להלן דברים שנשא מרן רבנו זיע"א בפני המוני בני הישיבות הק' ותושבי ירושלם עיה"ק מוצאי יו"ט הראשון של חג הסוכות - אושפיזא דיצחק שנת תשע"ג שמחת בית השואבה בבית המקדש כפי המתואר ברמב"ם
איתא ברמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הי"ב) "אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהם" - בכל המועדים יש בהם מצות שמחת יו"ט, והם פסח שבועות וסוכות, "חג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה" בבית המקדש היה בחג אחד שמחת מיוחדת - שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים.
"וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה", זה היה התנאי הראשון שבשמחה זו יהיה צניעות, ובערב יו"ט התקינו שיהא עזרת נשים למעלה, ומשמע שבכל ימות השנה לא היה כן, אלא עשאוהו לכבוד שמחת בית השואבה, "כדי שלא יתערבו אלו עם אלו".
ובגמרא איתא הלשון ומתקנים שם תיקון גדול', הענין הוא שיהא צניעות, שלפי לשון הגמל' הוא נקרא 'תיקון גדול', "ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון" - והוא כמו עתה שאנו עומדים במוצאי יו"ט הראשון, "וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח לשאר היום עם כל הלילה" בכל יום ויום מחולו של מועד היה כן, שאחר שהקריבו את קרבן התמיד של בין הערבים עשו שמחת בית השואבה, מסוף היום ובמשך כל הלילה.
וממשיך הרמב"ם (שם, הי"ג) "והיאך היתה שמחה זו" כיצד ניגשו לשמחה זו, "החליל מכה" - החליל היה כלי זמר שהיכו בו, "ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו" - כל אחד ניגן באותו כלי שידע לנגן בו, "ומי שיודע בפה בפה" - מי שלא ידע לנגן בכלי היה מנגן בפיו, "ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע" - כל אחד הוסיף מה שהוא יכול להוסיף, אם בהכאת יד על יד אם בשירה אם במיחוי, "ואומרים דברי שירות ותשבחות".
השמחה לא דחה את השבת ויו"ט
"ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" - רק בחול המועד עשוהו, כי בשבת ויו"ט אסורים לנגן בכלי זמר.
ובאמת, בדין ניגון בכלי זמר בשבת מצאנו אופן מסוים שהתירו בשבת על ידי גוי, כדאיתא בהלכות שבת ברמ"א (או"ח סי' שלח סעי' ב) שכשחל שמחת חתן וכלה בשבת, מותר לומר לגוי לזמר בכלי שיר, והביאור בזה כי מאחר והוא שבות דשבות, כי הניגון בכלי זמר הוא איסור דרבנן, ואמירה לנכרי הוא גם רק איסור דרבנן, וא"כ הוא שבות דשבות על כן התירו.
הפלא הגדול הוא מה דאיתא ברמ"א שאם נתקלקל הכלי שיר, מותר לומר לגוי לתקן את הכלי בשבת, והוא פלא גדול כי לתקן את הכלי שור הוא מלאכה דאורייתא, וא"כ היאך הותר אמירה לנכרי באיסור דאורייתא, והיא קושיה גדולה.
וחשבתי לתרץ באופן רחוק, ע"פ דברי התוס' במס' גיטין (ח: ד"ה דגזרו) שכתבו שהמצוה היחידה שהתירו בו אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא הוא ישוב ארץ ישראל, שיהודי שרוצה לקנות בית או קרקע מגוי בארץ ישראל, מותר לומר לגוי מבית המשפט וכדו' שיכתוב העברת הנכס מהגוי ליהודי, ולפ"ז אפשר לומר שהלא אמרו חז"ל כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים, א"כ יכול להיות שהוא מעין ישוב ארץ ישראל. אמנם וודאי שגם אחרי דברים הלללו עדיין קשים דברי הרמ"א, והוא פלא גדול.
אולם בכל הנוגע לשמחה זו אינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט, אכן שמחת בית השואבה היא שמחה גדולה, ואמרו חז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, אמנם אין שמחה זו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט.
