אוֹיף יֶעדֶע מִצְוָה וָואס מֶען אִיז מְקַיֵים הָאבְּן חֲזַ"ל מְתַכֵּן גֶעוֶוען דֶערוֹיף אַ בְּרָכָה, יֶעדֶע מִצְוָה הָאט זִיךְ זֵיין בְּרָכָה, בֵּיי דִי מִצְוָה פון סוּכָה אִיז דֶער חִיּוּב בְּרָכָה אַסַאךְ מֶער קָאמְפְּלֶעצִירְט וִוי בֵּיי אַ גֶעוֶוענְלִיכֶע מִצְוָה, עֶס אִיז דָא אִין דֶעם אַסַאךְ מֶער הֲלָכוֹת אוּן וִויכְטִיגֶע פְּרָטִים וָואס טוֹישְׁט דִי חִיוּב בְּרָכָה לוֹיט דִי מַצָּב אָדֶער אוֹפְן.
דֶערִיבֶּער אִיז כְּדַאי צוּ אַדוּרְךְ לֶערְנֶען דִי הֲלָכוֹת, אוּן וִויסְן קְלָאר דִי הֲלָכָה אִין יֶעדֶע פַאל, כְּדֵי נִישְׁט צוּ פַארְלִירְן דֶעם בְּרָכָה וֶוען מֶען אִיז מְחְיָּב, אוּן נִישְׁט צוּ מַאכְן קֵיין בְּרָכוֹת לְבַטְלָה אִין אַ פַאל וָואס מֶען אִיז נִישְׁט מְחְיָּב מִיט קֵיין בְּרָכָה.
א. מִצַד הַדִּין וָואלְט מֶען גֶעדַארְפְט מַאכְן אַ בְּרָכָה 'לִישֵׁב בַּסָּכָה' יֶעדֶע מָאל וָואס מֶען גִייט בְּלוֹיז אַרֵיין אִינֶעם סוּכָה, * וִויבַּאלְד מֶען אִיז דָאךְ מְקַיֵים אַ מִצְוָה פוּן זִיצְן אִין סוּכָה, אָבֶּער לַהֲלָכָה גֶעמְט מֶען אָן אַז מֶען מַאכְט נָאר אַ בְּרָכָה וֶוען מֶען עֶסְט אִין דִי סוּכָה. ב
ב. אֲפִלּוּ מֶען זִינְט אִין דִי סוּכָה פַאר אַ שְׁטִיק צַייט אֵיידֶער מְ'עֶסְט, מַאכְט מֶען נִישְׁט קֵיין בְּרָכָה 'לִישֵׁב בַּסָּכָה', נָאר וֶוען מֶען עֶסְט עֶטֶעס, אָבֶּער עֶס אִיז כְּדַאי צוּ אִינְזִין הָאבְּן וֶוען מֶען מַאכְט אַ בְּרָכָה אוֹיף דִי עֶסְן, צוּ יוֹצֵא זֵיין מִיט דִי בְּרָכָה אַלֶע אַנְדֶערֶע זַאכְן מִיט וָואס מֶען בַּאשֶׁעפְטִיגְט זִיךְ אִין דִי סוּכָה, וִוי צ.ב. שְׁלָאפְן אָדֶער סְתַּם פַארְבְּרֶענְגֶען.*
א. בטור (סוף סימן תרלט) הביא שיטת הגאונים הסוברים כן, וכן הביא הב"י (שם) בשם הרי"ף, והרמב"ם (פ"ו סוכה הי"ב), וכן פסק להלכה החיי אדם (כלל קמז דין יג) והגר"א בביאורו.
ב. שו"ע (סעיף ח), והוא דעת רבינו תם המובא ברא"ש (סוכה פ"ד סימן ג), ובטור (סו"ס תרלט).
ג. מטה אפרים (סימן תרכה סעיף מ"ו), ובשל"ה (ריש מסכת סוכה ד"ה לשון אבא) בשם אביו ז"ל.
