כוס של ברכה: בהמשך לסדרת הגיליונות בעניין זימון כהלכה, נדון בגיליון שלפנינו (מספר 535) בנושא "זימון על הכוס". האם ברכת המזון טעונה כוס, מה הדין ביחיד, בשלשה ובעשרה?
האם יש חיוב גמור לזמן על הכוס, או שאינו אלא מצוה מן המובחר, ומה הטעם שבזמננו רבים אינם נוהגים לברך על הכוס?
עוד נדון, על איזה משקה מברכים, האם דווקא על יין או שאפשר גם על חמר מדינה, ומה נחשב חמר מדינה בזמננו?
להרחבה בנושאים קרובים ראה בגיליון 350 "שיעור יין לארבע כוסות", ובגיליון 351 "משך שתיית כוס של ברכה".
1. האם בהמ"ז טעונה כוס?
מחלוקת תנאים: מבואר בגמ' (ברכות דף נא. נב.) שנחלקו תנאים האם ברכת המזון טעונה כוס, ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה.
בגמרא (פסחים דף קה:) שנינו שהנכנס לביתו במוצאי שבת ואין לו אלא כוס אחד, מניחו עד לאחר המזון, ואומר עליו ברכת המזון ומסדר עליו את ברכות ההבדלה. ומדייקת הגמרא מכאן שברכה טעונה כוס.
ובמשנה (פסחים דף קיז:) שנינו, מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. ובגמ' מבואר, אמר רב חנן לרבא, שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס. והשיבו רבא, ארבע כוסות תיקנו רבנן דרך חירות, וכיון שכבר יש כאן כוס יעשה בו מצוה. וביאר הרשב"ם (שם) שאין הכוס בא בשביל ברכת המזון, ובשאר ימות השנה אינה צריכה כוס, אלא שבליל הסדר, שקבעו בו ארבע כוסות, מברכים ברכת המזון על אחת מהן.
ובגמרא (ברכות דף נא.) אמר רבי יוחנן, כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (דברים פרק לג פסוק כג) ומָלֵא בִרְּכַת ה' יָם וְדָרֹום יְרָׁשָה. ורבי יוסי ברבי חנינא אומר, זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. ועל יסוד מאמר זה שרים בליל שבת בסיום הזמר "צור משלו אכלנו" (חיברו פייטן שלא נודע שמו), עַל כֹוס יַיִן מָלֵא כְּבִרְכַּת ה'.
2. שיטות הראשונים
אפילו ביחיד: דעת התוספות (פסחים דף קה: ד"ה שמע מינה ברכה) שברכת המזון טעונה כוס, והביאו בשם רבינו שלמה ב"ר מאיר ורבי יחיאל שטעונה כוס אפילו ביחיד, והוסיפו שכן מוכח במדרש שוחר טוב (תהלים ג). ומסיימים שהעולם אין נוהגים לברך על הכוס אלא בשלשה.
וכן דעת רבינו יונה (ברכות דף לז:), הרא"ש (פסחים פרק י סימן יד) ורבינו ירוחם (נתיב טז חלק ז דף קמט ע"א) בשם הבה"ג, שטעונה כוס אפילו ביחיד. וכן נהג מהר"ם מרוטנבורג, כמובא בהגהות מיימוניות (הלכות ברכות פרק ז אות ס), וכן פסק הטור (סימן קפב).
רק בשלשה: ההגהות מיימוניות (שם) מביא בשם ר"י וה"ר אלחנן שאין ברכת המזון טעונה כוס אלא בשלשה. וכן מבואר בזוהר חדש (מדרש רות הנעלם דף מז.), שהובא בבית יוסף (סימן קפב). ומדברי הזוהר, כפי שהעתיקו המשנה ברורה (סימן קפב ס"ק טז, מובא בהמשך), משמע יותר מזה, שיחיד לא יברך על הכוס כלל. ועל יסוד זה נהגו המדקדקים לברך ביחיד בלא אחיזת הכוס, כדלהלן.
לא חייבים כוס: מהגמרא (פסחים דף קיז:) שהובאה לעיל, הוכיח הרשב"א (ברכות דף נב. ד"ה ולענין) שאין ברכת המזון טעונה כוס, שהרי רבא דחה את הראיה מכוס שלישי של ליל הסדר, שאין חיוב הכוס מחמת ברכת המזון, אלא משום דארבע כסי תקינו רבנן, משמע שברכת המזון אינה טעונה כוס. וכתב שכן דעת הרי"ף (פסחים דף כו.), שהביא בהלכותיו את דברי רבא.
ולגבי הגמ' (פסחים דף קה:), שמדייקת מהברייתא שברכה טעונה כוס, יישב הרשב"א שאין הלכה כאותה ברייתא, אלא כתנא הסובר שאינה טעונה כוס, וכדברי רבא, ולכן לא הביא הרי"ף בהלכותיו אותה ברייתא.
וכן כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ז הלכה טו) שאין ברכת המזון צריכה יין, ומשמע שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה.
מצוה מן המובחר: כתבו הר"ן (על הרי"ף פסחים דף כו. מדפי הרי"ף ד"ה שמעת, ובחידושי הר"ן פסחים דף קה:) ורבינו מנוח (הלכות ברכות פרק ז הלכה טו), הובאו בבית יוסף (סימן קפב), שגם לסוברים שאין חיוב לברך על הכוס, מכל מקום לכל הדעות מצוה מן המובחר לברך על הכוס. וכן כתב הרמב"ן (מלחמות ה' ברכות דף לט. מדפי הרי"ף), שהרי הזכירו חז"ל כוס של ברכה כמה פעמים ועשו לו כמה מעלות טובות, ואם אין בו אפילו מצוה למה הוזכר כלל. וכן פסק הרמ"א (סימן קפב סעיף א) בשם הר"ן.
