סיפר הרה"ק רבי יוסף מיאמפולי זצ"ל בנו של המגיד מזלאטשוב זי"ע על אביו, שפעם אחת במוצאי יום הכיפורים לא רצה לשבור את צומו ומיאן לאכול כלום, בתחילה חשבו המשמשים שמחמת מיחוש מסוים אינו יכול לאכול, אך משנשנה הדבר למחרת נכנסה אשתו הרבנית הצדקנית וביקשה ממנו שיטעום דבר מה, נענה המגיד מזלאטשוב בשברון לב: 'וכי כיצד אוכל לאכול ולשתות כשאין בידי מעות לקנות ארבעה מינים למצוה?!', נענתה הרבנית מיד ואמרה, 'אל נא תחוש לכך הנה יש לי במקום סתר רובל זהב שקבלתי בעד התכשיטים שלי שמכרתי ושמרתי אותו לכבוד הנישואין של בננו, אתן לך אותו בכדי שתוכל לקנות ד' מינים כלבבך ועד החתונה יעזור כבר ה' יתברך'. שמח המגיד מזלאטשוב כמוצא שלל רב ונטל את המטבע תוך שהוא מרעיף על הרבנית ברכות לרוב.
והנה הסדר היה בכל שנה, שעוד לפני יום הכיפורים כבר היה למגיד מזלאטשוב את הד' מינים ואחר יום הקדוש היה עסוק בבניית הסוכה, אולם אותה שנה מאחר שלא היו לו מעות הוצרך להתחיל רק לאחר יום הקדוש ולא היה סיפק בידו להקים את הסוכה לבדו, על כן מינה את בניו הצדיקים שיבנו את הסוכה תחתיו והוא נדד בעיירות הסביבה לחפש אחר אתרוג מהודר.
ויהי בליל התקדש חג, המגיד התכונן בשמחה רבה לקדש על היין ולקיים מצות ישיבה בסוכה, והוא שלח לקרוא לרבנית, אך מיד כשנכנסה לסוכה פרצה הרבנית בבכי עז ולא נרגעה גם לאחר הקידוש, היא אכלה כזית פת לצאת ידי חובה ומיד נכנסה הביתה, המגיד תמה לפשר הבכי אך לא אמר דבר, כי אמר מקרה הוא. אולם למחרת בעת נטילת לולב בסוכה שוב פרצה הרבנית בבכי, פנה המגיד אליה ושאלה: 'אתמול כשבכית לא אמרתי דבר, כי חשבתי שמא אירע לך איזה צער קודם לכן, אולם עכשיו אני רואה שלא מדובר במקרה כלשהוא, אמרי נא לי מה מעיק עליך?', השיבה הרבנית בדמעות שליש: 'כל שנה כשאני נכנסת לסוכה אני רואה את אליהו הנביא היושב בסוכתינו ודבר זה גורם לי שמחה מרובה ומזה אני שואבת כח לכל השנה כולה להתמודד עם יסורי הדחקות והעניות, אולם אתמול וגם היום כשנכנסתי לסוכה, לא ראיתי את אליהו הנביא, אין זאת אלא שחטאתי כל כך עד שדחו אותי ממדריגה זו, וכי לא אבכה?', נענה המגיד בענותנותו ואמר לה: 'אין זה בגללך אלא בגללי, החטאים שלי הם שגרמו לך', אולם היא לא הסכימה: 'לא ולא, אתה צדיק גמור, בוודאי אלו החטאים שלי' והוסיפה לבכות מאין הפוגות, ראה זאת המגיד ואמר: 'אם כן נצטרך לעשות משהו ובעזר השם תזכי לראות את אליהו הנביא עוד היום', תיכף כשסיים המגיד את דבריו אירע דבר פלא, השמים שהיו עד עכשיו זכים ונקיים כבתקופת תמוז התעננו פתאום בעננים כבדים שהחשיכו את פני השמש, וכך נשארו מכוסים בעננים משך כל ימי החג, הרבנית נכנסה לסוכה ושוב ראתה את אליהו הנביא יושב בסוכה כמו בכל שנה, גם בלילה בעת הסעודה ראתה אותו ולשמחתה לא היה גבול.
לימים סיפר המגיד לבניו מה היה סיבת הדבר, כי הנה לא הרחק מביתו של המגיד עמד בית טומאה רם ונשא, ובראש המגדל היה הסימן המאוס של שתי וערב שהטיל את צילו על סביבתו, והנה בכל שנה כאשר בנה את הסוכה העמידו המגיד במקום כזה שצילו של השתי וערב לא יגיע לשם, אולם בשנה זאת כאשר לא היה סיפק בידו הטיל את המלאכה על בניו, אך שכח להזהירם על דבר זה, כך אירע שצילו של השתי וערב נפל על הסוכה ולכן נמנע אליהו הנביא להכנס לסוכה. אך כאשר ראה עד כמה הדבר מצער את הרבנית ונוגע לה עד ציפור נפשה, פעל להעמיד ענן כבד מעל הסוכה באופן שיסתיר את אור השמש והירח, וכך לא היה צל לבית הטומאה וממילא היה יכול אליהו הנביא להכנס לסוכתו. ע"כ המעשה.
ויש להסמיך לכך את הרמז של הרה"ק מליסקא זצ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג מב) ראשי תיבות "תשב"י", לרמז על אליהו התשבי הבא לסוכה.