ג. לוֹיט טֵייל פּוֹסְקִים אִיז מֶען מְחָיָּב מִיט אַ בְּרָכָה בַּאלְד וֶוען מֶען קוּמְט אַרֵיין אִינֶעם סוּכָה, דֶערִיבֶּער אִיז רַאטְזָאם צוּ עֶסְן עֶפֶעס גְלֵייךְ וֶוען מֶען קוּמְט אַרֵיין אִין דִי סוּכָה, אוּן דֶערוֹיף מַאכְן אַ בְּרָכָה 'לִישֵׁב בַּפָּכָה'.ד
ד. כְּדֵי צוּ קֶענֶען מַאכְן אַ בְּרָכָה 'לֵישֵׁב בַּסָּכָה' מוּז מֶען עֶסְן מִיט אַ קְבִיעוּת, [עֶס זֶענֶען דָא וָואס זֶענֶען מַחְמִיר, אַז מֶען דַארְף אַרָאפּ זִיצְן]ה דָאס מֵיינְט אַ סְעוּדַת קֶבַע, נִישְׁט אַז מֶען אִיז טוֹעֵם אַבִּיסְל מְזוֹנוֹת.י
ה. דֶער שִׁיעוּר קְבִיעוּת סְעוּדָה אוֹיף דֶעם אִיז, אַבִּיסְל מֶער וִוי אַ כְּבֵיצָה.1
ו. אוֹיב מֶען הָאט יָא גֶעמַאכְט אַ בְּרָכָה, אוּן מְ הָאט נָאר טוֹעֶם גֶעוֶוען אַ קְלֵיינִיגְקֵייט אָן קֵיין גֶעהֶערִיגֶע קְבִיעוּת סְעוּדָה, זָאל מֶען זֶען זִיךְ צוּ פַארזוֹימֶען אַבִּיסְל לֶענְגֶער אִין דִי סוּכָה."
ז. אָבֶּער מֶען דַארְף גֶעדֶענְקֶען אַז אֵיינְמָאל מֶען הָאט שׁוֹין גֶעמַאכְט אַ בְּרָכָה, אוֹיף אַ שְׁטִיקְל מְזוֹנוֹת, אוּן דֶערְנָאךְ וִויל מֶען זִיךְ וַואשְׁן צוּ אַ סְעוּדָה, מַאכְט מֶען נִישְׁט קֵיין זֵייעֶ 'לִישֵׁב' בֵּיי דִי סְעוּדָה, אוֹיסֶער אוֹיב מֶען גִייט אַרוֹיס פוּן דִי סוּכָה פַאר אַ וַויילֶע.ט
ח. דָאס אַז מֶען זָאל עֶפֶעס עֶסְן וֶוען מֶען קוּמְט אַרֵיין אִין דִי סוּכָה, אִין דַּוְקָא אִין אַ פַאל וָואס מֶען הָאט נָאכְנִישְׁט גֶעמַאכְט פַאר דֶעם קֵיין בְּרָכָה לֵישֵׁב בַּסוּכָה, לְמָשָׁל וֶוען מֶען קוּמְט אַרֵיין דֶער עֶרְשְׁטֶער מָאל אִינְדֶערְפְרִי אִין סוּכָה, אָבֶּער אֵיינְמָאל וָואס מֶען מַאכְט שׁוֹין דִי בְּרָכָה, פֶּעלְט נִישְׁט אוֹיס צוּ עֶסְן עֶפֶעס יֶעדֶע
ד. מג"א (ס"ק יז) חיי אדם, ביכורי יעקב (סק"מ).
ה. כתב הביכורי יעקב (סימן תרמג סק"ד) וכתב כן אפילו לענין אכילת פת גמור, אבל מסתימת הפוסקים אינו נראה כן.
ו. שערי תשובה (סימן תרלט סק"ה) בשם הגנת ורדים (כלל ד סימן ו), וכן פסק המ"ב (שם סקי"ג וס"ק טו).
ז. מ"ב (ס"ק מו), ולאפוקי מדעת החיי אדם שכתוב דגם בכזית אם קובע עצמו עליו די בזה, ואפילו דמיירי בפת גמור, וס"ל כדעת הפרמ"ג (א"א סק"ו), עיי"ש.
ח. כדי שהברכה יחול גם על הישיבה, (מ"ב שם סקט"ז בשם השערי תשובה).
ט. משנה ברורה (שם סקמ"ו).
