Skip to content
חברות מקשיבות

ה'פאוולאע' שלי

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

נשים מספרות על התחזקות בהמתנה

סמוך לפטירת רבינו הקדוש בח"י תשרי תקע"א, כשתלמידיו עומדים סביבו, ביקש רבינו מהתלמיד הנאמן, רבי נתן, להוליך אותו מכיסאו ולהשכיבו על מיטתו. כשעשה זאת רבי נתן, הנחה אותו רבינו: "פאוולאע פאוולאע", כלומר, לאט לאט.

כאשר שמע את הדברים, תמה רבי נתן: 'מדוע הוצרך לומר זאת רבינו? ברור הדבר שבמצבו יניח אותו לאט?' מיד למד רבי נתן: יש כאן צוואה ודרך חיים שרבינו הקדוש רוצה להנחיל לנו לדורות. גודל מעלת ההמתן והסבלנות הנצרכים בכל צעד בחיינו.

ל ה מ ת י ן. מי אוהבת להמתין? לחכות כשאין לך מושג מתי הציפייה תתממש? לקוות למרות שהייאוש מנסה לפלוש עמוק לתוך הנפש? אתנו שלוש נשים מיוחדות, שיספרו לנו סיפורי 'פאוולאע' מסעירים ומרגשים, שהסתיימו, איך לא, בישועה מתוקה. בואו להמתין בסבלנות.

הפאוולאע שלי - להמתין רק עם תפילות

הסיפור של עינת הוא סיפור אמונה בן דורנו. כזה שתמיד עושה טוב על הלב. סיפור ישועה בפרי בטן. אבל המיוחד בסיפור שלה - זו ההשתדלות, או יותר נכון - חוסר ההשתדלות בענייני העולם, וההליכה אחרי בעלה.

עינת, שתפי אותנו בהמתנה שלך?

הבן שלי הגיע שלוש שנים אחרי החתונה. עברנו גל המתנה שאפשר לקרוא לו סביר. אבל אחרי שהוא נולד ושוב גל המתנה חדש היתמר - ארוך יותר, מפרך יותר, ומייאש הרבה יותר - היה לי קשה באמת. הרגשתי שאני רוצה לעשות השתדלות. הסביבה גם היא שידרה לנו: די, קומו ותעזרו לעצמכם! בעלי לא רצה בשום אופן. רבינו אמר להתרחק מהרופאים ועיקר ההשתדלות זאת התפילה. קיבלתי את דבריו באמונה. אבל ההמתנה הזאת הייתה קשה מנשוא. אחרי חמש שנים שוב ביקשתי להשתדל. בער לי. והוא שוב חיזק אותי בהשתדלות האמיתית שנדרשת לכל הממתינים - רק תפילה! פתאום קלטתי משהו.

אם הייתי עושה השתדלות טבעית, הייתי עושה זאת בשיא הרצינות, עם כל מסירות הנפש הנדרשת. גם אם היו מבקשים ממני דברים קשים ומרים - הייתי מסכימה, ולו בשביל הסיכוי שאזכה לילדים.

אז למה בהשתדלות בתפילה - אני מתפללת חצי חצי כזה. מאמינה ולא מאמינה? פתאום הבנתי שכל השנים אני אומרת לעצמי: עיקר ההשתדלות זו תפילה, אבל התפילה שלי כזו חלשה וקטנה. כי האמונה שלי חסרה! אמרתי לעצמי: את הולכת להאמין בתפילה שלך בכל הכוח! חיפשתי לעשות משהו מעבר בעניין התפילה. משהו של מסירות נפש. פתחתי כלבו לישועות. ראיתי שם דיבור של רבינו מספר המידות:

הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת, שֶׁאוֹמְרִין קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, הוּא סְגֻלָּה לְבָנִים. גַּם לְאִשָּׁה שֶׁנֶּחְסַר חֲלָבָהּ. גַּם לְאִשָּׁה רָעָה שֶׁהִיא כַּעֲסָנִית (ספר המידות בנים)

התלהבתי. לא הכרתי את הדיבור הזה, לא ידעתי שהוא סגולה לבנים. החלטתי שאני הולכת להגיד את התהלים של אותו היום - קודם אור היום! לקבל על עצמי ארבעים יום של שירות ותשבחות לכבוד מלכו של עולם. כיוונתי את השעון לשעה לפני הזריחה, קמתי בסביבות שלוש וחצי-ארבע, נטלתי ידיים, פסעתי חרש בעולם הישן עדיין, אמרתי ברכות השחר, ואחר כך התחלתי באמירת התהלים. בשבתות התחננתי לבורא עולם שיעיר אותי... שלא יקטעו להם ארבעים היום... והייתה סיעתא דשמיא עצומה - התעוררתי לבד!

