מוצאי יוהכ"פ
נפוליון'ס מארש בסיומו וחותמו של היום הקדוש
- נהגו בכמה וכמה קהילות בני ישראל לנגן נפוליון'ס מארש בסיומו וחותמו של היום הקדוש19.
- צריך להשתדל ולפעול על עצמו שיהי' במעמד ומצב נעלה יותר, שבסיומו של יום הקדוש אינו חושב ע"ד אכילה ושתי׳20.
יוצאים ידי חובת "עשיית הסוכה" על ידי הדיבור ולימוד ההלכות
- כתוב בשולחן ערוך ש"מתחילין מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה", אשר אף על פי שרואים שרוב היהודים [ואני בתוכם] אינם נזהרים בזה במעשה בפועל - הרי, יוצאים ידי חובת ענין זה גם על ידי הדיבור בזה [ובלימוד הלכות סוכה21]22.
(17) משיחת ערב יום הכפורים תש"נ - התוועדויות ע' 95. ושם הערה 46: "לכאורה כן מוכח מזה שאוכלים סעודה בסוף ערב יוהכ"פ (טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סתר"ח). שהיא בנוסף לסעודה (או סעודות) שאוכלים לפנ"ז ביום. שאוכלים בערב יוהכ"פ "כפי שיעור ב' ימים ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ" (כנ"ל בפנים)".
(18) שיחת ערב יום הכפורים תנש"א - התוועדויות ע' 68 הערה 5.
(19) משיחת ש"פ חוקת-בלק תשמ"ט - התוועדויות ע' 11 הערה 83. ושם בשוה"ג "להעיר מה"ש תש"ג ע' 118, שרבינו הזקן ביקש שיודיעוהו ניגון ה"מארש" שעמו עברו הצרפתים את גבולה של רוסי', וכשניגנו הניגון בפניו נענה ואמרו שזהו ניגון של נצחון, וסיים – לאחרי משך זמן שהי' "שטארק פאר'דביקות" – סוף כל סוף יהי' דידן נצח!".
(20) משיחת יום שמחת תורה תש"נ - התוועדויות ע' 230-1: "הנהגתו הרגילה של יהודי ע"פ שו"ע צריכה להיות באופן ד"ונשמרתם מאד לנפשותיכם", לשמור על בריאות הגוף ע"י אכילה ושתי', שלכן, מיד לאחר סיום התענית ביוהכ"פ, "אחת בשנה", מזדרז לסיים תפלת ערבית (עד לסיום "עלינו לשבח", וכל הקדישים), וממהר לאכול, בגלל ציווי השו"ע שצריך להזהר בשמירת בריאות הגוף, ובפרט שמפורש בשו"ע שבמוצאי יוהכ"פ יש להרבות בסעודה, ועז"נ "לך אכול בשמחה לחמך". וישנו מעמד ומצב נעלה יותר שאינו מזדרז כו' כיון שנמצא בדרגא כזו שלא עולה במחשבתו ע'ד אכילה ושתי' גשמיים: זה עתה התפלל תפלת נעילה, תפלה החמישית, עד לסיומה באמירת "אבינו מלכנו", "שמע ישראל" וכו', כולל גם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים", והתקיעה גדולה שלפנ"ז, שמזכירה ומעוררת וממהרת קיום הבקשה "תקע בשופר גדול לחרותנו", ובמעמד ומצב נעלה כזה - מהו החפזון והמהירות לאכול ?!... אבל עדיין יכול מישהו "להרעיש" ולצעוק "גוואלד": היתכן שלא למהר לאכול כשישנו הציווי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ועד לענין של פקו"נ שדוחה כל התורה כולה. ובפרט - ממשיך לטעון - ע"פ המבואר בחסידות גודל מעלת הגוף, עד כדי כך שלעתיד לבוא תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף. והמענה לזה בפשטות: אילו היתה המהירות לאכול בגלל ציווי התורה לשמור על בריאות הגוף, ובפרט מצד מעלת ויוקר הגוף ע"פ תורת החסידות - הי' מקום לשקו"ט בדבר; אבל, האמת היא - כפי שיודע בנפשו - שהמהירות לאכול אינה בגלל טעמים הנ"ל. "דו האלסט ניט דערביי. ניט דאס קוועטשט דיר"! המהירות לאכול היא בגלל הרעב של הגוף הגשמי, וה"געשמאק" שבהאכילה הוא לא רק מצד ציווי השו"ע "לך אכול בשמחה לחמך", אלא "מתערב" בזה גם ה"געשמאק" דהמאכל הגשמי (בגלל ה"אל זר אשר בקרבך" שאכילתו היא ע"י ה"כלים" שלו) - "שלא לשמה" ביחד עם "לשמה". ועד כדי כך, שיתכן שמרוב ה"געשמאק" דהמאכל הגשמי שבסעודה דמוצאי יוהכ"פ, עלול לשכוח לעסוק בלימוד הלכות סוכה לאחרי הסעודה! ולכן, צריך להשתדל ולפעול על עצמו שיהי' במעמד ומצב נעלה יותר, כאמור, שבסיומו של יום הקדוש אינו חושב ע'ד אכילה ושתי', כיון שנרגש אצלו בגילוי ש"חיי נפשו" מעניני קדושה, ואז, גם אכילתו היא באופן נעלה יותר - "לשמה", מצד ציווי התורה "לך אכול בשמחה לחמך", מבלי לערב בזה ה"געשמאק" דהמאכל הגשמי, "שלא לשמה'". עיין שם בארוכה.
(21) משיחת שמחת תורה תש"נ התוועדויות ע' 231: "...שמרוב ה"געשמאק" דהמאכל הגשמי שבסעודה דמוצאי יוהכ"פ, עלול לשכוח לעסוק בלימוד הלכות סוכה לאחרי הסעודה! [ובהערה 87: כחלק מההתעסקות בבניית הסוכה מיד במוצאי יוהכ"פ (כמו הדיבור ע'ד עשיית הסוכה - ראה ספר המנהגים חב"ד ע' 59)]".
(22) רשימת דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א מוצאי יום הכיפורים, אחר קידוש לבנה, תש"נ - התוועדויות ע' 105.