מערכת "אוצרות ליובאוויטש" ממשיכה להגיש את תרגום הספר "פון ליובאוויטשער רבינ'ס הויף" בעברית. על מהות הספר וחשיבותו – ראו בהקדמה לפרק א', בגליון 82. קריאה מהנה!
פרק כג
פרק מרתק על עסקנותו הציבורית של הרבי מהר"ש נ"ע, בעל ההילולא די"ג תשרי, וסיפור מדהים על משומד שהיה קשור מאד לרבי.
לפעילותו של הרבי מהר"ש לעודד יהודים להפוך לבעלי קרקעות היתה השפע גדולה על החיים היהודיים. זה נתן למספר מסוים של יהודים אפשרויות חדשות בעולם העסקים. יהודים נעשו סוחרי-עצים גדולים וסוחרי יערות. כמה אזורים חוו תחיה כלכלית. לא רק יהודים, אלא אף לא-יהודים השיגו את פרנסתם על ידי העבודה בתחום זה. נראה היה שכל התוכניות הזדוניות נגד היהודים שתוכננו בפטרבורג, בוטלו על ידי פעילותו של הרבי מהר"ש. והנה החלה עלילה גדולה נגד היהודים. החלו לצעוק ולטעון שהיהודים רוכשים את כל אדמת רוסיה; כל האחוזות נופלים בידיהם. היערות נקנים על ידם וכן חטיבת העצים. בעלי האחוזות העשירים היו שונאים מרים ליהודים, והחלו לדרוש בפטרבורג שורת גזירות חדשות, ואף החלו לתכנן פוגרום. מצב זה הביא לסדרת התפתחויות חשובות ומעניינות מאד בחיים היהודיים ברוסיה. עד אז התנהלה מלחמה מרה בין חצר ליובאוויטש והעולם ה'משכילי'. ר' שמואל היה, כאמור לעיל, יריב מר לתנועת ההשכלה ול'משכילים'. הוא גם התנגד בחריפות לשתדלנים היהודיים והעסקנים החדשים שהיו פעילים ברחוב היהודי. הברון גינזבורג היה אז הדמות המרכזית של תנועת ההשכלה, וגם של הנציגות היהודית (מול השלטונות) הרשמית והלא-רשמית. בתור מתנגד להשכלה התנגד המהר"ש גם לנציגי היהודים מטעם המשכילים. בודאי ראה בנציגותם סכנה לטהרת היהדות האורטודוקסית. ההתנגדות הזאת להתאחדות של הרבי מליובאוויטש, רבי ישראל סלנטר, ורבי יצחק אלחנן, כאשר קאוונע היתה המרכז שממנו התנהלה הפעילות של המרכז המאוחד של חסידים ומתנגדים. המהר"ש עצמו נסע כמה פעמים לפטרבורג, שם עסק בהשפעה על השלטונות בנוגע לנושאים יהודיים חשובים רבים. האמת היא, שלא היתה שום פעילות חשובה שהרבי לא נטל בה חלק, בסיוע של הנציגים האחרים של היהדות האורטודוקסית. בשום דבר הוא לא רצה להסתמך על המשכילים ועל הברון גינזבורג בראשם.
אך מאוחר יותר, כאשר מצב היהודים נעשתה קריטית, והסכנות החלו לארוב מכל עבר, מצא הרבי מהר"ש לנכון לפתח יחסים ידידותיים עם הברון גינזבורג ועם אלה שייצג. בזמן נורא שכזה היו כל הכוחות היהודיים חייבים להתאחד. המהר"ש קרא תחילה לאסיפה של אישים חשובים מבין החסידים והמתנגדים. היתה זו עת צרה. מוכרחים היו לנקוט צעדים כדי לשלול את איום סכנת הפוגרום. נאסף סכום כסף גדול כדי לפתוח בפעילות רחבה בפטרבורג. פנו לברון גינזבורג; היו מעוניינים בשותפותו בעבודה זו. אמנם הברון והשתדלנים מבין המשכילים הופתעו לשמוע שהמצב כה קריטי. אכן באופן רשמי לא היה ידוע דבר. במבט מבחוץ לא ניתן היה לדעת שמשהו נורא מתוכנן נגד היהודים. אבל מה שהמשכילים לא ידעו - ידע הרבי מליובאוויטש. עבור המשכילים היה זה דבר פלא: מהיכן קיבל המהר"ש את המידע - שמתכננים גזירות בפטרבורג, ושישנה אפילו סכנת פוגרום?! דווקא הפעם לא היה זה ענין של רוח-הקודש. לרבי היו קשרים גבוהים מאד בפטרבורג. במיוחד היה שם אחד שהיה יכול לתת לרבי את המידע החשוב, כשהיה מדובר אודות יהודים. האיש הזה היה מוכן תמיד לשרת בכך את הרבי. היה זה המשומד פרופסור יאסעף, או יוסף, ברטנסון. ברטנסון זה היה פעם מה"יושבים" בליובאוויטש, ולמד בישיבה של הרבי מליובאוויטש. כילד הגיע מאודסה לליובאוויטש ויחד עם בחורי ישיבה נוספים למד בהתמדה גדולה. אבל ביוסל הזה כבר נכנסה ה"קליפה", רחמנא ליצלן, משך אותו העולם הגויי הנכרי. לגרף העשיר סעקרעט, שבנה את חצר ליובאוויטש והיה מעריץ גדול של אדמור"י ליובאוויטש, היתה באחוזתו, שהיתה לא רחוקה מליובאוויטש, אקדמיה ללימודים שאותה החזיק בכספו האישי. אקדמיה זו משכה את יוסלה. הוא נעלם פתאום מליובאוויטש ונכנס לאקדמיה כדי ללמוד מדעים כלליים. אם היה זה בגלל שהוכרח, או בשל קריירה - יוסל ראה לעצמו דרך קלה יותר [להצליח] באם יתנתק לגמרי מהיהדות. הוא השתמד, ומהבחור'ל הליובאוויטשאי גדל פרופסור ברטנסון. מעטים מסתמא ידעו שהוא משומד, או מאין מוצאו. המהר"ש שהכיר את יוסל כילד, לא ידע להיכן עזב ומה קרה אתו. המפגש הראשון אירע כאשר הרבי מהר"ש נסע לפטרבורג לצרכי רפואה. פרופסור ברטנסון הגיע אליו וחשף את זהותו בתור יוסל של פעם. הוא שפך את לבו בפני ההר"ש, וביטא חרטה על שהשתמד.
