישראל בלשון ד"פקוח נפש דוחה את כל התורה", שאין זו דחיית התורה, אלא אדרבה, התורה "נדחית" למעמד ומצב נעלה יותר, שכן בזכותה (בזכות דין התורה ד"פקוח נפש דוחה") היהודי - שמצד עצם מציאותו הוא למעלה מתורה נשאר בחיים!

[ועלי' ו"דחיי" זו כוללת בדרך־ממילא את העלי' האמורה (העלי' בשמירת התורה), שכן, דבר ברור הוא, שמכיון שהיהודי נשאר בחיים הרי הוא ממלא את חייו ב"שמירת שבתות הרבה", ריבוי הלכות וריבוי ענינים].

וממילא מובן, שאין זו דחי' אמיתית, אלא אדרבה - ענין זה הוא מוכרח בכדי להגיע לאופן נעלה יותר בקיום התורה גופא, ועד למעלת התורה כפי שהיא קשורה עם תשובה עילאה. וכדאיתא בתניא22 ובארוכה במאמרי חסידות, שענינה של תשובה־עילאה הוא "יחוד המוחין" באופן ד"יחוד פנימי", שזהו לימוד התורה בפנימיות, ובאופן של התמסרות ללימוד (מיט אַן איבערגעבנקייט"), שאז "היחוד נפלא"23 שנעשה בין המשכיל המושכל והשכל הוא ביתר שאת ויתר עז.

ובודאי לא יצטרך אף יהודי להגיע לפי' זה של גדולי ישראל בהענין דפקוח נפש, מכין שכל א' יוכל לקיים בפועל (דורכפירן") את התענית דיוה"כ בפשטות, לפי ההלכה.

ח. אלא שמכיון שמשיח צדקנו יבוא עוד בתשיעי בתשרי בשנת תשנ"ב - הרי תשתנה ההלכה בתורה בנוגע לההנהגה ביוה"כ.

ובדוגמת יוה"כ בחנוכת בית ראשון24, שההלכה היתה שצריך להיות הענין דאכילה ושתי' ביוה"כ כמו כן נמשך מיוה"כ ההוא ביוה"כ זה,

דמכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", ועאכו"כ בעמדנו ב"זמן דעת רצון" דתשיעי בתשרי, שאז ודאי הצפי' והגעגועים לביאת משיח צדקנו הם ביתר שאת ויתר עז - זוכים ל"גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד"!

ובזה מיתוסף בעמדנו לאחרי כל חודש אלול "אני לדודי ודודי לי"25, אשר, מתי שאני לדודי", ומתי ניכר בגלוי - ביתר שאת ויתר עז ובדיוק ש"דודי לי" - הרי זה דוקא במעמד ומצב דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!... וכאמור, זוכים לזה בתשיעי בתשרי זה עוד לפני אכילת הסעודות דתשיעי בתשרי [כולל הסעודה שעל־ידה נעשה עיקר הענין הנ"ל (הקשר והשייכות דתשיעי ועשירי) - סעודה המפסקת, להיותה הקרובה ביותר לעשירי בתשרי], כיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" כולל גם את הפירוש26 "אחכה לו שיבוא בכל יום", ד"בכל יום" פירושו בכללותו של היום - בכל רגע מהיום החל מהרגע הראשון שבו, וכמדובר בארוכה בענין "בכל מכל כל".

ולהעיר, ד"בכל מכל כל" הם שלשת לשונות הברכה שהקב"ה בירך את שלשת האבות27 - כל אחד מהם, ושלשתם גם יחד.

וכיון שהם האבות דכל בני־ישראל, הרי מובן, שמהם נמשכים ברכות אלו לכל ישראל, אנשים נשים וטף, כמובן מנוסח ברכת המזון (כמו שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יברך אותנו כו'").

ובזה נכלל ג"כ ה"טף" - ברגע שהגיע לכך שאינו יוצא י"ח באמירת "בריך רחמנא" (ש"ברא האי פיתא") בלבד, אלא הוא מברך את כל ברכת המזון.

ובפרט שיש לו סידור פרטי משלו כמדובר כמה פעמים28, שאז מתווספת בזה החביבות שיש מדבר פרטי ("צו אַן אייגענער זאַך"), כיון שזהו דבר פרטי של נפשו האלקית "חלק אלקה ממעל ממש"29. ועד שזה חודר גם בגופו, כנראה במוחש - שכשלילד קטן (או ילדה קטנה) יש סידור פרטי, יש לו בזה חשיבות מיוחדת וחביבות מיוחדת, ועד"ז לקופת הצדקה ולתהלים ולשאר ספרי קדושה שיש לו].

