שהוא משנה למלך וחשוב מאד ויכרעו לפניו בהדרת כבוד עד שכולם יסכימו לכך. ולכן, כשעמד מרדכי היהודי לנגדו והראה לו שהוא יודע היטב מה מהותו הפנימית, והעסק שהוא עושה סביבו אינו אלא כדי לדחוק ממנו את מציאותו האמיתית, חרה לו עד מאד 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי וכו' ויבקש המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש' (אסתר ג, ו), לולי רחמי ה' 'אשר הניא עצת גוים, ויפר מחשבות ערומים'.
מטרת משתה אחשורוש, לשמוע מאחרים שהוא ראוי למלוכה
זהו גם העומק במה שמגילת אסתר מאריכה לגולל ולספר על משתה אחשורוש שהראה לעין כל 'את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו' למשך מאה ושמונים יום, מה שלא היה עדיין מעולם כעין זה.
כי גם אחשורוש היה חי בפחד ובידיעה בעומק לבו שהוא אינו ראוי להיות כלל מלך, ובאמיתתו הוא שומר הסוסים של בלשאצר (מגילה יב, ב), וכדי להשקיט זאת, עשה משתה שלא היה כדוגמתו מאז, במטרה אחת שכולם יודו ויאמרו לו שהוא ראוי למלוכה ויכירו ב'שבת המלך על כסא מלכותו'.
ומטעם זה, כש'ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים' (אסתר א, יב) בערה חמתו של אחשורוש בו עד שצוה להרגה, וכפי שמפרש הגאון מוילנא זי"ע (שם) שכעסו העיקרי של אחשורוש לא היה זה שמיאנה לבוא אליו, אלא ששלחה ואמרה שבלשאצר אביה היה יכול לשתות יין רב והוא שומר הסוסים שלו משתטה כל כך, שבקשה לרמוז לו שהוא במהותו שומר סוסים למרות שהעולם כולו טועים בו ואומרים לפניו שהוא מלך. ואחשורוש שהיה תלוי רק ב'מה יאמרו עליו הבריות' איבד ברגע אחד את שיקול דעתו וצוה להורגה, והוציא כרוז משונה 'להיות כל איש שורר בביתו' (שם פסוק כב), לפי שאכן לא היה מלך שיש לו שיקול דעת ורוחב לב כיצד להעניש, אלא שומר סוסים שכולם צועקים לפניו 'מלך מלך' אף שאינו ראוי למלוכה כלל.
היוצא מן האמור למעשה
כשאדם יודע ומשכיל לדעת מה מהותו האמיתית ומה הם כוחותיו, אין לו צורך שישבחו את מעשיו, ואין לו ענין ב'מה יאמרו הבריות', לפי שהוא חש ומרגיש בכל רגע ורגע סיפוק והנאה מדרכו ולבו בטוח בקרבו, אף אם אנשים אחרים מביטים עליו בתמיהה, ביודעו כי הוא עושה את המוטל עליו.
זהו גם ההסבר למה שעינינו רואות, שאנשים בעלי דעה שחננם ה' בממון, עושים על פי רוב שמחות שאינן מנקרות עינים ומדאיבות נפש, ודווקא אותם שאין הפרנסה מצויה אצלם מפזרים ממון רב כשהשמחה במעונם עבור דברי הבל ורוח שאין בהם ממש שבין לילה היה ובין לילה אבד, כי אותם אנשים שהתברכו ב"ה בעסקיהם, אינם צריכים להוכיח לכל את כבוד עושרם ורוב ממונם, והם שלווים בתוך תוכם ואינם מתפעלים כלל מאורחים שהדבר אינו מוצא חן בעיניהם, לפי שנפשם בריאה בקרבם, ודווקא אותם שפרנסתם בצמצום הם שחוששים ללא הרף מפני הבריות, ומכלים את ממונם בהבל לריק כדי שיאמרו עליהם שהם עשירים, ובסופו של דבר הם מתוודעים לראות, שמעולם לא בקשו לבודקם ולמדוד את מעשיהם, וכמאמר הפיקח: 'הלוואי שהבריות יחשבו עלינו רבות כל כך, כפי שאנו חושבים שהם חושבים עלינו'. ואדרבה, כפי מה שאדם מכיר את מקומו וטבעו, ועושה את מעשיו כראוי לו, כך הוא מגיע למנוחה שלימה בגוף ונפש.
נקודות העולות מן המבואר:
- דחיקת האדם להכיר את טבעו ומהותו, וצורת התנהגותו בימי חייו כתינוק הצריך לאמו המתפעל ממה יאמרו הבריות.
- היודע את טבעו, אינו צריך לשמוע מה אומרים עליו, כי הוא בטוח ורגוע במעשיו.
- הורדוס העמיד לפניו יונים שיאמרו עליו ללא הרף שהוא ראוי למלכות, כי ידע שלאמיתו של דבר הוא עבד כנעני.
- כעסו של המן על מרדכי שלא כרע והשתחווה לו, היה זה שמרדכי הוכיחו שגם אם כולם משתחווים לו, עדיין במהותו הוא עבד ואין לו שייכות למלכות.
- הטעם שאחשורוש כעס כל כך על ושתי שלא קיימה את דבריו, עד שצוה להרגה ללא שיקול דעת נכון.
'הלוואי שהבריות יחשבו עלינו רבות כל כך, כפי שאנו חושבים שהם חושבים עלינו'.