לקראת הבחירות לכנסת, הולכת ומתבהרת התמונה הפוליטית בישראל. תקופה כזאת תמיד מספקת חומר אינסופי לדיווחים ולפרשנויות, לסקרים ולניתוחים, לספינים ולתרגילים פוליטיים שונים ומשונים. זוהי שעתם היפה של אנשי התככים והספקולציות, המספרים והתחזיות, הניחושים וההצהרות הפומפוזיות. אולם דווקא בעת זו, ראוי להתבונן יותר לעומק על התהליכים ההיסטוריים החשובים באמת שעוברים על האומה, ואשר הפוליטיקה אמנם מהווה עבורם רק השתקפות מסוימת, אך לעיתים ההשתקפות הזו מלמדת אותנו הרבה, הרבה מאד.
המצב הפוליטי שהולך ומסתמן לאור כל הנתונים הוא שהדרך היחידה של השמאל, או 'גוש השינוי' או כל שם מכובס אחר שתרצו לקרוא לו, לחזור לשלטון, הוא באמצעות כריתת ברית עם האויב הערבי ונציגיו בכנסת. אביגדור ליברמן יוצא בשצף קצף נגד שיתוף פעולה עם מפלגות אלו, ובאותה נשימה קורא לשותפיו בגוש לא 'להבליט' את הקשר איתן לפני הבחירות בשל ה'נזק' שזה יגרום לגוש. כל בר-דעת, שניחן ביכולת הבנה בינונית, ואפילו קצת למטה ממנה, וגם אם לא למד ליבה, מבין את הסאב-טקסט היטב - עד הבחירות צריך להצניע את הקשר עם האויב הערבי, אבל ברגע שתסגרנה הקלפיות, כל קונסטלציה אפשרית, ובלבד שיגיעו ל-61 אצבעות בלי הגוש האמוני. את מה שיאיר גולן אומר בגלוי - ליברמן, בנט ולפיד יבצעו ברגע שֶׁיִּפָּטְרוּ מהצורך המטריד לשכנע את הבוחרים. לא מדובר על ספקולציה רחוקה, הרי זה בדיוק מה שעשו לא מזמן, והם לא יהססו לחזור על התרגיל.
קל להאשים את הגוש האנטי-אמוני בנכלוליות פוליטית, בשאיפה להגיע לשלטון בכל מחיר, בשנאה אישית לנתניהו שחצתה את כל גבולות הטעם הרע, ובעוד תכונות, שאמנם מאפיינות את המערכת הפוליטית, אבל הם העצימו אותן למימדים שלא ידענו בעבר. אבל לדעתי, יש כאן תהליך הרבה יותר עמוק ומשמעותי, תהליך שעשוי להשפיע על גורל העם היהודי לדורות, ועם כל החשיבות של מערכת הבחירות הנוכחית, ראוי להתמקד בהקשר לתהליך זה במישור היותר רחב, שכן השפעתו על החברה הישראלית היא קריטית הרבה מעבר למציאות הפוליטית הזמנית בה אנו מצויים.
הנכונות לשתף פעולה עם האויב הערבי ברמה הפוליטית היא מהלך אידיאולוגי הרבה יותר ממה שהוא מהלך פוליטי - ואין זה משנה אם מדובר על כניסה לקואליציה בפועל (ולשם כך עבר יואב סגלוביץ' לרע"ם, כדי להכשיר את הלבבות למהלך) או שתהיה זו תמיכה מבחוץ או אפילו הימנעות - כל עוד האויב מקבל תמורה עבור הצבעתו ועל קולותיו יקום או יפול דבר - המשמעות היא אותה משמעות. הנכונות הזאת מהווה הכרזה על כך, שהאויב הערבי - אינו באמת אויב, אלא שותף במפעל הלאומי. ואם ניקח זאת צעד נוסף קדימה, מדובר על הגדרה חדשה של האומה, הגדרה שמתכחשת לא רק להגדרה התורנית הבסיסית של היותנו עם ה', אלא היא מתכחשת לעצם קיומו של הקולקטיב אותו אנו מכירים כ'עם ישראל'. אם בעבר דגלה הציונות החילונית ב'מדינת היהודים' ולא ב'מדינה יהודית' ולא לחינם תורגם שמו של ספרו של הרצל Der Judenstaat - ל'מדינת היהודים' ולא ל'המדינה היהודית', אף שמבחינה לשונית שתי האפשרויות יכלו להיות נכונות - הרי שכיום אף ההגדרה המינימליסטית של 'מדינת היהודים' אבדה את משמעותה בקרב השמאל הישראלי, ונותרנו עם מדינת כל אזרחיה, ובתוכם מנסור עבאס ואחמד טיבי.