ט. ועוד והוא העיקר, שנזכה לגילוי ד"עשירי - העשירי יהי' קדש"30, שזהו כללות הענין דגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בכל העולם כולו הענין ד"עשירי"!

דבנוגע לבני ישראל - "מאי קמ"ל"!... זהו טבעו של כל יהודי שצריכים להיות אצלו בשלימות כל עשר כחות הנפש הן במחשבה הן בדיבור והן במעשה;

החידוש דהגאולה הוא - שמהיהודי נמשך על דרך זה בחלקו בעולם, וכפי שכבר הותחל בזה בשנים שלפני זה, שנפעל כבר בכל חלקי העולם - כולל אומות העולם (ועד למין החי, מין הצומח, ועד למין הדומם), שהמחשבה דבור ומעשה שלהם חדורים בענין ד"העשירי יהי' קדש".

וע"ד מה שכתוב בנוגע לענין בלתי רצוי, שלעת"ל לא יהי' צורך שיהודי שני יעורר על כך, כיון ש"אבן מקיר תזעק"31, חלקו בעולם עצמו מעורר על כך - כמו־כן יהי', והוא העיקר, ש"אבן מקיר תזעק" באופן רצוי דוקא. ע"ד מה שמצינו בר' עקיבא32, שלמד שיר השירים מתוך דמעות - שהיו אלו דמעות (לא מצד ענין בלתי רצוי, אלא אדרבה, דמעות) של שמחה הכי גדולה, עד כדי כך שאפילו המוח דר"ע - אשר "כולהו אליבא דר"ע"33 - לא יכל לסבלה.

ולהעיר מהקשר דר"ע עם יום הכפורים, שאז אומרים את הפיוטים דעשרה הרוגי מלכות שאין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן"34, שר"ע הוא אחד מהם.

יו"ד. ויהי רצון, שמכאן ולהבא, ותיכף ומיד עוד בתשיעי בתשרי זה - יקויים בכל א' מהם "הקיצו ורננו שוכני עפר"35,

ובנוגע לכל אלו הנמצאים עתה נשמות בגופים, הרי זה דבר הכי פשוט שמכאן ולהבא, ותיכף ומיד, נמשכת בהם תוספת בריאות - חיים נצחיים.

ובפרט כשנמצאים כבר לאחרי שנתקיים ב"כאו"א מישראל "נכתבין ונחתמין לאלתר"36 - בכל הספרים שמזכירים בתפלת "אבינו מלכנו", החל מ"ספר חיים", ו"ספר חיים טובים", ועד לחיים טובים ומתוקים, אשר, מתיקות אמיתית שייכת אך ורק כשה"חיים טובים" נמשכים אח"כ באופן דחיים נצחיים!

ובמילא מובן, שמיום התשיעי בתשרי ב־"הי' תהא שנת נפלאות בו" ממשיכים מיד בחיים נצחיים, נשמות בגופים דוקא. ואדרבה - ביחד עם אלו ש"לרגע קטן" נעשו לנשמות למעלה מגופים, כיון שכל א' מהם חוזר לגוף שלו. ובפרט שמדובר בצדיקים וגדולי ישראל, שלאמיתתו של דבר - נכללים בזה כל בני ישראל!

יא. ובכל זה מיתוסף גם מצד המקום (כנ"ל) - שנמצאים עתה בבית הכנסת ובבית המדרש, ובבית של מעשים טובים.

ובהדגשה יתירה בזמן זה, עשי"ת, שכן, זהו ענינו של יהודי בעשי"ת - להרבות במעשים טובים, ובמיוחד בנתינת צדקה לזולת.

שבעשי"ת במיוחד לא מסתפקים בנתינת צדקה באופן ד"אי אתה מצווה עליו לעשרו"37, מכיון שהצדקה בימים אלו היא בדוגמת (וקשורה עם) סיפוק הצרכים דר"ה, שאז הצרכים הם לא סתם לחם וסתם בשר, אלא לחם דגים ובשר מעין דלעת"ל, ובלשון הכתוב38 "אכלו משמנים ושתו ממתקים.. כי קדוש היום לאדוננו".

