בסכת תשבו שבעת ימים, אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי (גמ' סוכה ב' ע"א). ישנו משל קדום המובא גם בספר "חובת הלבבות", לעבד מלך ששוחרר לחופשי בגין נאמנותו למלך, ונסע למדינת הים להתחיל חיים חדשים, בדרכו עצרה הספינה באי נידח והודיעו שקודם המשך הפלגת הספינה ישמיעו צפירות רמות כדי שידעו הנוסעים לשוב אל הספינה. העבד המשוחרר הלך שבי אחר מראות האי משובבות נפש בין עצי פרי עשבי נוי ונופי הרים, וכאשר שמע את צפירות הספינה אמר אל נפשו שרק עוד מעט יהנה ממראות האי ואח"כ ישוב, אולם אדהכי והכי הפליגה הספינה לדרכה ונותר בודד באי. עודו עומד נבוך, הופיעו פתאום ב' אנשים וקראו לפניו יחי אדוני המלך, נטלוהו עמו למדינתם בתוככי האי והושיבוהו על כס המלוכה, כי זה היה מנהג מדינתם שבכל שנה יוצאים לחוף הים ומושיבים על כס המלכות לשנה אחת בלבד את האדם הראשון שמוצאים בדרכם, ובחלוף שנה משיבים אותו למקום שמצאוהו בתחילה ונוטלים איש אחר תחתיו למלך. אמנם עבד זה חכם היה, ומיום עלותו לכס המלכות היה מטמין בחשאי על חוף הים מאוצרות המלוכה, ובחלוף שנה כיון שנדחה מכס המלכות, נטל את כל אוצרותיו שהכין מבעוד מועד והפליג לדרכו עשיר ושמח.
כך נשמת האדם בעת שנשלח מאוצר הנשמות לשליחותו בעולם, מולך הוא על גופו ועושה בו כרצונו, אמנם לזמן קצוב, ובחלוף הזמן נדחה מכס המלכות ובטלה שליטתו על הגוף, אז שבה נשמתו למקורה העליון, ורק אם היה חכם להטמין לעצמו אוצרות מיום שלטונו בהאי עלמא, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי י' ח') "חכם לב יקח מצוות", אז יהיה לו פרנסה לעוה"ב, אך אם היה טיפש ונהנה מכס המלכות בלי לחשב חשבונו של עולם, אזי נשאר לבסוף ערטילאי עני וחסר כל חלילה.
זהו ענין יציאה בחג הסוכות מדירת קבע לדירת עראי, כיון שחלפו הימים הנוראים בהם שבנו בתשובה שלימה ונטהרנו מעוונותינו ביום הכיפורים, מלמדים לנו את דרך המלך בימי חיינו בעוה"ז למען לא נשוב לכסלה עוד. אם קובעים את העולם הזה כדירת עראי בידיעה שהעולם הזה הוא מעבר בלבד בפני העוה"ב, ומכינים אוצרות לימי הנצח בעוה"ב, אזי "סוכה תהיה לצל יומם", חיים את חיי העולם הזה בצל השכינה וממשיכים אותם לעוה"ב. אולם אם קובע דירתו בהאי עלמא כדירת קבע, וממלא תאוות הגוף ורצונותיו כפי יכולתו ושוכח כי יש יום לא"ל איום משפט יעשה ואינו חי לנצח בעולם, אז רע ומר יהיה לבסוף.
וזה ג"כ ענין נטילת ד' מינים, דמידת היסוד הוא התקשרות כל המידות יחד כידוע, ואמרו דיסוד עולה עד הדעת, כי בענין שאדם דבוק בו בהתקשרות המידות, הוא מה שממלא את כל מחשבתו, כמו ע"ד משל מי שדבוק בתאוות הממון, כיון שעוצם עיניו רואה מיד בחלומו איך הוא מתעשר כקרח וכו' וכל מחשבות לבו בכל דבר סובב והולך אחר תאוותו לממון, וזהו מפני שההתקשרות שלו בחי' יסוד הוא בתאוותו לממון והוא עולה עד דעתו ומשעבד את כל מחשבות לבו מפנימיות נפשו שיהיו סובבים והולכים סביב תאוה זו, וכן בכל תאוה וכל שעבוד בהאי עלמא, ולעומת זה בקדושה ככל שדבוק יותר בבורא ית"ש בתורה וקדושה, עולה זה ההתקשרות עד הדעת ואז דעתו מלאה מחשבות קדושות בלי מקום פנוי למחשבות הבל, ואז יכול לחיות ימיו בהאי עלמא כדר בדירת עראי כאמרם ז"ל (אבות ד' ט"ז) "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין", לכן בתוך הסוכה הקדושה שהיא דירת עראי ובה סוכין ברוח הקודש, מנענעין בה את המינים הקדושים האתרוג כנגד הלב והלולב יסוד עולה עד הדעת, אחר שנטהרנו בימים הקדושים מהתגברות הדעת דקלי' שהעולם מלא בו, ונסתרים ז' ימים בצל השכינה בסוכה, "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", להרגיל הדעת להיות מקושר בקדושה בחיים של דירת עראי, ואז אע"פ שישוב אח"כ לדירת קבע, יהיו חייו בעוה"ז כבדירת עראי.
ואת זה יטענו הגויים לעתיד לבוא שחפצים גם הם לכנוס לסוכה תחת כנפי השכינה, אמנם לבסוף יבעטו בו, משום שהם קשורים לדירת קבע ואין דעתם פנוי לענייני קדושה, הם לא יוכלו לסבול האור הזה עד שיבעטו בו. על זה אומרים אנו בימי החג "אתה בחרתנו מכל העמים", שנשמת איש יהודי חצובה ממקום המובחר תחת כסא הכבוד, והיא רגילה לטעום מנועם זיו העליון, "חיכו ממתקים וכולו מחמדים", לעומת גויי הארץ שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם שהם אחוזים בדעת דקלי' ואין אור הקדושה יכול לתפוס בהם.
(רעוא דרעוין שבת חוה"מ סוכות תשפ"ו)