לעורר לבי
מו"מ והערות על הגליון הקודם
הוספה בשם הרהמ"ח שליט"א:
רפפורט שנסתפק בדין זה, וכתב עליו דיש לומר דהנה יעוין בנשמת אדם (כלל ה' סק"א), שהאריך דהוי ספק ברכות להקל". הוחלפה בטעות דברי בענין זה והסיק בדעת רוב הראשונים, שבכל ספק "המט"א" בדברי "האלף למגן" (ואכן במט"א שם לא ברכות, אף שאינו מחויב לחזור ולברך, מכל מקום מדובר מענין זה כלל), יעו"ש בדבריו בסקי"ט רשאי הוא לברך שנית. ולכאורה, אם נאמר שחכמים שמו"ע כשיש ספק על איזה ברכה אם אמרה (או ובהערתו בשולי העמוד בשם הגר"ח רפפורט, עשו את הספק כוודאי, היאך רשאי הוא לחזור עכ"פ אם אמרה כדין), נקטי' כללא דספק ברכות לקולא וימשיך בתפלתו.
מן דאזיל בשיטת החיי אדם שאף באמצע תפלת ולברך.
והנה נשמט לן מה שדן בהאי ענינא הגר"א גנחובסקי שמו"ע. זצ"ל בספרו בני ראם, ומדייק בד' הרשב"א בתשובה (ח"א סל"ה), שכתב האי דינא בטעה ואמר ה"קל הקדוש" בעשי"ת וחזר בתוכ"ד ואמר "המלך ***
(ח"א סימן רכ"ט), ועוד ראשונים, שכתבו כי הטעם שאין מברכים במקום ספק הוא משום חשש איסור 'לא תשא', ומשום דשב ואל תעשה עדיף. ואם נאמר שחכמים הכריעו את הספק בתורת ודאי, למה בכבוד רב, ח. ה. שטראה הקדוש" שמהני תיקונו, ונחת שם לעוד ספק בענין במדור "קול מהיכל", מביא בשם שו"ת מחזה אליהו הוצרכו לטעמים אלו, הרי בלאו הכי עליו לנהוג זה, והוא מסוגיא דברכות י ע"א דבעיו בגמ' בנקט (ח"ג סימן א), ראיה לשיטת החיי אדם מד' התוס' כאילו כבר בירך בוודאות, וממילא אין לו לחזור כסא דשיכרא ופתח אדעתה רחמרא וסיים (ברכות יב:) שמיביא הירושלמי (פ"ק דתענית) דמי ולברך. בדחמרא, ומס"ל להגמ' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן שהתפלל ונפל לו ספק בתפלתו כגון שמסופק אם או בתר חתימה אזלינן, ולמסקנא דמילתא לא אמר המלך הקדוש בעשי"ת או ותן טל ומטר, כל ל' איפשטא האיבעיה, ונחלקו הראשונים לדינא, וכתב יום הרי הוא בחזקת שלא אמר רק כהרגל לשונו, ע"ז הרשב"א שם, "ומכל מקום לעשות בזה מעשה ומדייק המחז"א למה צריך לטעם זה שתולין שאמר נגד הגאונים ז"ל ולחייב לחזור אין בנו כח, ושב על כהרגילו, הלוא אף בלאו הכי מדי ספק לא יצא והיאך תעשה עדיף", הרי לן להדיא שדעת הרשב"א הוא ימשיך להתפלל מספק (ובע"פ שמענו מהרהמ"ח שדין ספק ברכות להקל שייך אף באמצע התפלה. ***
הוספה מאת הרהמ"ח שליט"א:
מש"כ ב'לב לדעת', במדור 'חקקי לב', (בהגהה אות שליט"א שהדיוק היא מלשון התוס' שנקט "היה א בא"ד ובאליה רבה) בסופו, דבשנה כי האי שתא, ויעו"ש מה שנדחק ליישב דעת הרשב"א אם דעת מתפלל" וכו', דמשמע שעדיין עומד בתפלה ולא שכבר התפלל), ומזה מוכיח שבכל ספק, כשאין האור זרוע. הכרע בדבר אפשר להמשיך ולהתפלל. ולענינינו הרי בפשטות מצינו להדיא שיטת אחד מגדולי הראשונים שחולק אם דעת האו"ז. אך לפי דברינו שם שיתכן שאמירת "המלך הקדוש" הוא כדין הזכרה ולא תקנה בעיקר מטבע הברכה, אפשר שדעת הרשב"א הוא דוקא בכה"ג וכדו' (כגון טעה ביו"ט ואמר מקדש השבת במום מקדש ישראל והזמנים), ואין זה ראיה לשיטת החיי"א שהוא מיירי במתנמנם וכדו' דהוי ספיקא באם אמר אותה ברכה כלל, ויתכן שבכה"ג לית ליה להרשב"א שימשיך תפלתו מדין ספק ברכות, ודו"ק. ***
שראש השנה חל בשבת, יש סברא נוספת שאסור לו להתענות מצד שבת, ושוב איכא חיוב סעודה. כמובן, שהמדובר הוא לגבי מי ששכח לומר יעלה והנה לכאורה קשה להבין הוכחת ראיה זו, למה לא ויבוא בברכת המזון. ומבואר שם בארוכה אם יש ינקוט הירושלמי טעם אמיתית שבאמת תולין ע"פ כללי התורה שלא אמר כדין, ויעזוב טעם זה ויאמר שרק מחמת הספק אינו יכול להמשיך, והיאך יספיק ד"ז לומר שמצאנו בין הראשונים חולק על שיטת האו"ז. (הרב שלמה עסטרייכער שליט"א) ***
תיקון בשם הרהמ"ח שליט"א:
ענין מה שהובא בגליון בשם המחזה אליהו, שחידש כי הכלל של 'ספק ברכות להקל' אינו בגדר והנה ראיתי בזה דבר פלא, בתרומת הדשן סי' רע"ח ספק בלבד, אלא שחכמים הכריעו בו בתורת ודאי מפורש, שאף כשחל ראש השנה בשבת חייב שלא לברך, לכאורה יש להעיר כי חידוש גדול הוא. להתענות (לדיעה זו), וכן הוא בשועה"ר תקצ"ז ס"ה. עו. וכן היא שיטת המטה אפרים (סימן תקפ"ב בהגהה), שמביא את דברי רבי חיים הכהן לכבוד חברי מערכת לב לדעת הע"י