וזאת ליהודה
מציאות חדשה
ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' (כג, מ). ראשון לחשבון עוונות (ילקוט שמעוני אמור סימן תרנ"א ד"ה ביום הראשון). ונראה הכוונה, דעם תום ימי התשובה והכניסה לצל הסוכה, מתחדשת באדם בחינת מציאות חדשה. דהנה בעצם הכניסה תחת כנפי השכינה בסוכה, נפסקת יציבות ההשפעות החיצוניות הישנות, והאדם נכנס תחת רשות והשפעה מחודשת, מחד גיסא, שוב אינו מושפע מדיבוריהם ומסביבתם של אחרים, ומאידך גיסא, אין אחרים למדים ממעשיו.
ולפי זה יבואר שפיר לשון חכמינו ז"ל 'ראשון לחשבון עוונות' - דהיינו שזהו היום הראשון למציאות המביאה לידי עוון, והיינו פתיחת החשבון של הסיבות והגורמים כגון 'חשבונות רבים' של לימוד והשפעה הדדית מזה לזה ומזו לזו, אשר הם המקור והשורש למכשול ולחטא.
יסוד 'ניכר לשם מצווה' בחילוק בין אילן לנסרים
בסוכות תשבו (כג, מב). דרשינן בגמרא (סוכה ט:) בסוכה שתחת האילן אלא אם כן השפיל הענפים ובטלו ברוב". והקשו הפוסקים (לבוש, ט"ז, מגן אברהם אורח חיים סימן תרכו) הלא אין מבטלין איסור לכתחילה. ותירץ הלבוש (לבוש החור שם סעיף ב) דבמצוה לא גזרינן. ועיין בטורי זהב (שם ס"ק ב) שהקשה, דמצינו שגם במצוה יש גזירה, שגזרו לסכך בנסרים' משום גזירת תקרה. ותירץ הפרי מגדים במשבצות זהב (שם) דשאני התם דגזרינן שאחרים יסברו כן - דמה לי נסרים מה לי תקרת הבית". ולכאורה אין תירוץ זה מספיק, דאין הכי נמי נגזור גם בהא - דלמא אחרים יסברו דכשר לסכך באילן מחובר.
נראה על פי מה שכתבתי במקום אחר בסוגיא (בבא קמא יז.), וענינו ידוע דצינור (בבא בתרא סה: ד"ה ולפ"ז ניחא האי דגיגית) דצריך שיהיה ניכר שעושה מעשהו בשביל תיקון מצוה', ולכן במשפיל האילן על גבי הסכך ניכר שעושה כן בשביל מצוה, ובה ליכא למגזר, מה שאין כן במסכך בנסרים אין הכר שעושה כן לשם מצוה, והרואה שמסכך בנסרים יחשוב שאפשר לסכך בתקרה.
א. בגמרא סוכה: 'וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי - הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, אמר רב פפא - בשחבטן. - אי בשחבטן, מאי למימרא, מהו דתימא דיש לדקדק האריכות 'אין בדבריך כלום', הוי ליה למימר ניגזור היכא דחבטן אטו היכא דלא חבטן, קא משמע לן דלא גזרינן'. ופירש רש"י (ד"ה בשחבטן) וזה לשונו: 'השפיל ענפיו למטה, מעורבין עם סכך כשר, ואין נראין בעין, וסכך כשר רבה עליו ומבטלה, דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא (חולין יא.), כדתנן במתניתין (שם יא.) אם היה סיכוך מרובה מהן - כשרה'.
ב. בלבוש: 'ואפשר לי לומר דהא דקיימא לן אין מבטלין איסור לכתחלה, היינו משום גזירה שמא יבא להתיר כל האיסור, אבל הכא במצוה ליכא למיחש להכי דכיון דלמצוה קמכוין לא יעשה המצוה בעבירה'.