מדובר, כאמור, על הרבה יותר ממהלך פוליטי. מדובר במהלך רעיוני, מהלך המבטא השקפת עולם סדורה. השמאל שכח לא רק 'מה זה להיות יהודים' ברמה האישית, אלא הרבה יותר מכך - הוא שכח מהו עם ישראל, והנסיון להחיל את ההגדרות המערביות החילוניות על המציאות של בני אברהם יצחק ויעקב אינו אלא גרסה ישראלית לרפורמה שכלתה את היהדות החילונית בארה"ב ובאירופה, ועד כמה שהדבר מצמרר - היא עשתה זאת בהצלחה יתרה, הרבה יותר מהשואה הפיזית של הצורר הגרמני.
זו הסוגיה הבוערת שעומדת על הפרק כיום, וכנגד המגמה המסוכנת של זניחת הזהות היהודית המינימלית ביותר שהשמאל מציג - הגוש האמוני חייב לעמוד על רגליו ולהיענות לאתגר המוצב בפניו. השמאל הבין בחושיו החדים, כי הסיפור הציוני-חילוני של ביסוס הזהות היהודית על מאפיינים של עמים זרים כמו שפה, תרבות וכיוצא בהן הגיע למבוי סתום, שבקצהו עומד החזון של מדינת כל אזרחיה. במשך קרוב לשמונים שנות קיום המדינה, ניסו בלהטוטים שונים לחמוק מהסתירה המובנית שבין הזהות היהודית השורשית להגדרה הלאומית האירופאית באמצעות משחק מילים וקראו לישראל מדינה 'יהודית-דמוקרטית'. השאלה הפשוטה והמעצבנת - האם לערביי ישראל יש זכות באופן דמוקרטי ובדרכי שלום להפוך לרוב ולשנות את שם המדינה מישראל לפלשתין - שאלה זו הושתקה באמצעות אותו משחק מילים, ורוב הציבור בלע את הפתיון בשקיקה, אף שמבחינה לוגית הוא הכיל סתירה מיניה וביה.
לא כן אהרון ברק ותלמידיו. אלו הבהירו בכל הזדמנות שנקרתה לדרכם, כי המילה 'יהודית' אינה משמשת אלא עלה תאנה, ו'דמוקרטית' משמעה שאכן, אחמד טיבי יכול להיות כאן ראש ממשלה. פרופ' מרדכי קרמניצר ניסח זאת באופן החד ביותר "אין דמוקרטיה אמיתית שאינה מדינת כל אזרחיה". לשם כך טבעו ברק ותלמידיו את הביטוי 'דמוקרטיה מהותית' - שלא נעלה על דעתנו שדמוקרטיה היא רק שיטת ממשל (מה עוד שכשיטת ממשל שדוגלת בשלטון הרוב - הם די בזים לה, כפי שעולה מההתנגדות שלהם לרפורמה המשפטית).
הגוש האמוני חייב להבין, שהתשובה למהלך של השמאל איננה להתעקש על ההגדרה הסכיזופרנית של 'מדינה יהודית-דמוקרטית', אלא לקחת את המונח 'מדינה יהודית' ולהעצים אותו, אם תרצו תקראו לזה 'יהדות מהותית'. השקר הולך ונמוג, הולך ומתאדה ברוח, ונותרנו עם שתי ברירות בלבד - מדינת כל אזרחיה בשיתוף האויב הערבי תוך התכחשות לעצם המושג של עם ישראל, או שיבה אל ה' ותורתו על כל המשתמע מכך, תוך הגדרתנו כעם ה' המחויב לברית שכרת עמו תוך ביסוס חוקת האומה על אותה ברית בלבד ועזיבת הערכים המערביים שחדרו לתוכנו בשל הגלות הארורה שהיינו שרויים בה בשל חטאינו.
כאמור, הנושא הזה חשוב הרבה יותר ממערכת בחירות כזו או אחרת. אינני מדבר על פוליטיקה, אני מדבר על יסוד קיומנו!