לא כל אחד זכה להיות מן המשמחים
וממשיך הרמב"ם (שם, הי"ד): "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה" - לא היו יכולים העמי הארץ וכל מי
שרוצה לשיר, "אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות" - המיוחדים מכל העם הם היו שרים ומרקדים, "אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".
והפשט בזה הוא כדי להראות איזו שמחה הוא כאן, זה לא סתם שמחה וכל אחד יכול לשמח, אלא רק גדולי הדור וגדולי חכמי ישראל והסנהדרין הם אלו שרקדו כדי להראות שהוא שמחה שהוא כולו לשם שמים.
הנמנע משמחה גדולה זו נקרא 'חוטא ושוטה'
וממשיך הרמב"ם (שם, הט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא" - הרמב"ם אומר כלל, שהשמחה ששמחים באהבת השי"ת ובעשיית מצוותיו היא עבודה גדולה, "וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו" המונע היינו שמונע עצמו מלבוא לראות את השמחה, כי הלא לא הרשו לכל אחד לשמח, אבל לראות ולשמוע כולן באין, ואם אחד מונע עצמו מלבוא לראות ולשמוע ראוי להפרע ממנו, "שנאמר (דברים כת, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו" - אחד שמתגאה לומר שלא מתאים לו לנגן ולשיר שם, "ומתכבד בעיניו במקומות אלו" הוא אומר שאינו לכבודו שהוא אחד מהסנהדרין או ראש ישיבה גדול ואינו לכבודו לנגן בכינור, "חוטא ושוטה".
ולכאורה היה מקום להבין בזה, שהלא יש ענין של כבוד הבריות, ומדוע המונע עצמו משמחה זו נקרא חוטא ושוטה.
וכבר כתב בזה בשו"ת חות יאיר, דגבי השבת אבידה מצינו דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבה, ובגמ' ילפינן לה מקרא, ונחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש האם נאמר בילפותא זו 'פטור' ובמקום שהת"ח רוצה להשיב מותר לו, או שנלמד מקרא 'איסור', שאסור לו להתבזות להשבת אבידה אף כשמוכן למחול על כבודו.
ולפי"ז כתב לחקור האם מותר לתלמיד חכם גדול, או לגדול הדור לנגן בכלי שיר בשמחת חתן וכלה, האם אמרינן זקן ואינו לפי כבודו, או שתלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש.
וע"ז אומר החוות יאיר חידוש גדול, שהמחלוקת שבין הרמב"ם והרא"ש הוא במצוה שבין אדם לחבירו במצות השבת אבידה, אולם במצוה שבין אדם למקום, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', וא"כ מצוה שבין אדם למקום חייב כל אדם לקיים.
והוא כמו שכתב הרמב"ם שאם אדם חושב שלנגן בשמחת בית השואבה אינו לפי כבודו הרי הוא חוטא ושוטה.
אמנם חידוש גדול הוא לומר ששמחת חתן וכלה אינו מצוה שבין אדם לחבירו אלא מצוה שבין אדם למקום, ויכול להיות שגם זה מהטעם שאמרנו, ששמחת חתן וכלה הוא כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים, וממילא הוא מצוה שבין אדם למקום.
וממשיך הרמב"ם "ועל זה הזהיר שלמה ואמר (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך" - שאל לו לאדם להתגדל ולהתגאה כשמדובר בענין כבוד השי"ת, "וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה" אלא הלה שמוותר על כבודו ומשמח בשמחה של מצוה, הוא הדוגמא של גדול ומכובד, "וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" שם מדובר שדוד המלך רקד כשהביאו את ארון הקודש, ולמיכל בת שאול היתה לה טענה שאינו מתאים למלך, ודוד המלך אמר ונקלותי עוד מזאת, כלומר שהוא היה מתבזה עצמו אפילו יותר, והייתי שפל בעייני כדי לרקוד לפני הקב"ה, "ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה" - לעבוד את ה' בשמחה הוא הכבוד היותר גדולה לאדם, "שנאמר (שמואל ב ו, טז) והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגר".