ג. חכמים גזרו כדעת רבי יהודה המובא בגמרא (יד.) הפוסל בנסרים משום גזירת תקרה, וגזירה זו היא שמא יבוא אדם לומר: 'מה לי לסכך בנסרים שעל הסוכה, מה לי לישב תחת תקרת ביתו' (שעשויה מנסרי עץ), ויבוא לישב בביתו כל ימות החג ויחשוב שיצא בזה ידי חובת סוכה. וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תרכט סעיף יח) כדעת הפוסלים - משום גזירת תקרה, ולפיכך נסרים שרחבים ארבעה טפחים פסולים לסכך בהם, אף על פי שנעשו ממין הגידול מן הארץ ואינם מקבלים טומאה.
ד. בטורי זהב: 'וקשה על זה, דהרי מצינו גם במצוה זו יש גזירה כגון בנסרים שאין מסככין בהם משום גזירת תקרה'.
ה. במשבצות זהב: ומה שהקשה מנסרים, יש לומר התם גזירה שיטעו העולם ויסברו שגם בית [נעשה מנסרים ומה לי בית ומה לי תקרה], מה שאין כן בכאן במזיד'.
ו. שם דן רבינו בשיטות הטור והשולחן ערוך (יורה דעה סימון רא סעיף ז) והפוסקים, המתירים גיגית שנקבו אותה והושיבוה בארץ, ואחר כך סתמו הנקב בברזא. ושם כתב רבינו לישב השיטה בזה"ל: 'ולפי זה ניחא האי דגיגית שמנקבה להדיא כדי להכשירה לצורך טבילת מצוה, ואחר כך סותמה גם כן כדי שתכיל מים לצורך טבילת מצוה, לא גזרינן שיעשה בלי נקיבה, דהא כל עצמו מה מנקבה וסותמה אינו לצורך עצמו, ודווקא בדף שקבעו ומתקנו לצורך עצמו - בזה גזרינן דילמא יתקנו תחילה ואחר כך יקבענו, מה שאין כן בגיגית הנ"ל ובצנור, מה שמבטלו מתורת תלוש דהיינו הקביעות, לא נעשה ביחוד לצורך תיקון, דאף אם כוונתו לרחוץ במקוה שירדו לתוכו המים ולהקר שם, גם כן צריך לקבוע הצנור, ואם כן לא מוכחא מילתא דלצורך תקון טבילה של מצוה עשה הקביעות, לכן גזרינן ביה ברוב מים שבארץ על דרך זה. ועיין משבצות זהב שתירץ קושיית הט"ז על הלבוש, דהרי מצינו דגם במצוה יש גזירה, כגון בנסרים שאין מסככין בהן משום גזירת תקרה. וכתב המשבצות דשאני התם דגזרינן שאחרים יסברו כן דמה לי נסרים מה לי תקרת הבית, ולכאורה מה תירץ, דהכי נמי נגזור אטו אחרים יטעו לומר דיושבים תחת האילן בלי שישפיל. ומובן במה שהקדמתי, דצריך שיהיה ניכר שמעשיו לצורך תקון מצוה, כגון בענפים שהשפיל, דהא לשבת בצלו אין צריך להשפיל, וכיון שמוכח שלצורך מצוה מתקן, אין לגזור גם בשביל אחרים, דהכל רואים שרק על ידי תקון זה הסוכה כשרה, דהא לכך תקנו משום שאינו כשר באופן אחר למצוה, אבל במסכך בנסרים לא מוכח דעביד לשם מצוה כלל, לכן לא גזרו משום אחרים, דהא אם יושב שם שלא לשם מצוה, צריך גם כן מחסה על ראשו, ולא מוכח דעביד לשם סוכה'.
ז. עיין תוספות יום טוב (ראש השנה שם ד"ה ובחג) וזה לשונו: 'והא דמיחד שם 'חג' לסוכות, טפי מפסח ועצרת וכו', ואף על פי ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב, מכל מקום מלת 'חג' הנחתו הראשונה על המחול והריקוד וכו', והרד"ק כפי הפשט מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה, לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו'.