ט. מָאל וָואס מֶען גִייט אַרֵיין אִין דִי סוּכָה, וִוילַאנְג מֶען הָאט נִישְׁט מַסִיחַ דַּעַת גֶעוֶוען.י
י. מִיר גֶעמֶען אָן לְהַלָכָה, אַז דִי בְּרָכָה אוֹיף אֲכִילָה, גֵייט אוֹיךְ אַרויף אוֹיף אַלֶע אַנְדֶערֶע זַאכְן וָואס מֶען טוּט אִינֶעם סוּכָה, דֶערִיבֶּער זָאל מֶען אִינְזִין הָאבְּן וֶוען מֶען עֶסְט, צוּ יוֹצֵא זֵיין מִיט דִי בְּרָכָה, אוֹיךְ אוֹיף דִי שְׁלָאפְן. יא אוּן אֲפִלּוּ אוֹיב מֶען גִייט אַרוֹיס אַבִּיסְל פוּן דִי סוּכָה נָאכְ'ן עֶסְן, זָאל מֶען נִישְׁט מַאכְן קֵיין זֵייעֶ בְּרָכָה, בֶּעפָאר מֶען גִייט שְׁלָאפְן. יב
יא. אוֹיבּ מֶען הָאט פַארְגֶעסְן צוּ מַאכְן אַ בְּרָכָה 'לִישֵׁב בַּסוּכָה' וֶוען מֶען הָאט אָנְגֶעהוֹיבְּן צוּ עֶסְן, זָאל מֶען מַאכְן דִי בְּרָכָה אִינְמִיטְן דִי סְעוּדָה אַפְלוּ אוֹיב מֶען עֶסְט שׁוֹין נִישְׁט קֵיין פַּת. יג
יב. אָבֶּער אוֹיךְ מֶען הָאט זִיךְ דֶערְמַאנְט אַז מֶען הָאט נִישְׁט גֶעמַאכְט קֵיין בְּרָכָה 'לֵישֵׁב בַּסוּכָה', עֶרְשְׁט נָאכְדֶעם וָואס מֶען הָאט שׁוֹין גֶעעֶנְדִיגְט צוּ עֶסְן, אוֹיבּ מֶען הַאלְט נָאךְ פַאר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן זָאל מֶען מַאכְן אַ בְּרָכָה 'לֵישֵׁב בַּסוּכָה' אוּן דֶערְנָאךְ עֶפֶעס טוֹעַם זֵיין. יד
יג. אוֹיב מֶען אִיז מְסָפֶק צִי מֶען הָאט גֶעמַאכְט אַ בְּרָכָה, זָאל מֶען נִישְׁט אִיבֶּער מַאכְן קֵיין בְּרָכָה, אָבֶּער עֶס אִיז כְּדַאי אַז מֶען זָאל נִישְׁט נָאכְדֶעם עֶסְן קֵיין בְּרוֹיט, נָאר פּרוֹת אוּן מִינֵי תַּרְגִימָא. טו
י. פשוט, דשאר דברים הטפלים נפטרים בברכתו בבוקר.
יא. כנזכר לעיל בהערה ג'.
יב. שו"ע הרב (סעיף יב), ודלא כהחיי אדם (כלל קמז דין טו).
יג. מג"א (שם), וכן פסקו כל האחרונים.
יד. המג"א (שם) פסק שאף אם אינו אוכל כלל, יכול לברך לישב בסוכה, אם הוא עומד עדיין באמצע הסעודה, [והלבושי שרד לומד בדעת המג"א דאף אם כבר ברך ברכת המזון, יכול לברך אז ברכת לישב בסוכה, והפרמ"ג נשאר בזה 'בצ"ע לדינא']. אמנם במטה אפרים (סימן תרכה סעיף סא) מחלק אם כבר בירך ברכת המזון, דכל זמן שעדיין לא נטל את ידיו, או שאר דברים החשובים היסח הדעת, טוב שיאכל מעט אחר הברכה.
טו. דספק ברכות להקל (שו"ת שבות יעקב ח"א סימן לב, והובא דבריו בשע"ת סקי"ח). ועיין במטה אפרים (סעיף סג) דאם אפשר לו לאכול פת כיסנין או מיני תרגימא, עדיף מאכילת פת.
