שלום לחברות המקשיבות,
בקיץ הייתי באחד מקברי הצדיקים. הייתה שם אישה שבירכה כל מיני נשים לפי סדר, ואמרה לכל אחת להתחזק בעניין כלשהו בצניעות לפי מה שראתה. איתי היא דיברה על כמה עניינים. אני חושבת שבגדול אני הולכת בצניעות, אבל יש כמה דברים שאני מול עצמי יודעת שרצוי שאתחזק בהם, אבל אין לי כוח! קשה לי, חם לי וכו' וכו'... לפעמים כשאני חוזרת הביתה אני מרגישה שלא הייתי מספיק עדינה במראה שלי ואולי חלילה גרמתי למכשול. אשמח לחיזוק בעניין...
סוליקה הקדושה (שם בדוי. הלוואי שהייתי:(
שלום לך, סוליקה קדושה,
בדור שלנו, לשאול שאלה כזו ולהתגעגע למסירות נפש של אימותינו, זה כבר יקר מאוד בעיני השם. גם אם את עדיין לא רוצה, אלא רוצה לרצות... בואי נתבונן יחד במעשייה ונחזק את הרצון יותר.
החטיפה
במעשיה שלנו אשת הבערגיר לוקחת את אשת העני לטיול. הן נוסעות בעגלת צב-מחופה ומכוסה, הכול צנוע וכשר. אבל אז, עובר שם קצין צבא "ופנו אל הצד מן הדרך בשבילו", הן נותנות לו לעבור, שגם זה מעשה של עדינות וצניעות. למרות הכול, הוא מנסה לצוד אחת מהן. אשת הבערגיר מנסה לחזק ולרומם את אשת העני, כדרך הצדיק שיורד ומדבר עם בני אדם שיחת חולין כדי לקרב אותם להשם-יתברך. דווקא אז מתעורר קטרוג, למה שתזכה למעלות כאלה? ובא היעדניראל (מידת הדין) וחוטף אותה.
לראות שאני צריכה להתקדם במשהו ולא מצליחה - זה מצב מחליש. שרה אמנו, לאחר שנלקחה לבית אבימלך קיבלה פיצוי כספי: "הנה הוא לך כסות עיניים", ולמה? כי עצם המבט לוקח מהאישה את הכוח שלה, והיא חוזרת הביתה מרוקנת. היעדניראל הוא הס"מ, היצר-הרע, המנסה לצוד את הנשמות החלושות המכונות 'נשים' ('נשים' מלשון "נשני כוחי") ודרכו היא 'הפרד ומשול'. לא לחינם אמר רביה"ק: "רק החזיקו עצמכם יחד", כשאנחנו יחד בעגלה של הצדיק, הוא לא יכול לגעת לרעה באף נשמה. לכן מומלץ לשמור על נקודת חברה, להתחבר לקבוצה או לדמות שאפשר לדבר איתה בעבודת-השם.
לבכות ולזכות
בהמשך המעשייה העני יושב ובוכה על אשתו שנלקחה ממנו. כשאדם מביע צער וכאב על חסרונותיו בעבודת השם-יתברך, נכנס אליו הצדיק ומתעניין במצבו ואינו מניחו בצרתו, עד שנכמרים רחמיו ועושה מה שעושה כדי להושיעו. וגם אשת-העני "הייתה בוכה מאוד, והיו מבקשים ומפתים אותה והיא הייתה יראת שמים ביותר".
"כשאדם מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא נמצא ואין בלעדיו, זו שלמות היראת שמים וכשמסיתים אותו לעשות נגד רצונו יתברך-אינו עושה, מפני שמרגיש שהוא ית' נמצא איתו, עימו ואצלו. וכדי לזכות להגיע לזה שירגיש תמיד את אמיתת מציאותו יתברך, על זה צריכים הרבה בכיות, לשפוך דמעות כמים כי שערי דמעה לא ננעלו. וכשאדם בוכה לפניו יתברך, הוא שובר את כל השערים, והס"א מפתים את האדם ביותר וככל שמחדיר בעצמו יותר יראה שמתירא רק ממנו יתברך, לא יוכלו לפתותו כי מרגיש את אמיתת מציאותו יתברך על פניו והוא מתבייש ממנו יתברך" (המוהרא"ש).
והעצה להוכיח שאינה רוצה את העברה היא הבכייה. כשאדם בוכה, הוא אות וסימן שאינו רוצה לחטוא בשום-פנים-ואופן. וזה נותן לה כוח לעמוד בניסיון, שהרי אשת העני יכולה הייתה לחשוב שהחלום יתגשם דרך זה שתהיה אשת היעדניראל ותתעשר. אך היא בחרה ביראת שמיים- וזכתה לנצח. לפעמים דווקא אחרי ניסיון גדול, מגיע שפע גדול, וזה שאת עומדת בניסיון, זו הזכות שמביאה לך את מה שמובטח לך.
דווקא מהירידה- צומחת הישועה
הסיפור הזה מתרחש עם כל אחת. בכל רגע יש לנו בחירות בין טוב לרע, או בין טוב ליותר טוב... וכך כשמתחיל האדם לכנוס בעבודת ה', ואשת הבערגיר מנסה לרומם את אשת-העני, להיכנס למרכבת הצדיק כדי שיקרב אותו בעבודת ה', אז באים הדינים ומקטרגים, והלא טוב חוטף אותנו, ויש לנו פתאום חולשה נוראה וקושי לקיים את רצון ה'. אבל דווקא משם צומחת הישועה, היא נופלת למקום גרוע ולא מתפתה לעבור עברה, אלא משתוקקת לצאת מהמקום הנמוך הזה, מזה נולדו להם בנים (אורח מישור).
ואז הסוחר מגיע ושואל את העני: מדוע אתה בוכה? משמים שואלים אותך מה באמת מפריע לך? מה הדיבור של אמת שאיתו את יכולה לבוא ולהתחיל תנועה לכיוון הטוב? הדיבור שלך למשל הוא: הלוואי והייתי סוליקה. מה זה אומר? שזה היה בא לי טבעי, למסור את הנפש - את הרצון שלי, ולבטלו לרצון השם? שאני רוצה להאמין שיש לי אפשרות להתקדם? שהדרך שלי יקרה גם אם בחוץ אני לא נראית כמו שהייתי רוצה? שיש לי רצונות טובים וזה מה שהכי יקר בעיני ה'?
והכי טוב, פשוט להתחיל עם אזמרה על עצמי, מה כן טוב במקום שאני נמצאת בו עכשיו? לפעמים כשאני מפסיקה לראות במה אני לא טובה ומתחילה ליצור בסיס פנימי של 'יש', של מה טוב, להיות ערה לטוב שלי ולעודד את עצמי על זה, נוצר כוח להגדיל את הטוב עוד. אם היה רואה אותך התם הקדוש היה אומר: דבש וצוקר הלבוש שלך! תחשבי מה זה היה עושה לך, דיבור שממתיק, שמאיר, ופותח את הלב לקדושה ולטוב שקיימים בך מעצם היותך.