הרמב"ם מסיים שכאן אין טענה של כבוד הבריות וכבוד תורתו, אלא לבטא את השמחה בעבודת ה' צריך כל איש ישראל.
אין סתירה בין שמחה ופחד בעבודת ה'
מרן מסאטמאר זיע"א הקשה שקבעו את שמחת בית השואבה מליל שני של סוכות שהוא יום אושפיזא של יצחק אבינו, וקשה שמידת יצחק אבינו הוא פחד יצחק, שמידתו של יצחק היה מידת הפחד והיראה וגבורה ומידת הדין, וכיצד יכול להיות שדוקא באושפיזא דיצחק קבעו את השמחה הגדולה שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, איך בדיוק ביומו של יצחק שמידתו הוא מידת הגבורה ומידת הדין, אז קבעו את השמחה הגדולה, ויש אריכות גדולה ע"ז בספר דברי יואל.
ותירץ בדבר נפלא, שהלא שמו של יצחק נקבע על כל השומע יצחק לי, שתיבת יצחק כוונתו צחוק, וא"כ כל הענין הוא שמחה, וא"כ הא גופא קשיא, ששמו הוא יצחק, והלא כל מידתו היה מידת הפחד.
אלא רואים שאינו סתירה, אלא להיות גדול בפחד ויראת שמים, ולהיות מלא שמחה בעבודת ה' אינו סתירה, כי שמו של יצחק אבינו מראה ענין זה, כי שמו היה יצחק, ומידתו היה פחד, וא"כ אינו קושיא כלל, שאכן הוא אושפיזא דיצחק אבינו, אבל כשנוגע בשמחת בעבודת ה' אזי כל השומע יצחק לי.
וכן איתא במדרש (בראשית רבה סג, א) עה"פ (משלי כג, כד) גיל יגיל אבי צדיק וכו', גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד, ומבאר מרן מסאטמאר זיע"א שרואים שאין סתירה בין ענין פחד יצחק מידת הגבורה, לענין השמחה בעבודת ה'.
שמחת החג היא הברכת התורה לכל השנה
איתא בשפת אמת שהשמחה של ימי הסוכות - שמונת ימי החג, היא בחינה של ברכת התורה על כל השנה, כי הלא ברכת התורה היא מצוה חשובה מאוד, וכדאיתא בגמרא סוף מס' נדרים (פא.) שארץ ישראל נחרב על שלא ברכו בתורה תחילה, והקשה הר"ן בשם הרבינו יונה האם עבירה זו חמורה כל כך עד שנחרב בגללו ארץ ישראל, ומתרץ בשם הרבינו יונה, שאם אין מברכים ברכת התורה זהו סימן שאין התורה מתנה חשובה לאדם, והיא סתם חכמה, אבל כשמברכים ברכת התורה כראוי, זהו סימן שמכירים בחשיבתו וגדלותו וקדושתו של לימוד התורה ומברכים עליו, אבל אם לא מברכים עליו זהו סימן שהתורה היא רק חכמה בעלמא, ומסיים הר"ן שם "והם נאים ראויין למי שאמרם", שדברים אלו ראויים לאמרם על הרבינו יונה.
מצות לימוד התורה היא תכלית בפני עצמה
ומרן החתם סופר זיע"א ביאר באופן אחר, שלא ברכו בתורה תחילה היינו שאנו מברכים רק על הידור מצוה, אבל על הכשר מצוה אין
מברכים, ולדוגמא מברכים לישב בסוכה על מצות ישיבת סוכה, אולם על בניית הסוכה אין מברכים, על אף שאין שייך ישיבת סוכה בלא בניית הסוכה, אעפ"כ אין מברכים על בניית הסוכה, וה"ה בעוד מצוות, וכגון בקשירת ציצית וכתיבת תפילין אין מברכים עליהם, כי על הכנה והכשר מצוה אין מברכים, אלא מברכים רק על עצם המצווה, ולפי"ז מבאר מרן החתם סופר זיע"א שכוונת הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה הכוונה שחשבו שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה לידיעת מצוות התורה, וכמו שהביא במשנה ברורה בשם הרבי רבי יונתן שאי אפשר לאדם להיות שומר שבת כהלכתו אם לא למדו הלכות שבת כראוי, כך כתב במשנה ברורה בהקדמתו לחלק שלישי, וכן הוא בכל המצוות.
