Skip to content
אוצרות ליובאוויטש

ימים ראשונים קולמוס הנשמה בשמחת חג הסוכות ומעמעות הניגון ניע זשוריצי כלאפצי

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ימים ראשונים

"קולמוס הנשמה" בשמחת חג הסוכות

ומשמעות הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"

וביאור הרמז וההוראה בזה:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שישנו פתגם ש"הלשון הוא קולמוס הלב", היינו, שע"י דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב, ו"ניגון הוא קולמוס הנפש", שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.

ובהתאם לכך, הנה כאשר יהודים מתאספים יחד, אשר, "אכל בי עשרה (יהיו מי שיהיו) שכינתא שריא", וכפי שמבאר רבינו הזקן ש"אף שאינם מדברים בדברי תורה" (או עוסקים במעשה המצוות), הנה עצם העובדה שעשרה מישראל מתאספים יחד בשלום ובאחוה, הרי זה גורם השראת השכינה ביתר שאת וביתר עוז, - שהרי גם בלאה"כ "מלא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניי", אלא שענין זה הוא בהעלם והסתר, אך כאשר עשרה מישראל מתאספים יחד (באופן שאין ביניהם מחלוקת וכולם בדעה אחת), הרי זה ממשיך השראת השכינה (יותר מאשר הענין ד"לית אתר פנוי מיניי") בגילוי יותר -

ובפרט כאשר מתאספים יחד על מנת לבוא להחלטות טובות כיצד לעבוד את ה', ומתאספים יחד באופן שמוקפים ב"סוכה", שזוהי אחת המצוות שהקב"ה נתן לישראל כדי שיהי' "וחי בהם", היינו, שע"י כל המצוות בכלל ומצוה זו בפרט נתחזק וניתוסף בענין החיים, לא רק בחיי עולם הבא, אלא גם בחיי עולם הזה, שיהיו חיים הראויים לשמם ("לעבן זאָל זיין געלעבט") בחיים של פועל - פועל שיוסיף בלעשות לו ית' דירה בתחתונים,

ונוסף על כל זה הרי זו מצוה שנעשית בזמן שנקרא "זמן שמחתנו", היינו, שהקב"ה מצוה לעשות מצוה זו מתוך שמחה - שמחה כפשוטה, היינו, לא רק שמחת הנשמה, אלא גם שמחת הגוף, שלכן מתבטא הדבר בניגונים שמחים וריקודים שמחים, עד שמגיעים לשמיני- עצרת ושמחת-תורה שאז השמחה היא במילואה ובשלימותה - הנה כאשר ישנה "צוותא" זו - בודאי צריך את "קולמוס הנשמה", שזהו ניגון, ניגון חסידי וניגון שמח.

וניגון זה יהי' התחלה להתוועדות זו, ויסייע לקבל החלטות טובות - "אין טוב אלא תורה".

ועיקר הכל - שההחלטה תשאר לא רק בעת רצון ובעת ההתוועדות, אלא ימשיכו זאת על כל השנה כולה, ולא רק בשבת, יום טוב וימים נוראים, אלא גם בימות החול, "בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

וכיון שהתעוררות זו באה מ"זמן שמחתנו" - תהי' ההמשכה על כל השנה כולה ג"כ מתוך שמחה, שמחה פנימית, אבל באופן ששמחה זו תחדור ותתגלה גם בחיצוניות, כך, שהשנה כולה תהי' שנה בריאה ושמחה ("אַ געזונטער און פריילעכער יאָר"), הן בגשמיות והן ברוחניות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון וניגנו ניגון שמחה. אח"כ צוה לנגן "דרכך אלקינו". "אני מאמין].

.. וענין זה (שע"י השיתין פועל ניסוך המים בכל העולם כולו) מודגש גם בענין השמחה שב"זמן שמחתנו": שאיבת המים לניסוך ע"ג המזבח היתה באופן של שמחה - "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".

ושמחה זו שנערכה ב"עזרת נשים" - היתה מתפשטת ויוצאת להר הבית ומגעת בכל ירושלים, ש"לא הי' חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה", ועד ש"אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה".

וכיון ש"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" - נמצא, שהשמחה נמשכת בכל העולם כולו, שמחה שלימה ושמחה אמיתית.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להאורחים שי' מכפר חב"ד לנגן ניגון שמח, וכאשר התמהמהו מלנגן, אמר בתמיהה: האם לכל כפר חב"ד אין ניגון שמח? ואמר: אולי צריכים לבקש שיזרעו שם גם ניגונים... וסיים: ובינתיים - עד שהניגונים יצמחו ינגנו "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ אמר:]

ניגון זה ניגנו חסידים של אדמו"ר האמצעי, ופירושו - כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) פירוש המלות כפשוטן - אל תדאגו, אנחנו נסע עד המרזח ושם יהי' משקה.

ובשעה שחסידים היו מתוועדים, היו מוסיפים לאח"ז, שבכל זאת, מעט משקה צריכים עבור הדרך עד שיגיעו לבית-המרזח.

ובהקדמה - שדבר ברור הוא ש"בל ידח ממנו נדח", שהרי הקב"ה הבטיח ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", והיינו, שכיון שכל ישראל הם "נצר מטעיו" ו"מעשה ידיו" של הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים, כך גם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

וכיון שהפירוש "עולם הבא" כאן הוא עולם התחי' [כדמוכח מהמשך המאמר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה", "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים"], נשמות בגופים הרי מובן, שלא רק נשמתו של איש ישראל היא נצחית, אלא גם גופו של איש ישראל יהי' נצחי.

וטעם הדבר - לפי שגם הגוף גדלה מעלתו ביותר, שעליו נאמר "ובנו בחרת מכל עם ולשון" . . וכידוע גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ, שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הפשיל פעם את שרוולו והראה על ידו, באמרו: ראה כמה יקר בשר היד שבשבילו שפכו כל כך הרבה תורה ומצוות!...

ונמצא, שבשר הגוף של איש הישראלי הוא גם דבר קדוש, וגם עליו נאמר "מעשה ידי להתפאר", ולכן יהיו בעולם התחי' לא רק נשמות לבדם, אלא דוקא נשמות בגופים, ויתירה מזה, שהגוף יהי' אז בדרגא נעלית יותר מאשר הנשמה, כמבואר באריכות בתורת החסידות. ומזה מובן, שלא יתכן שפועל ידיו של הקב"ה ילך לאיבוד, ובודאי שסוף-כל-סוף "לא ידח ממנו נדח"; אלא, שענין זה יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" (כמבואר בתניא), ובינתיים, חבל על הזמן...

וזהו שאומרים חסידים בהמשך לניגון הנ"ל:

אפילו כאשר מישהו שומע שמנגנים ניגון שתוכנו שאין מה לדאוג, כיון שסוכ"ס יצא מה"מדבר" אל ה"שדה" ויגיע ל"בית המרזח" ששם נמצאים בני-אדם, "כתפארת אדם לשבת בית", "אדם" כזה שהוא "כמראה אדם שעל הכסא מלמעלה", והיינו, שסוכ"ס יגיע למקומו האמיתי, ששם יהיו לו כל הענינים שצריך להם מצד פנימיות נפשו - מ"מ, באים בתביעה ואומרים, שעד שמגיעים לשם, צריכים לכל-הפחות קצת "משקה", כדי שיוכלו לסבול את טלטול הדרך, ומה גם ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", ויצליחו להגיע לשם במהירות האפשרית, ומתוך פחות מכשולים ואבני נגף".

(התוועדות שמחת בית השואבה תשי"ז, תו"מ שם ח"א, עמ' 19 ואילך)

More in this printout

View the whole printout