הוא הציע לרבי את שירותיו כרופא ובכל מה שיהיה בכוחו לשרתו באופן אישי או בדברי הנוגעים לכלל היהודים. מאז ואילך היה ברטנסון בקשר עם הרבי, וחיפש לעשותכל מה שהרבי ידרוש ממנו בעניני הכלל. לפרופסור היתה גישה חופשית לחלונות הגבוהים ביותר. הוא יכול היה לפתוח לרבי דלתות שבלי עזרתו היו סגורות בפניו. וכן יכול היה להעביר מידע בזמן לליובאוויטש אודות גזירות המתוכננות נגד היהודים. ובכן, היה זה פרופסור ברטנסון שהודיע למהר"ש על סכנת הפוגרום. הסיפור אמור להיות בשנת תרל"ד או תרל"ה. לאמצעים בהם נקט הרבי לאחר האסיפה הנזכרת, שאליה קרא בשל המידע שהגיע מפרופסור ברטנסון, היתה השפעה משמעותית. סכנת הפוגרום חלפה. אך היה זה לא לזמן רב. ברוסיה החלו כבר לחגוג כל כוחות האופל. הגיעו הפוגרומים של שנות השמונים (תר"מ-תרמ"א). סכנת הפוגרום הורגש באוויר זמן רב לפני כן. הרבי שבשל מצב בריאותו היה מוכרח לנסוע לחו"ל, לא יכול היה לנוח שם. הוא נפגש בחו"ל עם יהודים נכבדים והתייעץ עמהם כיצד ניתן לעזור ליהודים ברוסיה. בהרגישו שמחו"ל אי אפשר לגרום לשינוי ממשי, חזר הרבי לליובאוויטש. המצב היה קריטי. מצב בריאותו דרש מנוחה. אך הוא לא יכול היה לנוח. הוא נסע מיד לפטרבורג והיתה לו שם אסיפה עם השתדלנים מחוגי המשכילים. אך לא יכול היה להתאחד איתם בדרכים ובאמצעים שיש לנקוט בהם באותו רגע קריטי. הרבי לא ויתר ואחז בדרכו שלו.
והנה הגיעה צרה חדשה: בדיוק כפי שהיה אצל ה"צמח צדק", כך גם נגד המהר"ש נעשתה עלילת-דם. האשמה באירוע, הידוע בשם "עלילת הדם של סטרדוב", הושלכה ישירות על המהר"ש. חסיד ליובאוויטש, מקורבו של הרבי, נאסר; וזה היה אמור להיות התראה לקראת מאסרו של הרבי עצמו. הידיעה הגיעה לליובאוויטש. ב'חצר' נהייתה 'אפילה'. בכל יום חששו ממאסרו המתקרב של הרבי; והלא הרבי כה חלש! והיה הצער גדול. אך הרבי עצמו היה רגוע. הוא פחות נבהל מעלילת-הדם. במקום לחכות שיבואו לאוסרו, הוא נסע לפטרבורג וביקש פגישה אישית עם השר. "אני שומע שמאשימים אותי בעלילת חסרת-הטעם - שיהודים משמשים בדם בפסח" אמר הרבי בתקיפות - "הנה אני לפניכם. תטופל התלונה באופן ישיר, ושאשפט מיידית". גישתו הנועזת עשתה רושם גדול, והחלו להתגונן [ולתרץ] בפני הרבי, והוסיפו כי באשר אליו אין היגיון למשוך אותו לפרשיית עלילת-הדם, שהרי בודאי אין לו שום קשר לכך. הרבי לא הניח להם ואמר: "אך לא בנוגע אלי הדברים אמורים; באותה מידה אין היגיון להאשים בפשע זה יהודים אחרים!" עלילת-הדם תיכף איבדה את כוחה. והמהר"ש יכול היה לשוב לליובאוויטש. אך צרות היהודים ברוסיה רק החלו. [הערת המתרגם: על הפוגרומים הזכיר כבר קודם, וכעת מסיים את הפרק בכך שהפוגרומים זה עתה התחילו. כנראה חוזר לענין ראשון בשל ההרחבה בפרק הבא. ומסיימים בטוב!]