ולפי"ז מבאר החתם סופר את דברי הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שהם חשבו שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה כדי לקיים מצות התורה, או כדי שיוכל לקרוא קריאת שמע כראוי, או כדי שיוכל לקיים מצות סוכה כראוי, צריכים ללמוד ההלכות, וחשבו שלימוד התורה הוא הכשר מצוה והכנה שיוכלו לקיים המצוות, ולכן לא ברכו ברכת התורה, וזה היתה טעות גדולה ויסודית, כי הלא אמרו תלמוד תורה כנגד כולם, היינו לימוד התורה היא המצווה הגדולה מכל המצות, ובודאי צריכים ללמוד גם הלכה למעשה, כדי לדעת איך לקיים המצוות.
ואיתא בש"ך בהלכות ת"ת שכשיש לאדם קביעות עיתים לתורה ולומד כמה שעות ביום, אם אינו קובע ללמוד גם הלכה למעשה אינו יוצא, כי צריכים לדעת האיך לקיים התורה.
אולם אין זאת כל תכלית לימוד התורה, אלא לימוד התורה, הלא תלמוד תורה כנגד כולם, המצווה הגדולה מכל תרי"ג המצוות הוא לימוד התורה, וכן איתא בתנא דבי אליהו אין לך דבר השווה לדבר אחד מהתורה, כי לימוד התורה היא המצווה הגדולה מכל המצוות, וזה היה הטעות שלא ברכו בתורה תחילה, שהם חשבו שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה, והכנה שידעו לקיים המצוות, וזהו טעות גדולה, כי צריכים לדעת שלימוד התורה היא המצווה הגדולה.
וכתב בשפת אמת ששמונת ימי חג הסוכות הם הברכת התורה על כל השנה, כי כוונת ברכת התורה הוא, השמחה שמודים להשי"ת שזוכים ללמוד תורה, ומבקשים והערב נא ה"א את דברי תורה בפינו, נמצא שלא די בכך שנלמד תורה, אלא התורה צריך להיות מתוק בפינו, שחז"ל קבעו בתוך ברכת התורה תפילה שנבקש שימתיק לנו השי"ת את דברי התורה בפינו, כי לימוד התורה צריך להיות עם גישמאק.
המתיקות בלימוד התורה היא המפתח ללמוד בהתמדה
וכמו שמסופר שאברך אחד הגיע אל הגה"ק בעל הדרכי תשובה ממונקאטש זיע"א לבקש ברכה על התמדת התורה, אמר לו הדרכי תשובה שעל ענין זה לא מהני ברכה, אלא נתן לו עצה על זה, שכתוב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, שאם טועמים טעם מתיקות התורה, אזי כבר לומדים בהתמדה, טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, לימוד התורה צריך להיות בשמחה ובגישמאק.
הגה"ק האבני נזר מסוכטשוב זיע"א כותב בהקדמה לספרו 'אגלי טל' שטעות גדולה היא מה שיש אנשים שחושבים שכשיש גישמאק בלימוד ויש להאדם תענוג והנאה בתורה זהו הנקרא לימוד שלא לשמה, וזוהי טעות גדולה ונוראה, כי מצות לימוד התורה היא אך ורק כשמרגישים טעם מתיקות בתורה, והראיה היא מעצם הברכה בברכת התורה, שחז"ל קבעוהו לנו לבקש זאת בברכת התורה, והיא ברכת 'והערב נא', שמבקשים מהשי"ת שיעריב וימתיק לנו את דברי התורה בפינו.