יד. אִין אַזָא פַאל פוּן אַ סָפֵק, קֶען מֶען אַרוֹיס גֵיין פוּן דִי סוּכָה פַאר אַ אַבִּיסְל צַייט, אוּן זִיךְ בַּאשֶׁעפְטִיגְן מִיט אַנְדֶערֶע זַאכְן, אוּן דֶערְנָאךְ צוּרִיק קוּמֶען אוּן זִיךְ וִוידֶער וָואשְׁן, אוּן מַאכְן אַ בְּרָכָה. טז
טו. אוֹיב מֶען אִיז אַרוֹיס גֶעגַאנְגֶען פוּן דִי סוּכָה אִינְמִיטְן דִי סְעוּדָה, אוּן מֶען אִיז גֶעבְּלִיבְּן אִינְדְרוֹיסְן פַאר אַ לַאנְגֶע צַייט, אָדֶער אֲפִלוּ אוֹיבּ מֶען הָאט זִיךְ בַּאלְד צוּרִיק גֶעקֶערְט צוּם סוּכָה, אָבֶּער בֵּיים אַרוֹיס גִיין הָאט מֶען גֶעפְלַאנְט צוּ פַארְוַויילְן אִינְדְרוֹיסְן פַאר אַ לֶענְגֶערֶע צַייט, דָאן דָארְף מֶען מַאכְן אַ זֵייעֶ בְּרָכָה יז וֶוען מֶען קֶערְט זִיךְ צוּרִיק צוּם סְעוּדָה. "ז
טז. אָבֶּער אוֹיבּ מֶען אִיז נָאר אַרוֹיס פוּן דִי סוּכָה צוּ דֶעדְן מִיט אֵיינֶעם, אָדֶער צו עֶרְלֶעדִיגְן אַ קְלֵיינִיגְקֵייט, דָאן דָארְף מֶען נִישְׁט מַאכְן קֵיין זֵייעֶ בְּרָכָה, וֶוען מֶען קוּמְט צוּרִיק צוּם סוּכָה. יח
יז. וֶוען מֶען גִייט אַרוֹיס דַאוֶוענֶען מִנְחָה אָדֶער מַעֲרִיב, דָארְף מֶען נִישְׁט מַאכְן קֵיין בֵייעֶ בְּרָכָה וֶוען מֶען קוּמְט צוּרִיק צוּם סוּכָה. יט
יח. אִין יֶעדֶע פַאל וָואס מֶען גִייט אַרוֹיס פוּן דִי סוּכָה, אוּן עֶס בְּלֵייבְּן דָארְטְן אִין סוּכָה אַנְדֶערֶע מֶענְטְשֶׁען, זֶענֶען דָא פּוֹסְקִים וָואס הַאלְטְן אַז מֶען דַארְף נִישְׁט מַאכְן קֵיין זֵייעֶ בְּרָכָה וֶוען מֶען קוּמְט צוּרִיק. 2
טז. שע"ת ומט"א (שם), והנה בשערי תשובה כתב דאי"צ יציאה גמורה, רק אפילו יציאה לזמן מיעוט, מהני לברך שוב, אמנם במטה אפרים סתם דבריו ולא ביאר אם בעינן יציאה גמורה או לא. ובברכת הבית (שער נב סעיף כג) כתב דבעינן יציאה גמורה בכדי שיתחייב שוב בברכה, ולכאורה לענינינו יש לצרף ספיקתו מה שמסופק אם ברך כבר, ולסמוך על השע"ת שאי"צ יציאה גמורה. ועיין בשעה"צ (ס"ק פו).
יז. מג"א (ס"ק יז), שלחן ערוך הרב (סעיף יג), ושאר פוסקים.
יח. (שם).
יט. הנה בפרמ"ג כתב דאפילו אם הולך לתפלת מנחה, הרי זה נחשב כהפסק, וכ"כ הבכורי יעקב (סק"מ), וכ"מ במג"א (ס"ק יז), מיהו בבית מאיר כתב דהליכה לביהכנ"ס לא הוי הפסק, ובתפלת שחרית אפשר דגם הוא מודה דנחשב הפסק, דהרי יש כאן היסח הדעת, ובשעה"צ (ס"ק צא) מסיק להלכה דההולך להתפלל מנחה או מעריב, לא יברך לישב בסוכה כשחוזר לסוכתו.
