א. איתא בגמרא סוכה (נג.) תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן - הכל כאן, ואם אין אני כאן - מי כאן. ופרש"י דקאי אשכינה, וז"ל: דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקדוש ברוך הוא, אם אני כאן הכל כאן, כל זמן שאני חפץ בבית הזה, ושכינתי שרויה בו - יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן. ע"כ.
ואולם התוספות כתבו דבירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו. דפריך ולקילוסיו הוא צריך כלומר וכי היה צריך לשבחו והכתיב אלף אלפין ישמשוניה. ומשני דכנגד ישראל היה אומר, וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל, שנאמר (שמואל ב כג,א): ונעים זמירות ישראל. וכתיב (תהלים כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ע"כ. ועיין מהר"ם שפירש דכיון שהלל עצמו אמר שהוא משבח לפניו אני כאן - הכל כאן, לכך פריך וכי צריך הקב"ה שיקלסוהו והלא כתיב אלף אלפין ישמשוניה. ומשני שאכן קילוסן של ישראל חביב עליו יתברך יותר מן הכל.
ב. וחשבתי בס"ד לצרף פרש"י עם התוספות ובהקדים את דברי הגמרא בסנהדרין (יא.) פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים - יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו (עיין מהרש"א), אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו עליו הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא.
ג. והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ח ס"א) עה"פ (תהלים קלט,ה): "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך", זכה אדם אומרים לו את קדמת למלאכי השרת שנשמת האדם גבוהה מהמלאכים וחצובה מתחת כסא הכבוד [בעולם הבריאה, ואילו המלאכים הם בעולם היצירה, כידוע]. לא זכה אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך. כלומר האדם נברא משתי יצירות כדכתיב "וייצר ה' א' את האדם" עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. זכה והשליט את הנשמה על הגוף – הרי הוא נקרא ע"ש הנשמה שהיא קדם למעשה בראשית ואף קדם למלאכים. לא זכה והגוף הוא השולט עליו נקרא ע"ש הגוף, וע"כ אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך.
ד. והנה השמחה היא תולדה של חיבור האדם עם השכינה כיון ד"הוד והדר לפניו, עז וחדוה במקומו", והשמחה במעונו. ועיין זוה"ק (תרומה דף קכח ע"ב) אשר כתב וז"ל: כד חמינן דרעותא דההוא בר נש בחדוה ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה דקודשא בריך הוא בלביה ובנפשיה וברעותיה, ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא. עכ"ל. הא קמן דהשמחה בקב"ה משרה על עליו את השכינה. ועיין גמרא שבת (ל:) דקאמר התם דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. וכשחטא אדה"ר ובכך נתנתק מן השכינה נולד העצבון בעולם – "בעצבון תאכלנה", "בעצב תלדי בנים" אבל כשמחובר האדם בשכינה הרי הוא מחובר לשמחה. ולכך חג הסוכות הוא זמן שמחתנו שמחוברים אנו לשכינה בצילא דמהימנותא. ובפרט בשמחת בית השואבה, ומקום המקדש שמתקיים – "יִרְאֶה יִרָאֶה", ובפרט הלל הזקן שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, הרי שבהיותו במקדש בשעת שמחת בית השואבה ומתחבר לשכינה אומר על עצמו - אם אני כאן הכל כאן, כלומר בהיות האני כאן בשמחת בית השואבה במקדש הרי שהכל כאן בקיום "עז וחדוה במקומו", ורוקד ושמח לפניו יתברך. אבל אם אין אני כאן אלא במדרגת אדם חומרי אחור למעשה בראשית, מי כאן אין ראוי אפילו להכנס למקום הקדוש הזה וק"ו שלא לפזז ולרקד כמרקד בי כובי.
שוב ראיתי בעמק דבר להנצי"ב (שמות ה,ג) בהכתב דבר (סק"א), פירש כעין זה בקצרה. וברוך שכיוונתי ובתוספת דברים.