ומכיון שטעם הדבר הוא "קדוש היום", הרי מובן, שכן הוא - ועל אחת כמה וכמה (בנוגע ליוה"כ שקדושתו גדולה מקדושת ר"ה - הקדושה ד"אחת בשנה"39. ולכן הצדקה דעשי"ת היא, שממלאים את רצונו של כל יהודי עד לאופן ד"אתה מחוייב לעשרו".

יב. וענין זה הוא ביתר שאת ויתר עז בנוגע להקב"ה - שהוא ממלא את רצונם של כאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, שלאמיתתו של דבר - הרי אפילו כשהם חושבים מדברים ועושים בענינים אחרים רצונם הפנימי והאמיתי שבו הם מונחים, הוא (כפסק דין הרמב"ם40 הידוע), קיום רצון הקב"ה!

והרי רצון הקב"ה הוא, כפי שגילה בתורתו (ונשיא דורנו הכריז זאת) - ש"כלו41 כל הקיצין"! ויתירה מזו - ישנו כבר גם הענין ד"עמדו הכן כולכם"42, ובאופן - ש"כלו41 כל הקיצין"! ויתירה מזו - ישנו כבר גם הענין ד"עמדו הכן כולכם"42, ובאופן של שלימות;

הדבר היחידי שחסר עדיין הוא - עצם התנועה דהיציאה מן הגלות אל הגאולה, שצריכה להיות תיכף ומיד כהרף עין!... ותנועה זו צריכה להיות בדרך הטבע, היינו, שאין צורך להגיע לנס גלוי, ואפילו לא לנס נסתר -

מכיון שנמצאים כבר לאחרי שעברנו את כל השנים עד עתה, ולאחרי שזכינו ללמוד פנימיות התורה בכלל, ופנימיות התורה מנשיא דורנו בפרט, אשר כשמו כן הוא - שהוסיף בפנימיות התורה (יוסף), נוסף לזה שפעל שלימוד פנימיות התורה יהי' מתוך שמחה וצחוק (יצחק), ועד ל"צחוק" באופן ד"ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"43.

ואע"פ ש"ימלא שחוק פינו" (בלשון עתיד) שייך לזמן דהגאולה האמיתית והשלימה בלבד, הרי מצינו בגמ' מעשה בפועל (שהתוקף בזה הוא יותר מסתם פסק דין, ד"מעשה רב"44) שכשראו שיהודי ממלא פיו שחוק שאלוהו - "היתכן"?! והיהודי ענה על כך - "אנא תפלין מנחנא"45, היינו, שהוא מקיים כעת מצוה!!

ובמילא, אינו צריך להכנס לבירורים ולהביא ראיות להנהגתו וכו', מפני שברגע שיהודי מקיים מצוה - הרי הוא מקבל מהקב"ה ש"ימלא שחוק פיו ולשונו רנה"!

ויתירה מזו - ממנו נמשך ענין זה בכל בני ביתו, ועד לחלקו בעולם שכל א' מהם הוא במצב ד"ימלא שחוק פינו"!

ובזה מיתוסף עוד יותר בבואנו עתה לאחרי התשובה דעשי"ת (הבאה לאחרי התשובה שלפני זה), שענינה הוא תשובה עילאה, פנימיות התשובה שהיא מתוך שמחה דוקא46. ועד שבדרגה זו אין צורך ב"עת רצון" באופן ד"תענית", אלא ה"עת רצון" קשורה דוקא עם סעודת לוויתן ושור הבר ויין המשומר.

יג. וכמדובר - זוכים ביוה"כ זה לסעוד מהסעודה האמורה, ע"ד יוה"כ דחנוכת בית ראשון, שאז הקב"ה הכריז בתורתו שביום זה צריכה להיות אכילה ושתי', ועד שזה נעשה סיפור ב"תושבע"פ", שהתוקף בזה הוא עוד יותר מסתם הלכה פסוקה - "מעשה רב"44.

[ולהעיר, שבבא בתרא קשורה לזמננו במיוחד, כדאיתא בזהר47, ששלשת הבבות הם כנגד ג' בתי מקדשות, ובבא בתרא היא כנגד בית המקדש השלישי, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"48].

ועד כדי כך, שהסעודה האמורה היתה מתוך שמחה הכי גדולה, למעלה מכל מדידה והגבלה - כולל גם למע' משמחת פורים.