ובאמת דבר זה מופלא, שגם לילד בן חמש שנים כשמלמדים אותו לברך ברכת התורה כבר מבקש והערב נא ה"א את דברי תורתך בפינו, ומיד מבקש ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך, כתוב כאן שכמה שיש את ה'והערב נא', כמה שמרגישים את הטעם והמתיקות בתורה, כך זה נכנס ונבלע בעצמותיו, וכך זה ממשיך לעבור לדורות הבאים, כך כתוב ומבואר בברכה עצמה, והערב נא ה"א את דברי תורתך בפינו ונהיה אנחנו וצאצאינו ויש גורסים וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך, שכמה שיש את הגישמאק ושמחת התורה כך יהא לימוד התורה.
ולא לחינם קבעו את שמונת ימי חג הסוכות לשמחה, זמן שמחתנו, שלפי דברי השפת אמת זמן שמחתנו של סוכות הוא הברכת התורה של כל ימות השנה.
ומאוד חשוב שדברי התורה יהא נלמד בגישמאק ובשמחה ובמסירות.
דווקא אחר ימי פחד ומורה נכנסים לימי שמחה גדולה
ובאמת זהו חידוש שעברו עלינו חודש אלול וימים נוראים, שהם ימי פחד ומורא, וימי תשובה, ועתה מגיעים שמונה ימים של סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה, שהם ימי שמחה.
מרן הגה"ק רבי שמעון סופר זיע"א גאב"ד קראקא בנו של מרן החתם סופר זיע"א כותב שמרן החתם סופר כתב ספר בשם 'שירת משה', והם ספר של שירים, ושאלו את הגה"ק רבי שמעון סופר מהו הפשט של ספר זה, וענה שמרן החתם סופר אמר שבכל שנה כשעבר הימים הנוראים - ימים הקדושים, עשה חשבון הנפש, בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הקדוש, וחשבון הנפש של מרן החתם סופר יצא בחשבון צדק, וראה שהכל כראוי, הרגיש מרומם, ושמחתו היתה גדולה כל כך, עד שחיבר שירים, כי לא היה מסוגל כל כך ללמוד, לכן עסק בחיבור שירים, לתת שיר ושבח להשי"ת שהשנה עבר עליו כראוי, ועשה חשבון הנפש, והתוצאה של חשבון הנפש השפיע עליו שמחה עד שחיבר שירים.
וזהו חג הסוכות - זמן שמחתנו, אחר ימים הנוראים, כי השמחה שהשי"ת עוזר לבני ישראל לעשות תשובה כראוי, ועוברים את חודש אלול וראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הקדוש בתשובה, אזי בא עלינו ימי חג הסוכות זמן שמחתנו, ח' ימים של סוכות ושמיני עצרת.
וזהו גם הפשט שכל גדולי התורה, וכמו שתנא במשנה שהסנהדרין וראשי הישיבות כולם נקבצו וערכו את השמחה הגדולה, כי השמחה היה שזכו לתשובה, וזכו לעבוד את השי"ת כראוי, והשמחה היה גדולה כל כך, עד שאמרו בגמרא מי שלא שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
בעוונותינו הרבים אין לנו את הזכיה לרקוד בבית המקדש, אמנם וודאי שיש את הזכר למקדש, שעושים כיום שמחת בית השואבה - זכר לשמחה בית השואבה בבית המקדש שעליו אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והשמחה גדולה היא שעבר
עלינו חודש אלול וימים נוראים ועשרת ימי תשובה ויום הקדוש, והתוצאה הוא להתחיל את השנה בשמחה, וכמו שכתב השפת אמת שהשמה של סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה, זהו ברכת התורה על כל השנה, שמודים להשי"ת שיש לנו את הזכיה ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואין זה סתירה לפחד יצחק, וכמו שאמר מרן הגה"ק מסאטמאר זיע"א שדווקא בלילה הראשון שהוא האושפיזא של יצחק, דווקא אז הוא הזמן של קבלת והתחלת שמחת יו"ט ושמחת התורה, וכמו שכתוב גיל יגיל אבי צדיק, שאמרו במדרש שקאי על יצחק אבינו.