מדהים, ארבעים יום מאתגרים בהחלט מצאת לך!

זה באמת מעל הטבע. הייתי רגילה לקחת ארבעים יום של כל מיני דברים, והרבה פעמים היה קשה לי מאוד להשלים אותם. אז ארבעים יום שכוללים שבירת שינה? אבל מה את חושבת? היצר הרע, שראה את ההתחזקות שלי, את המתיקות שהייתה לי בתפילות ואת התקווה שניצתה לי בלב - רצה לערער אותי. באמצע הארבעים יום קיבלתי טלפון מחברה מתחילת התשובה. היא התחילה בנחמדות. מה נשמע, ומה שלומך. כשהגענו לסעיף של- 'וכמה ילדים יש לך...?' וסיפרתי שיש לי בן יחיד, התחילה זו לחנך אותי בענייני השתדלות.

'איך את לא הולכת לרופאים! איך את לא עושה כלום! זו ממש הפקרות' היא נכנסה ממש לארבע אמות שלי, מערערת אותי על הרצון של בעלי שלא ללכת לרופאים. אני עושה כל כך הרבה השתדלות לשמור על השלום, להתחזק באמונה, ועכשיו אני בארבעים יום של תפילות... מה היא רוצה מחיי? זה היה כואב כל כך. ניסיתי לענות לה. לספר לה על בבא בן בוטא שהבטיח לאישה שכיבדה את בעלה – בנים גדולי עולם, לספר לה שככה השם מנהיג אותי, וכל אחת תעשה כפי שהשם מנהיג אותה, לא אמרתי לאחרות לא לעשות השתדלות. אבל שום דבר לא נכנס לאוזניה. להפך. הטיעונים שלה הפכו לחוצבי להבות.

בשלב מסוים, לא הייתי מסוגלת יותר. מלמלתי התנצלות וניתקתי את השיחה. מרגישה את הביזיון מחלחל בתוכי, נספג בעצמות. דווקא עכשיו כשקיבלתי על עצמי משהו של מסירות נפש? כזה מן ניסיון? וכבר אמר לנו רבינו שאנשים הם קשים יותר מהיצר הרע בעצמו...

איך התגברת על זה?

השם עזר. בלעתי את הביזיון, והמשכתי להתפלל. בזכותו אפילו דמעות הצטרפו לתפילה הזו... ותוך כדי הארבעים יום הגיעה הילולת רבי שמעון בר יוחאי. זו הייתה שנה ראשונה שלנו בבית שמש. עד אז גרנו בצפון, והיינו מגיעים בקלות למירון. עכשיו זה היה מורכב הרבה יותר. הרגשתי שלמרות המרחק - אני חייבת להיות. באותו הזמן גם קראתי סיפורים איך רבי שמעון נולד. אמו, שרה, הייתה עקרה, ובזכות הדמעות ששפכה עליו - היא זכתה בו. אני גם רוצה לבכות, להתפלל, לפעול בתפילה שלי! אני חייבת להגיע...

במקפיא מצאתי שנשארו לי ח"י צלעות של כבש מפסח. בעלי החליט לקחת אותם לרבי שמעון בתור ח"י רוטל. זה יהיה הח"י רוטל המהודר שלנו. הוא היה צריך לנסוע לפניי למירון, חשבתי שיהיה לי סידור נוח להגיע, אבל התברר ברגע האחרון - שאין לי איך לנסוע. רק אוטובוסים מייגעים. אני, הבן, המזוודה והח"י צלעות של הצדיק... איך נעשה את מסע הקודש הזה ונגיע שפויים? מאוד לא פשוט לי להיטלטל באוטובוסים ועוד בלי עזרתו של בעלי...

'זה חלק ממסירות הנפש שלך, מההשתלות האמתית' חיזקתי את עצמי. וקיבלתי כוחות. אחרי תלאות ומעברים, כשאני נסחבת עם כל הכבודה, הגענו מאוחר בלילה למירון, בליל ההילולא. רק רציתי להתפלל... השכבתי את הבן שלי לישון לידי, והתיישבתי להגיד את התהילים יחד עם תפילות על זרע קודש, אמרתי ואמרתי עד הזריחה. בבוקרו של יום, למרות התשישות, הרגשתי אור כזה גדול מהתהילים אצל הצדיק... הרגשתי שהצדיק מעלה את התפילה שלי. ויש שומע!

מיד אחרי ל"ג בעומר, עדיין בתוך הארבעים יום - נפקדתי. כמובן שהמשכתי אותם עד תום מתוך הודיה ותפילה על העתיד.