ואף שידוע הפירוש ב"כפורים", ב"כ"ף הדמיון"49 שיוה"כ אינו אלא בדומה לפורים, כיון שפורים הוא נעלה יותר (שלכן, כל עניניו נמשכים וחודרים באכילה ושתי' גשמית דוקא), הרי (מהאי טעמא גופא) בעניננו ש"עת רצון" דיוה"כ יתבטא לא ב"תענית" אלא ב"סעודה האמורה" (ע"ד בית ראשון), ה"כ"ף הדמיון הוא למעליותא - שיוה"כ אנו אלא דומה לפורים להיותו למעלה מפורים, כיון שבו זוכים לשמחה הכי גדולה, השמחה שהובטחה לכאו"א מאתנו בתוך כלל ישראל, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה!

רעט. היום יום" ט"ו טבת.

43) תהלים קכו, ב.

44) ראה ב"ב קל, ב.

45) ברכות ל, סע"ב.

46) ראה תניא אגה"ת פי"א.

47) ראה זח"ג קצח, א. לקו"ש חכ"ו ע' 150 ואילך. וש"נ.

48) בשלח טו, יז.

49) תקו"ז תכ"א (נז, ב). וראה תו"א מג"א צה, סע"ד ואילך. צט, ד ואילך. ובכ"מ.

בלתי מוגה

יד. ועוד, והוא העיקר, שכל ענינים אלו נעשים בהתאם לתוכנה של פרשת השבוע "האזינו השמים . . ותשמע הארץ", וכמדובר לעיל61 שזה מורה על כך שכל יהודי - בהיותו נשמה בגוף, נשמה בריאה בגוף בריא וחזק - הרי הוא קרוב לשמים (האזנה מקרוב) ורחוק מעניני ארץ (שמיעה מרחוק).

והנהגה זו נעשית הקדמה ממש לקיום היעוד ד"הקיצו ורננו שוכני עפר", ודוד מלכא (משיחא) בתוכם, שהרי הוא צריך לברך לאחרי הסעודה, כמאחז"ל62 שדוד "אומר להן אני אברך ולי נאה לברך".

ומכיון שסעודה זו תהי' תיכף ומיד ממש, ובמיוחד לאחרי כל הראיות והפסקי דינים בזה מאת כל גדולי ישראל, ועד לנשיא דורנו (כנ"ל), אשר, יש בכחם לשנות את מציאות העולם, כאמור,

הרי, הסעודות שמתכוננים כעת לסעוד, הן הסעודה הראשונה (לאלו שיסעדו ב' סעודות) והן הסעודה המפסקת - תהיינה קשורות עם הסעודה העתידה לבוא!

וממילא מובן, שהסעודה המפסקת תהי' לא "מפסקת" בין ענין של אכילה לענין של צום, ורק שמבארים ומפרשים בזה שזהו ענין של "עת רצון", ועד ל"עת רצון" דיוה"כ, אלא אין צורך בפירושים כו', מכיון שנאכל ונסעוד בפשטות מסעודת לוויתן ושור הבר ויין המשומר!...

טז. וההתחלה בזה תהי' - עוד בסיום יום התשיעי בתשרי, ואח"כ נמשיך (וועט מען פארציען") את הסעודה מתוך התוועדות חסידית (מיט אַ חסידישן פאַרבריינגען") ביום העשירי בתשרי,

ונשיא דורנו בראשנו, ביחד עם כל הנשיאים שלפניו שהוא הי' גם ממלא מקומם - החל מאביו, שנשיא דורנו הוא בנו יחידו וממלא מקומו; ולפני־זה אבי אביו, שאביו הי' ממלא מקומו, והנהגתו היתה באופן ד"מלכתחילה אריבער", כפתגמו הידוע63 - שענינו הי' שכל העולם כולו ישתנה ממעמדו ומצבו, כך שבמקום לומר "כפי שהעולם אומר", יאמר העולם מצד עצמו ש"מלכתחילה אריבער"!!

ועד"ז בנוגע ל"אבי אבי אביו - אדמו"ר הצמח צדק", שנקרא על שם משיח צדקנו. ושם זה מזכיר את תורתו, ובפרט כפי שהיא קשורה עם פסקי דינים שלו, וכמו כן השו"ת שלו.

ועד"ז בנוגע לזה שאדמו"ר הצ"צ הי' ממלא מקומו - אדמו"ר האמצעי, ששמו "דוב" מורה על ענינו, כדאיתא בגמ'64 שענינו של "דוב" הוא - "מסורבל בבשר", שזה מורה שכל הענינים נמשכים וחודרים גם בבשר, כולל גם - ב"בשר כפי שהוא מסורבל". ולזה מוסיפים גם את השם "בער", להורות, שזה חודר גם בלשונות אומות העולם, ועד ש"דובער" נעשית תיבה אחת ויחידה, שתוכנה וענינה הוא "מסורבל בבשר".

