וַיְהִי הַיּוֹם, וְנָסְעָה אֵשֶׁת הַסּוֹחֵר עִם עֶגְלוֹת צָב לְטַיֵּל וְלָקְחָה עִמָּהּ רְעוּתָהּ וְלָקְחָה גַּם אֵשֶׁת הֶעָנִי עִמָּהּ, וְנָסְעוּ עַל הַטִּיּוּל וְהִנֵּה עָבַר אִישׁ חַיִל, אָדוֹן שֶׁקּוֹרִין קְצִין גֶּנְרָל [קצין צבא גבוה], עִם הַחַיִל שֶׁלּוֹ וּפָנוּ אֶל הַצַּד מִן הַדֶּרֶךְ בִּשְׁבִילוֹ, וְעָבַר הַחַיִל וַיַּרְא שֶׁנּוֹסְעִים נָשִׁים וְצִוָּה שֶׁיּוֹצִיאוּ אַחַת מִן הַנָּשִׁים שֶׁנָּסְעוּ לְטַיֵּל וְהָלְכוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת אֵשֶׁת הֶעָנִי
בתוך אותו מקום עני מדעת שאצלי, יש חלק טוב. גם כשאני מרגישה שמשהו מסתבך אצלי שם, אתחזק לזכור שזהו חלק מסיפור הגאולה!
וְחָטְפוּ אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָעֶגְלַת צָב שֶׁל הַקָּצִין הַגֶּנְרָל וְנָסְעוּ עִמָּהּ וּבְוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לַהֲשִׁיבָהּ, כִּי נָסַע לְהַלָּן בִּפְרָט אִישׁ חַיִל, קְצִין גֶּנְרָל עִם חֵילוֹתָיו וּלְקָחָהּ וְנָסַע עִמָּהּ לַמְּדִינָה שֶׁלּוֹ וְהִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם,
ודווקא באותו מקום, אשתדל להחזיק מעמד ביראת שמיים. איך אוכל גם שם לעשות להשם איזו נחת כפי כוחי ומדרגתי?
וְלֹא רָצְתָה לִשְׁמֹעַ לוֹ כְּלָל וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאֹד וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים וּמְפַתִּים אוֹתָהּ, וְהִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם בְּיוֹתֵר
כמה נחת רוח אני זוכה להעלות להשי"ת דווקא מאותו מקום נמוך! העקשנות המרגשת הזו שלי - מובילה את הסיפור שלי ושל כל עמ"י לגאולה!
וְהֵם שָׁבוּ לְבֵיתָם מִן הַטִּיּוּל וְהִנֵּה נִלְקְחָה הָעֲנִיָּה הַנַּ"ל וְהָיָה הֶעָנִי מִתְאַבֵּל וּבוֹכֶה וּמִתְמַרְמֵר מְאֹד מְאֹד עַל אִשְׁתּוֹ תָּמִיד
מנשים קדמוניות - ח' וייס
וְהִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם בְּיוֹתֵר
וְהִיא
מה תגדנה השכנות, מה תגדנה? יעל מתביישת ממש. מיכאל ומשה באמת הגזימו הפעם! הדי גערותיה הנמרצות עם קולות מריבתם הצעקנית ודאי פרצו לסוכות השכנות. כעת הם חודרים לליבה ומתפצלים לאלפי בנות קול מאשימות ומבוישות. וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים וּמְפַתִּים אוֹתָהּ לשקוע בשמיכת הלקאה מיואשת.
וְהִיא הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם, וְלֹא רָצְתָה לִשְׁמֹעַ לָהֶם כְּלָל וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאֹד על ששוב נפלה לכעס שכזה. אך אז, מתוך שמיכת הייאוש היא נזכרת בסמיכת ובשמחת התקרבותה אל צדיק. צליל דק של התחזקות מפלח באחת את סימפוניית ההלקאה. מזכיר גם עכשיו שבאמת הִיא יִרְאַת שָׁמַיִם. נוטע בה אומץ ותקווה להתנער מעפר עצבותה. להעיף את השמיכה וחרף מבטיהם המופתעים של צאצאיה - להעז להדליק מוזיקה שמחה.
"נתחיל מהתחלה, ילדים! חג היום ומצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!". השם יתברך שונא את העצבות, והיא - אוהבת אותו יתברך ורוצה לעשות רצונו. כן, גם אם נפלה. ומה תגדנה השכנות על שאגות התנ"כי שהפכו למוזיקת אולמי גוטניק, מה תגדנה? שתגדנה שחולת אהבה! רק הוא יתברך יודע עד כמה וְהִיא.
הָיְתָה יִרְאַת שָׁמַיִם
החברות שוב מחכות לה. אולי קוראות מתחת לחלון 'צירל, תבואי?' ושביליה של לודז' מחכים במתח לתשובה. יתכן שדופקות הן בלחש 'שיינדי, שיינדי', עוצרים את נשימתה של ירושלים העתיקה מול רוח זרה ואחרת. ואפשר שצליל קולן עולה מנייד של היום כי 'מלכי, קבענו. את באה?'---
נו, באמת. מה עניינים? האם צדייקעס את? חה! אולי זה לא ממש בעייתי, הלכתית, כלומר. אבל הלב שלה לא שלם. והיו מבקשות ומפתות אותה. והיא? הייתה בוכה מאוד בתוכה, אך עיניה נותרות יבשות. ואף על פי שלא תואר צדקת לה - קולו של צדיק מפעם בליבה, מאמץ נקודה מהססת של יראת שמיים. אז היא אומרת שלא. לא נראה לה והיא גם לא מרגישה טוב. סוגרת חלון וחלום ושלום. ואף על פי שלא מרגישה זאת - הייתה בה, באותה עת קדושה, מסירות נפש של תרנ"ט או תשכ