והישועה? בת מתוקה ומיוחדת שמשמחת את ליבנו מאוד. אני עכשיו בגל השלישי של ההמתנה. אבל כבר ראיתי בחוש - יש שומע. שנזכה להאמין בכוח של התפילה שלנו, לפעול, ובזמן ההמתנה - לחזק את האמונה שלנו, לדעת שהשם אתנו בתוך הניסיון ממש.

הפאוולאע שלי - להגיע לרבינו בלי חובות

הסיפור של פייגי מבית שמש הוא אחד הסיפורים שגורמים לך לרצות להצמיח כנפיים ולטוס אל הצדיק הזה, שאצלו כל האבדות.

פייגי, ספרי על ההמתנה שלכם?

הסיפור שלנו הוא השתלשלות עצומה של השגחה פרטית. באותו הזמן היינו דחוקים כלכלית ועם חובות גדולים להוצאה לפועל. הבנק תבע אותנו ועשה לנו צו עיכוב יציאה מהארץ. הצמצום ליווה אותנו לכל מקום. אף אחד לא ידע על כך. מבחוץ המשכנו לחייך כרגיל, רק בפנים התפללנו המון להשם על פרנסה... בעלי צעק ביערות שיזכה להגיע לאומן בלי חובות... אבל פתח ישועה לא נראה באופק. להפך. נראה שהמצרים רק הולכים וגוברים.

לפני ראש השנה בעלי היה בכיסופים נוראים להגיע לרב'ה למרות חיסרון הכיס. 'אני לא יודע מה יישאר ממני אם לא אטוס', אמר. בשנה הקודמת, הייתי יולדת טרייה מדיי, כמה ימים לאחר לידה, והוא נשאר בארץ. עכשיו זה היה בלתי אפשרי שלא להיות בהכתרה הגדולה.

בשארית כספנו קנינו כרטיס אצל שרית, חברה שלי, שלפרנסתה עבדה כסוכנת נסיעות. מתעלמים מצו עיכוב היציאה שמאיים לנעול את שערי הארץ בפני בעלי.

יום לפני הנסיעה, שרית התקשרה אליי: 'מה עם הצו, סידרתם אותו?' ביררה. כששמעה ששום נס לא הניס את הצו משמי חיינו, עברה לפסים מעשיים. 'פייגי, אנחנו חברות טובות, כואב לי עליכם... אם לא הצלחתם לסדר את זה עד עכשיו, מה הסיכוי שיטוס? בואי נבטל את הכרטיס. תקבלו שבעים אחוז מהתשלום בחזרה. שלא ילך הכסף לפח!'.

'אני לא מבטלת!' אמרתי לה נחרצת. 'הכסף ילך פדיון לרבינו. אנחנו את שלנו עושים! מתקדמים לקראת הנסיעה, ומהשמיים ירחמו'.

שרית, ברסלבית יקרה שמתנסה בניסיון עקרות לא פשוט, בירכה אותנו שנראה ניסים, וכך נסגרה השיחה.

נו, הוא הצליח לטוס?

סבלנות! ביום הטיסה, ליוויתי אותו לטרמינל עם שני תינוקות. רעדתי מרוב מתח. הגענו לצ'ק אין, שנינו פחדנו מהבושות שכנראה יהיו מנת חלקנו בביקורת הגבולות... לא חשבנו שכבר בצ'ק אין תתחיל ההופעה... 'תקשיב אדוני, אני לא רואה שום כרטיס. כתוב שהוא מבוטל!' אמרה הפקידה ביובש. הסתכלנו אחד על השני. מבוטל? שרית אתמול רצתה לבטל, אבל סיכמנו שלא. מה קרה?

'שרית, מה עשית לנו!' שמעתי את עצמי צועקת עליה בטלפון, מספרת לה שהכרטיס מבוטל, והרי אמרתי לה שלא תבטל! 'אוי! התכוונתי לבטל את הביטול, ומשהו השתבש כנראה. תחזרו הביתה, הכסף נשמר. מחר בבוקר תהיה לו טיסה אחרת! זו האשמה שלי, ולא יורידו לכם שקל על זה'.

חזרנו הביתה. 'אני הולך ליער', בעלי היה מיואש. השתלשלות העניינים לא נראתה מבשרת טובות משום כיוון. שש שעות התבודד לו שם ביער בלי הפסקה. מבקש רק שני דברים: אומן, ובלי חובות. בבקשה... כשחזר נשכב על הספה ודכדוך השתלט עליו. כולם טסים... והוא כאן לבדו מי יודע מה יהיה... הייתי צריכה לצאת למקום לימודיי. עזבתי אותו ככה. 'אם יש חדש, תעדכן, אחזור מיד'.