וזה מורה גם על הוספה בענינים גשמיים - ע"י שמנצלים את הרגעים האחרונים בשעה זו לכך, שהסעודה תהי' סעודה כדרוש, ובהרחבה בגשמיות. ובמילא נעשה בסעודה, הן הענין ד"מסורבל בבשר", וכמו־כן מסורבל בדגים, ומסורבל ביין שבסעודה, ובכל שאר עניני המזון שבסעודה, ועאכו"כ בנוגע לעניני הלבושים.

יז. ועוד ועיקר - שהמשך הסעודה יהי' בבית המקדש השלישי, ובו גופא - ב"קדש הקדשים" שבו, שזהו המקום שבו היתה אכילת הכהנים, ואדרבה - ב"קדש הקדשים" הוא עיקר האכילה שלהם.

ובמכ"ש וק"ו מזה שמצינו שבזמן גזירת המלכות, היו כהנים שחיו בכל עניניהם הן באכילה ושתי' והן בשאר הענינים הגשמיים - ב"קדש הקדשים" דוקא, שזהו א' הטעמים על זה ש"קדש הקדשים" נקרא אז בכתוב בשם "חדר המטות"65.

ויש להוסיף, שזה ש"קדש הקדשים" נקרא "חדר המטות" הוא מפני ששם בני ישראל והקב"ה מאוחדים באופן ד"חד" ממש, ועד ל"והיו לבשר אחד"66 - ש"אחד" דלמעלה חודר ונמשך ב"בשר" דיש הנברא הנוצר והנעשה, עד שנעשה "לבשר אחד" עם היש האמיתי67.

ולהעיר, ש"אחד" זה מזכיר ומעורר אודות האח"ד (י"ג) בתשרי, ההנהגה ד"מלכתחילה אריבער", הבא לאחרי יוה"כ שסיומו וחותמו הוא ב"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"68, ואח"כ ממשיכים באמירת בשכמל"ו ג' פעמים, ו"לאחר מכן" אומרים "הוי' הוא האלקים" ז' פעמים.

והוא העיקר - שלאחרי זה מסיימים ב"לשנה הבאה בירושלים", וכפירוש נשיא דורנו בזה69, ש"תיכף ומיד נישאים" כולנו - "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו"70 לירושלים עיה"ק, כך, שבדרך־ממילא נמצאים "לשנה הבאה בירושלים", ושם ממשיכים בכל ענינים אלו -

החל מסיום ההכנות לסעודות דתשיעי בתשרי, ולאחר מכן ההמשך דאכילת הסעודות עצמן, וההמשך לאחרי זה - והוא העיקר - שזוכים לשמחה הכי נעלית!

והיינו, שביחד עם השמחה שישנה עתה (שגם היא נלקחת אתנו יחד), כפי שנמצאים בינתיים ברגע זה ב"מעמד ומצב דאכתי עבדי אחשורוש אנן"71, אשר, גם שמחה זו היא למעלה מכל ענין של ידיעה, עד ד"לא ידע"72 - ממשיכים תיכף ומיד בשמחה נעלית יותר, בשמחת הגאולה, וכאמור, ש"כפורים" ב"כ"ף הדמיון", מורה על שמחה הכי נעלית שהיא באין ערוך לשמחת פורים!

יח. ועוד והוא העיקר: מכיון שענינם של עשי"ת בכלל - ובמיוחד בעמדנו כבר הוא, תשובה עילאה, הקשורה במיוחד עם לימוד התורה - נזכה תיכף ומיד לגילוי "תורה חדשה מאתי תצא"73, כיון שההוראה הראשונה של הקב"ה בתורתו היא שהגאולה מוכרחת לבוא תיכף ומיד ממש!

60) טושו"ע או"ח סרל"ב.

61) שיחת ש"פ וילך (שיחות קודש תשנ"ב ע' 38).

62) פסחים קיט, ב.

63) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תריז.

64) ראה מגילה יא, רע"א. וש"נ.

65) מ"ב יא, ב ובפרש"י.

66) בראשית ב, כד.

67) ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.

68) ואתחנן ו, ד.

69) ספר השיחות תש"ה ריש ע' 83.

70) בא יו"ד, ט.

71) מגילה יד, א.

72) שם ז, ב.

73) ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.