in Dovid's days; e.g., Shim'i ben Gera, Doeg, Achitofel, Y'ravam ben Nevat, Avner, and Shaul HaMelech. But nobody was like Dovid, who after he learned half a night, would sing the entire second half of the night in thankfulness to Hashem for his learning. (R' Zundel of Salant Zatzal)4. No wonder: דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם Dovid lives forever. Dovid outlasts everybody, and nobody can destroy him, although many tough and important people tried. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר ש"א טו כט Malchus Dovid is: לָנֶצַח forever! (Radak)6.
****
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה תבא כח מז
We are expected to serve Hashem with Simcha. Rabeinu B'chayei says7 that there are two parts to a Mitzva. The Mitzva itself, and the Simcha. And for not having Simcha, there are punishments and destruction (i.e., the whole Tochacha). On Rosh Hashanah we blow two types of sounds. 1. Tekiya (a straight, unbroken sound) and 2. Terua (a broken sound). The Meforshim say8 that “Terua”
The Schar a person gets for doing a Mitzva is only to the extent that he is Machshiv and values the Mitzva he's doing. - R' Chaim Shmuelevitz5
- ספר הצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט (עמ' עה, ד"ה ברכות ג ב, על הגמ' שם ברכות ג ב, חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (תהלים קיט סב) ודוד בפלגא דליליא הוה קאי, מאורתא הוה קאי, דכתיב (תהלים קיט קמז) קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוּעָה? וממאי דהאי נשף אורתא הוא, דכתיב (משלי ז ט) בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. אמר רב אושעיא אמר רבי אחא, הכי קאמר (דוד) מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר, עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס, מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר, עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות (והכי מפרש בההוא קרא להודות לך וגו'. רש"י). עיין בע"ר שמקשה על רש"י, הא גם בההוא קרא ד"קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף" מפורש "וָאֲשַׁוּעָה" שהוא מלשון תפלה? ע"ש. וי"ל שזהו שרמז רש"י לתרץ בתיבת "וגומר", היינו להודות לך על משפטי צדקך, פי' שלמדתי עד חצות.
- שיחות מוסר (מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל ראש ישיבת מיר, פ' שופטים תשל"א) שֶׁעֶרֶךְ הַשְׂכַר הַמַגִיעַ לָאָדָם עַבוּר קִיוּם מִצְוָה, אֵינוֹ יוֹתֵר מִמַה שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ מַעֲרִיךְ וּמַחְשִׁיב אֶת הַמִצְוָה, כִּי עֶרֶךְ דָבָר רוּחָנִי הוּא כְּפִי מַה שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּעֵינֵי בְּעָלָיו.
- הרד"ק בספר שמואל עה"פ וְגַם נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (ש"א טו כט) וְגַם נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֶר - אף על פי שממלכתך לא תקום נצח, ישראל לא יסור ממקומו ולא ישקר אותו הב"ה אבל יעמידהו, כי לֹא יִנָּחֵם, כלומר ולא ינחם על הטובה שדבר עליהם. כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם - כי האדם ינחם על טובה שיבטיח לאדם מפני כעסו עליו אם נשתנה לבבו שלא יהיה שלם לבו עמו כמו שהיה מתחילה, אבל הקב"ה אין בו שנוי חפץ, וכיון שהבטיח את ישראל, לא ישקר להם הבטחתו הטובה אף על פי שחטאו ייסרם כפי חטאם, אבל הטובה קיימת אחרי קבלם ענשם, אבל לשאול לא הבטיחו על המלוכה לעולם ואם היה שומר מצות ה' היה מאריך לו המלוכה ג"כ ולבניו אחריו אם ישמרו את מצות ה', אבל לדוד שהבטיחו על המלוכה לעולם לא תסור ממנו המלוכה לעולם אע"פ שתפסק מבניו זמן כפי עונם הטובה והמלוכה קיימת להם לעולם ותשוב להם אחרי קבלם ענשם כמו שכתוב (ש"ב ז יד-טו) אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיוּ בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וגו' וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ.
- רבינו בחיי בהקדמה לפרשת נשא (ד"ה והנה שלמה) להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצוות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין. וידוע כי השמחה במעשה המצוות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לה' יתברך כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה (תבא כח מז) והוא שכתוב (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה. ביאר כי השמחה שלימות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו חז"ל (ערכין יא א) אי זו עבודה לעבודה, הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן, כדי להיות מעשה המצוה בשמחה. ובפרשת כי תבא עה"פ תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה (כח מז) יאשימנו הכתוב בעבדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה, מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות (רות רבה ה, ו) אילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם (וישב לז כא) בכתפו היה מוליכו לאביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "וראך ושמח בלבו" (שמות ד יד) בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ותאכל ותשבע ותותר (רות ב יד) עגלים פטומים היה מאכילה.
- לבוש (או"ח סי' תקץ סעי' ה, הובא בפמ"ג שם, א"א סק"ד) תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת, יש אומרים שיצא, דהא מצוה אחת היא, ויש אומרים שלא יצא, שהרי התקיעה היא סימן שמחה ושלום, כמו שנאמר (בהעלותך י י) וּבְיוֹם