בדרך ללימודים התווכחתי עם חברה משכילה כזו, שטענה 'את רואה, ברור שהמהלך שלכם היה שגוי, ככה זה בברסלב, לא הולכים עם שכל ובסוף נתקעים בקיר' טענה. אני לעומתה שפעתי דברי אמונה: 'אין טבע, יש רק ניסים, השם יכול להפוך משולש למרובע'. אבל למרות שניסיתי להתחזק הרגשתי כיווץ בלב. אבא, כמה ביקשנו, חיכינו, התחננו... הרמתי עיניים לשמיים ופשוט ביקשתי ישועה. עוד כמה דקות של תפילה, ואז זה קרה. הטלפון צלצל. בעלי שם. 'אני נוסע לאומן- תחזרי הביתה! היו ניסים!'

'את רואה? אין טבע!' צהלתי על כבודי האבוד, ועל כבודה של חסידות ברסלב כולה. לא בררתי עדיין את טיב הנס, העיקר שהוא כאן. וירדתי בתחנה הראשונה, תופסת אוטובוס חזור.

יו... אני במתח, אז מה היה הנס?

ביישוב שהתגוררנו אז היו עוד זוג חברים שחיכו כבר חמש שנים לילדים. הם היו אנשים אמידים. בעוד בעלי היה שרוע על הספה, הוא שמע דפיקות בדלת. אפילו לא היה לו כוח לקום. הוא צעק לחבר שייכנס. 'כהן, מה איתך? אשתי פתאום נתקפה בחוסר רגיעות מוזר ושלחה אותי לבדוק מה איתך, אני רואה שהיא צדקה'. הוא ראה את בעלי שרוע על הספה בחלישות. 'אני פה, יש לי עיכוב יציאה, לא יכול לטוס לרבינו...'

'בוא איתי עכשיו להוצאה לפועל!' אמר החבר. 'הם לא יבטלו, הם רוצים המון כסף', החזיר בעלי.

'בוא איתי', החבר היה נחרץ ובעלי קם, הם נסעו והגיעו באחת ועשרים למשרד, עשר דקות לפני שנועלים שערים. 'מה צריך לעשות בשביל שחבר שלי יטוס לאומן?', 'לשלם עשרים ושש אלף' הייתה התשובה. החבר, בלי להתבלבל, הוציא כרטיס, שילם וקיבל מסמך חתום - החוב מבוטל! אחר כך הם הלכו לדרך צדיקים וסגרו כרטיס טיסה אחרון לאומן... אין יותר כרטיסים! בזכות שהכסף נשמר לו (כזכור, בזכות 'הטעות' של סוכנת הנסיעות) היה לו כרטיס. 'איך אחזיר לך? בקושי מאה שקל בחודש חוב אני משלם, אז כזה סכום?', 'יהיה בסדר', אמר החבר, 'אנחנו נסתדר'.

בלילה בעלי חלם חלום. בחלומו הוא מנסה להוריד ממקום גבוה פרפר. מנסה ומנסה עד שהוא תופס אותו. למחרת החבר מגיע שוב. הוא מחכה בחצר לבעלי שיחזור ממנחה. איך שבעלי חוזר, הוא הופך כוס זכוכית על פרפר שרפרף שם. ואומר לחבר שלו: 'כוס גימטריה אלוקים, אלוקים זה מידת הדין, ופרפר בקבלה מסמל נפש. עזרת לי - על פי הדין זכית לנפש. אתה תזכה לילדים!' הם התחילו לשיר ולרקוד 'אומן אומן ראש השנה' בשמחה עצומה. ואז בעלי אמר: 'בוא נעשה שטר, שהחוב יהיה כתוב, ואחזיר לך לאט לאט'.

החבר שהיה באורות של ממש ענה: 'כל הסכום הזה הוא מתנה שלנו. פדיון נפש שלנו לצדיק! דיברתי עם אשתי, וזה סגור. הסכום הזה מתנה לרבינו'.

בעלי היה פשוט בהלם. הוא נסע לאומן, התרפק על הפרוכת ובכה את נשמתו. ישועת השם כהרף עין! הוא המתין! קיווה, ציפה, למרות רגעי המשבר, תמיד האמין שיכול לקרות נס. והנס קרה! הוא הגיע לאומן בלי חובות. בדיוק כמו שצעק ביערות...

איזה סיפור! מדהים!