יעזור השי"ת שנזכה לעבוד את השי"ת בשמחה ובנחת, ובוודאי זהו הזמן, שגדולי ישראל מעוררים שצריכים להתחזק בתורה ובתפילה וביראת שמים, ויעזור השי"ת שנזכה לישועה בזה ובבא, ואפילו במצב זה שדואגים וצריכים לעורר רחמים להתפלל ולעשות תשובה, אבל שמחת התורה זהו חלק מעבודת ה, והערב נא ה"א, ברכו בתורה תחילה, שצריכים לברך ברכת התורה, להודות להשי"ת שאנו זוכים ללמוד תורה ולקיים את התורה, ולקבל את התורה בשמחה, וזהו התכלית של שמחת בית השואבה, מצד אחד צריכים להתפלל שיאחוז השי"ת את יד ימינו על הכלל ישראל בארץ ישראל ובחוץ לארץ, אני לא אומר את זה מעצמי אני אומר זאת בשם גדולי ישראל, וצריכים להתחזק בזה כי הזמן הוא זמן איום.
יעזור השי"ת שנוושע בגאולה השלימה ב"ב, בגאולה הפרטית ממצב שאנו נמצאים בו, ובגאולה הכללית בביאת גואל צדק בב"א.
על ידי התשובה.
וכתב עוד וז"ל: ובהקדמת שו"ת בית אפרים (חאו"ח) הביא בשם גדול אחד שפירש הא דאמרו (תנחומא אמור כב) על מה דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עוונות, דסוכות הוא הזמן של תשובה מאהבה, וע"כ אמר ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עוונות דר"ל ולקחתם לכם ביום הראשון את האתרוג, שהיה הראשון לכל העוונות למ"ד שעץ הדעת אתרוג היה, שמהראוי שיהיה מאוס לגבוה, עכ"ז הוא חביב לפניו ית"ש ונהפך לטובה ולזכות, וכן האדם השב בתשובה [ומכ"ש בתשובה מאהבה דהזדונות נהפכים לזכיות] אהוב ונחמד לפניו יית"ש, ע"כ.
כלומר דכל הענין של האתרוג הוא משום דהאתרוג היה הראשון לכל העוונות, כי העוון הראשון שחטא בעולם מאז מעשה בראשית היה בהאתרוג, ומן הראוי היה שיהיה פרי האתרוג שנוי ומאוס לפני הקב"ה, כיון שאדם הראשון נכשל בו במעשה בראשית, אבל עם כל זה חביב וחשוב הוא לפני הקב"ה, והטעם, כיון דתשובה מאהבה מהפך הזדונות לזכיות, ונמצא שהאתרוג שהיה החטא הראשון במעשה בראשית, נהפך ונעשה חביב לפני הקב"ה, ונקרא פרי עץ 'הדר'.
היינו שהחשבון הנלמד מהאתרוג הוא שהזדונות נעשות כזכיות, כיון דאדם הראשון נכשל בו ועשה תשובה, כדאיתא במדרש (בראשית רבה כב, יג) וז"ל: ויצא קין מלפני ה' - מהיכן יצא, רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר, יצא שמח. היך מה דאת אמר (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וגו'. פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר, כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת וגו', ע"כ.
וזהו כדברי הגמרא ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כלומר שמי שעבר על עבירה חמורה ועשה תשובה, נהפך לו הרעה לטובה, והריח נהפך לריח של שדה אתרוגים, ולכן האתרוג שבו נכשל אדם הראשון וחטא בו, נהפך ונעשה חביב לפני הקב"ה.
מרן מסאטמאר זי"ע דייק עה"כ "ולקחתם לכם ביום הראשון", שכיון שלשון הפסוק הוא ולקחתם', היה ראוי בנוסח הברכה לומר "על לקיחת לולב" ומדוע אמרינן על "נטילת לולב".