"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג מג)
בגמרא (סוכה יא:) נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בטעם מצות סוכה. לדעת רבי אליעזר עושים אותה זכר לענני הכבוד, ולדעת רבי עקיבא - זכר לסוכות ממש שעשו ישראל בצאתם ממצרים. ויש להבין את שורש המחלוקת ביניהם.
ובפרט יש לתמוה, כי ודאי לא על כל נס שהיה במדבר עושים ישראל זכר מיוחד, וכפי שהרחיבו בזה בספה"ק לפרש מה טעם אין עושים זכר גם למן ולבאר. ובאמת שאלה זו שייכת רק לדעת רבי אליעזר, שהיו הסוכות זכר לענני הכבוד. אולם לרבי עקיבא שעשו ישראל סוכות ממש, ולזכרן עושים אנו סוכות, אם כן אין לזה שייכות לשאר המתנות הטובות שזכינו להן במדבר.
אם כן, לרבי אליעזר קשה למה עשו זכר דווקא לזה, אך לרבי עקיבא יש להבין את עצם עשיית הזכר.
ונראה לבאר על פי מעשה נורא שהביאו חז"ל במסכת תענית (דף כה:), וז"ל: "מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו', וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו".
ויש לתמוה, כי מאחר וזה מעביר על מידותיו, אם כן זה גדול מזה.
על כרחינו נבחין, כי יסוד הויכוח היה בדרכי עבודת ה', ונחלקו בזה בכל מסלול חייהם.
על רבי אליעזר מצינו כי מראשית דרכו היה מסגף עצמו וחי חיי דחק למען התורה, והיה מתעקש בדרכו הטובה כנגד כל הקשיים שעמדו כנגדו. כך עזב את בית אביו ואת עבודתו והלך ללמוד תורה מפי רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, ובמשך שמונה ימים לא טעם דבר מאכל עד שהיה ריח רע עולה ממנו, וכך במשך כל ימי חייו היה רבי אליעזר הולך בדרכו בלי לנטות ימין ושמאל. וכאשר ראה כי בנו אינו רוצה לעסוק בתורה, הדיר את כל נכסיו לשמים כדי להביאו ללמוד תורה.
לעומת זאת, שיטת רבי עקיבא היתה למצוא נקודת זכות בכל אדם, ובכך להביאו אל הטוב. וכחידושו הנודע של הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב), שצריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו שהוא רשע גמור צריך למצוא בו מעט טוב ואיזו נקודה טובה, ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. כי בעצם הלימוד זכות מעלים את השני לעולם אחר, ועל ידי זה לבסוף ישוב בתשובה.
ומעתה בכן נבין את פנימיות המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בטעם מצות סוכה. כי כאשר אמר רבי אליעזר כי 'בסוכות הושבתי את בני ישראל' היינו ענני כבוד, בא להורות על דברים גבוהים, על דרישות וחובות, והתחזקות על ידי קבלות טובות. כי זו היא המציאות שראו בני ישראל בצאתם ממצרים.
אולם רבי עקיבא בא ולימד כי יש לנו לעשות זכר לסוכות שבנו ישראל עצמם, ולקדושה ששררה בתוך ביתם. ובזה מצא את נקודת זכותם של ישראל, וללמד כי תמיד יש לחפש את הנקודה הטובה. ומעלה זו, אשר אפילו בלעם הרשע לא יכל לכלוא רוחו מלהתפעל הימנה - היא זו שנותרה חקוקה לנצח, והיא אות למעלת וגדלות דור המדבר. על כן ראויה היא לזכר יותר מכל נס, כדי להמשיך את כח הזכות לדורות.
(מתוך "עינים מאירות" להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)