דבר בעתו מה טוב
תנו רבנן בברייתא (מובא בגמ' סוף מגילה) "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום", ע"כ.
הנה ידוע מה שנחלקו הראשונים בהאי דינא היאך לקיים תקנת משה רבינו, יש שכתבו דהיינו כמשמעו לדרוש ברבים בהלכות הנוגעים לכל חג וחג בעצם יום החג (כן מבואר ברשב"א מגילה ד. וכ"ה משמעות התוס' שם, וכן משמע מהרמב"ם פי"ג מתפלה ה"ח ופ"א ממגילה הי"ג), ויש שפירשו (משמע מדרש"י ור"ן שם) ענינו של יום היינו בעניני הנסים שעשה הקב"ה לישראל באותו יום טוב, וכן נקט למעשה בשו"ע הרב (סימן תכט) וז"ל, "משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום, נס הנעשה בו ביום. כגון בפסח ביציאת מצרים, ובעצרת במתן תורה, ובחג בהיקף ענני כבוד. וגם כן ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום שיודיע להם האסור והמותר בו ביום הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג אף על פי שדרש להם הלכות הרגל שלשים יום לפניו", ע"כ.
ולהבהרת הענין, יש לדעת שאין המדובר כאן בדין "שלושים יום קודם החג" שהיא תקנה אחרת (ויש אומרים שהוא מדאורייתא, ואכמ"ל בזה) שבזה אין שום חולק שהוא לעסוק בהלכות החגים, ובביאור הלכה סימן תכט כבר האריך בביאור דין זה באר היטיב, ואין זה ענינינו.
והנה יש במשמע מתוך דברי הראשונים שהולכים בשיטה זו שיש לדרוש ברבים ההלכות הנהוגות באותו החג, דהיינו אף באופנים שכבר אינם נוגעים למעשה וכגון לעמוד ולדרוש ביום יו"ט שני של פסח בהלכות ליל הסדר, וביו"ט שני של סוכות במצות אכילה בסוכה בליל טו' וכדו', (כן יוצא להדיא מתוך דהרמב"ם הלכות מגילה הנ"ל, יעו"ש היטיב, ודו"ק), וכאן נשאלת השאלה, מה טעם דרישת הלכות אלו כאשר כבר עבר זמנם ומה תועלת יש בה.
ובפשטות נראה מתוך דהריטב"א שמבאר סוגית הגמ' במגילה (ד.), שענין העסק בהלכות החג הוא כעין שאר ההזכרות שיש ביו"ט, וז"ל, "ימים טובים דאית ביה כמה זכירות בבטול מלאכ' ולנהוג אותו קדש וכמה הזכרות אפ"ה חייבין לדרוש בהלכותיו וכו'", ולפי"ז מובן שאין הכוונה לדעת את המעשה אשר נעשה רק כשארי "הזכרות" שאנו עושים לחגיגת המועד. וכן משמע ממה שפסק הרמב"ם דין שו"ד בענינו של יחד עם דין קריאת התורה שבחג, יעו"ש (פי"ג מתפלה ה"ח) ודו"ק.
אך עדיין נראה למצוא טוב טעם ותועלת בעסק הלכות אלו לכבוד החג בס"ד.
והוא ע"פ המובא ברי"ף ברכות (דכ"א: מד' הרי"ף) ובתלמידי רבינו יונה בברכות, וז"ל הרי"ף (קאי אמה שאמרו שם בגמ', א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה, ומאריך שם הרי"ף בענין הדרך הנכונה שראוי לנהוג בזמנינו בזמני שמחה שונים), גרסי' בפרק חלק תנו רבנן הקורא פסוק וכו' אמרה לפניו רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן יעסקו במקרא [בתורה ובנביאים ובכתובים] ואם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בתלמוד בהלכות הפסח בפסח בהלכות העצרת בעצרת ובהלכות החג בחג, העיד ר' שמעון בן אלעזר משום ר' יהושע בן חנניה הקורא פסוק אחד בזמנו מביא גאולה לעולם (גירסת הגמ' חולין קא. וגי' רבי"ו, מביא טובה לעולם) שנאמר (משלי טו כג) ודבר בעתו מה טוב, עכ"ל.
הרי לן מדחז"ל הנ"ל תועלת אחרת לגמרי בענין העסק ב"הלכות החג בחג", והוא שכן הוא הדרך לאיש יהודי לחוג את שמחתו, לעסוק בתורה כל אחד לפי מה שראוי לו, אך עדיין נשאלת השאלה, א"כ למה דוקא בעינא דיומא.
ולזה בא רבינו ומבאר הענין באר היטיב, וז"ל, הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנא' ודבר בעתו מה טוב, ראש הפסוק הוא שמחה לאיש במענה פיו וזהו פירושו כשהדברים טובים בעיני האדם יש לו חשק לאמרם ומתוך שרואה אותם נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר דבור על אפניו ואומר אותם לפעמים בלא עתם ואין מעלתם ניכרת והוא טעות, אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדבר האמור בעתו כמה הוא טוב מפני שבני אדם מכירים ומרגישי' במעלתו, וכמו כן אף על פי שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן, כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב מפני שמועילין בני אדם באותה קריאה כיון שהיא בשעת הצורך ונמצא שמביא טובה לעולם.
ואשר על כן, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, כי עלינו להודות לד' אשר בחר בנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו ונתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ועוד זאת נצטווינו לעסוק בתורתו יתברך ולהשתעשע בה בעיתים המוקדשים האלו ולהביא טובה לעולם, כל אחד כפי מה שחנן אותו האלוקים - פיקודי ד' ישרים משמחי לב!
בברכת התורה
פרוס החג תשפ"ז לפ"ק
המערכת