זה לא הכול. השם ראה את מסירות הנפש של כל הנוגעים בדבר - והייתה פקידת עקרות גדולה! אשתו של החבר העשיר ילדה את נחמן בראש השנה הבא. וסוכנת הנסיעות? ילדה את פייגי בסוכות. טוב להודות להשם!

הפאוולאע שלי - זיווג הגון משורש נשמתי, לא פחות!

שרה מצפת חוזרת איתנו למסע השידוכים המפרך שעברה. להמתנה שנראה שלא תסתיים לעולם, ולישועה שהגיעה - דווקא כשהשליכה יהבה על בורא עולם.

שרה, ספרי לנו על מסע ההמתנה שלך?

חזרתי בתשובה, נכנסתי למדרשה, ומהר מאוד התחיל שלב השידוכים. היינו, מסע מפרך ומייגע. כל בעלת תשובה כמעט מתנסה בו. את רק עברת לעולם אחר, עוד לא מבינה מי נגד מי, כולך פחדים ובלבולים, ועכשיו למצוא זיווג? השידוכים ששידכו לי היו כל כך לא קשורים אליי... כמעט התייאשתי. ואז עלה שידוך שעשוי להתאים. בעל תשובה, עם רקע דומה ורצונות דומים. ניסיתי דרך מכרים משותפים. הם הציעו לו, אבל הוא סירב.

לא רוצה? לא צריך. המשכתי במסכת השידוכים הכושלת. אחרי כמה חודשים שלחתי שליחים אחרים לנסות שוב. הייתה לי הרגשה חזקה שזה יכול להתאים. 'לא מעוניין' אמרו. זה היה ביזיון צורב, בלעתי אותו, והמשכתי לעוד הצעת שידוך שלא צלחה. אחרי תקופה, אזרתי אומץ וביקשתי שינסו להציע לו שוב. נחשו מה? הוא שוב סירב.

הייתי מפורקת. איזה ביזיון ואילו ניסיונות! באותו הזמן לפני שהלכתי לישון הייתי עושה טקס שלם של תפילות עבור הישועה שלי. הדלקתי נרות לצדיקים, התפללתי, התחננתי שישמעו אותי בשמיים. הפעם התפרקתי לי מול הלהבות המרצדות. 'השם אני סיימתי! סיימתי לגמרי עם השידוכים האלו! תשלח לי רק את מה שמתאים לי, אל תביא לי את הדברים המביישים האלו עוד... אנא... וגם', נזכרתי בשידוך שדחה אותי שלוש פעמים, 'שאשכח מהשידוך הזה. מה שלא קשור אליי, אני לא רוצה לזכור בכלל!'

התפילה הזו הרגיעה אותי, אמרתי את שלי, בכיתי, והרפיתי. אני בידיים של השם והוא יעזור!

למחרת התקשרה חברה. 'אפשר להציע לך מישהו?' אמרה בחגיגיות. 'אני בהפסקה' עניתי לה. 'לא מסוגלת לשמוע על אף שידוך עכשיו'. הייתי שלמה עם זה. לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר השם. האינטנסיביות הזו בשידוכים יכולה להוציא בן אדם מדעתו.

'אבל השידוך שרצית - מעוניין. הוא מציע את עצמו'.

בום. השידוך ההוא? איך יכול להיות?

'אבל אמרתי להשם שאני לא! אני ממתינה בסבלנות. אני רק עם השם, אז מה פתאום...?' התבלבלתי לגמרי. האם זה עוד ניסיון, או פתח ישועה? לא ידעתי להחליט. אבל החברה לחצה. ואנחנו נפגשנו פעם אחת. בפעם השנייה סגרנו וורט.

ברור היה לשנינו שהשידוך הזה הוא שידוך האמת. זה האיר כל כך, שלא היינו צריכים יותר משתי פגישות. זיכינו להקים בית נאמן. להתקרב יחד לרבינו. היום יש לנו משפחה ברוכה ב"ה.

מה המסר שאת רוצה לתת לקוראות מהסיפור שלך?

ברגע שאת לא פועלת, שאת ממתינה באמת לישועת השם - הדלתות נפתחות. "הרפו ודעו כי אני השם". השם חיכה שאהיה במקום הזה של אמונה, שאפרוש מהחיפוש האינטנסיבי, מהמרדף, ואז הוא נתן לי בדיוק את מה ששייך לי.

עכשיו בסוכה, עם הדפנות הארעיות, שמספרות לנו על אפסות העולם הזה, נקבל כוח אמיתי ל'פאוולאע' של החיים האלו, לחכות בסבלנות ולהאריך אף על כל מה שעובר עלינו! אמן!

More in this printout

View the whole printout