כ. בית שמחה (דיני ברכת ישיבת סוכה סימן א ס"ו) דמדמינן לי' להלכות סעודה, דהדין הוא דאם הניחו שם מקצת החבורה א"צ לחזור ולברך.
יט. דַארְף מֶען מַאכְן אַ בְּרָכָה, אֲפִלּוּ אוֹיבּ מִיעֶסְט נִישְׁט דָארְטְן, כי לְמַעֲשֶׂה מִנְהָג הָעוֹלָם' אִיז אַז מֶען מַאכְט נִישְׁט קֵיין בְּרָכָה, נָאר אוֹיבּ מְ'עֶסְט עֶפֶעס. כז
כ. אויב מֶען הַאלְט אִינְמִיטְן דִי סְעוּדָה, אוּן מֶען וִויל אַרִיבֶּער גִיין צוּ אַ צְוֵוייטֶע סוּכָה אוּן עֶסְן וַוייטֶער אִין דִי צְוֵוייטֶע סוּכָה, לְהַלָכָה אִיז דָא אִין דֶעם אַ מַחְלֹקֶת הַפּוֹסְקִים, דֶערְפַאר אִיז כְּדַאי אַז מֶען זָאל זִיךְ נִישְׁט אַרֵיין לֵייגְן אִין קֵיין סְפֵקוֹת, אוּן מֶען זָאל נִישְׁט אַרִיבֶּער גִיין עֶסְן צוּ אַ צְוִוייטֶע סוּכָה אִינְמִיטְן אַ סְעוּדָה. כח
כא. אוֹיבּ דִי צְוֵויי סוּכּוֹת זֶענֶען אִין אֵיין חָצֵר, דָארְף מֶען נִישְׁט מַאכְן קֵיין זֵייעֶ בְּרָכָה. כט
כב. אוֹיב מֶען אִיז גֶעגַאנְגֶען צוּ אַ צְוֵוייטֶע סוּכָה, אוּן בַּאלְד נָאכְדֶעם הָאט מֶען זִיךְ צוּרִיק גֶעקֶערְט צוּם אֵייגֶענֶע סוּכָה, אוּן מֶען הָאט נִישְׁט גֶעהַאט קֵיין הֶסַח הַדַּעַת, דַארְף מֶען נִישְׁט מַאכְן קֵיין זֵייעֶ בְּרָכָה וֶוען מֶען קוּמְט צוּרִיק צוּם סוּכָה.ל
כא. שו"ע הרב (סעיף טו) חיי אדם, ועיין בשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סימן קצב) שמסיק דמ"מ נכון שיטעום מידי, עיי"ש.
כז. ערוך השלחן (סעיף כח), ועיין בשו"ת ויען יוסף (ח"ג סימן שעד).
כח. שיטת המג"א (ס"ק יז), והשולחן ערוך הרב (סעיף יד), והביכורי יעקב (סק"מ) דצריך לחזור ולברך אפילו אם היה בדעתו לכך, אמנם במש"ב (סקמ"ח) פסק דאם היה בדעתו לילך שם, אי"צ לחזור ולברך, וכ"ה שיטת הלבושי שרד, ומסיים שם "וכן ראיתי נוהגין, וספק ברכות להקל". ואפילו אם שח בינתים, אינו מברך, כן דעת הטו"ז ביו"ד (סימן יט סק"ז), והפרמ"ג בהל' ציצית (א"א ס"ק יד), ומ"ב (שם). ובמנהגי דברי יואל כתב שרביה"ק זי"ע הורה להבאים לשולחנו בסוכתו, שיכוונו לצאת ברכת לישב בסוכה בשמיעת הברכה ממנו.
כט. דהא אין כאן שינוי מקום, ובזה שפיר אפשר לסמוך על דעת הטו"ז ביו"ד דשיחה לא הוי הפסק, ודו"ק.
ל. באר יעקב (ס"ק כט).