3. שיטות הפוסקים
ברכת המזון: בשולחן ערוך (סימן קפב סעיף א) הובאו כל שלש השיטות, יש אומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, ולשיטה זו צריך לחזר אחר כוס, ואם מצפה שיהיה לו, ימתין מלאכול, אפילו אם יעבור זמן סעודה אחת. ויש אומרים שרק בשלשה טעונה כוס, ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל. והרמ"א הוסיף שמכל מקום מצוה מן המובחר לברך על הכוס.
לדעת החיי אדם (כלל מו סעיף ה) ההכרעה להלכה, שבשלשה חייבים לברך על הכוס. ולדעת הכף החיים (סימן קפב ס"ק א) מאחר שהשו"ע כתב את השיטה השלישית באחרונה, נראה שכך דעתו להלכה, שאין חיוב כוס אפילו בשלשה.
אולם המשנה ברורה (סימן קפב ס"ק ד, טז) כותב שהשולחן ערוך לא הכריע בין הדעות, והמהרש"ל (שו"ת סימן כג) והב"ח (סימן קפב) החמירו, אבל מנהג העולם להקל כדעה השלישית, שלא לחזר אחר כוס. ומכל מקום כשמזמנים בשלשה ויש בבית יין או חמר מדינה, מצוה מן המובחר לכל הדעות לברך על הכוס. וביחיד, מקילים כמה אחרונים וכן מנהג העולם שלא לברך על הכוס כלל.
ולגבי תשעת הימים, שנוהגים בהם שלא לשתות יין, כתב המשנה ברורה (סימן תקנא ס"ק עא) שברכת המזון יברך בלא כוס, "כיון דיש פוסקים דאף ג' שאכלו אין צריך כוס, עכ"פ בכהאי גוונא יש לסמוך עלייהו".
יש מדקדקים: כתב הרמ"א (סעיף ב), וכן בשו"ע הרב (סימן קפב סעיף א), יש מדקדקים, שכשמברכים ביחיד מניחים את הכוס על השולחן ואינם אוחזים אותו בידם, שנכון מנהג זה על דרך הקבלה.
וביאר המשנה ברורה (ס"ק טו, טז) שבזה יוצאים ידי כל הדעות. לדעה הראשונה ביחיד טעונה כוס, ומדברי הזוהר משמע שיחיד לא יברך על הכוס, ולכן מברכים כשהכוס מונח לפניהם על השולחן ואינם אוחזים אותו, ובזה מרוויחים את שני הצדדים. מצד ההלכה יוצאים ידי חובת כוס מעיקר הדין, שהרי הכוס מונח לפניו, ואחיזת הכוס בידו אינה אלא למצוה מן המובחר. ומצד הקבלה אין זה נחשב כמברך על הכוס, כיון שאינו אוחזו בידו. ומסיים המשנ"ב, וכהיום מנהג העולם שאין מברכין על הכוס כלל ביחיד.
וכתב בערוך השולחן (סימן קפב סעיף א, ג): במדינתינו לא נהגנו בכוס כלל, כי היין וכן שארי משקים ביוקר אצלינו, וכל שתייתינו הוא מים כידוע, וכפי הנראה תפסנו לעיקר כדעה הסוברת שאין צריך כוס, ומכל מקום יש מדקדקים בשבתות וימים טובים כשיש זימון לברך על הכוס אם אפשר להשיג. ובזמן הגמ' כולם בירכו על הכוס, כי היין היה אצלם בזול. לכן במדינות שיין מצוי וזול, ודאי ראוי לכל ירא ה' לברך על הכוס, ובפרט כשיש זימון.
והאגרות משה (יו"ד חלק ג סימן נב אות ג) כתב שיש מעלה לברך על הכוס בשלשה, והרוצה לנהוג כן יתנה שלא יהא עליו כנדר. אבל אין חיוב לברך על הכוס אפילו בעשרה, שכבר מאות שנים נהגו שלא לברך על הכוס, ונחשב הדבר שנפסק אצלנו כשיטת הסוברים שאין חיוב כוס, למרות שהסיבה היתה בזמנם מחמת שלא היה יין מצוי.
ומוסיף שיש נוהגים לברך תמיד על הכוס, אבל בתלמידי חכמים לא שמע שנוהגים לברך דווקא על הכוס, ואפשר שהטעם בזה, שבשביל לנהוג כדין, אם ישתה מלא לוגמיו, הוא נכנס למחלוקת האם מברכים אחריו מעין שלש. ואם ישתה רביעית גדולה, שבוודאי מתחייב בברכה אחרונה, יהא אסור להורות אחר שתייתו, ומטעם זה גם לעיון בלימוד אינו טוב.
4. מנהג גדולי ישראל
מצוה מן המובחר: במנהג גדולי הדור מצינו דרכים שונות. יש שזימנו על הכוס אף בימות החול. הגרי"י פישר זצ"ל נהג לברך על הכוס בכל עת שהיה חיוב זימון, גם בימות החול. והיה מעורר שתמוה שלא ראינו שמהדרים לזמן על הכוס אף המדקדקים להדר בשאר מצוות, ומאי גרע מצוה זו, שאף שהיא פלוגתא, הלא כתב הרמ"א (סימן קפב סעיף א) "ומכל מקום מצוה מן המובחר לברך על הכוס", ואין נפקא מינה בזה בין שבת לימי החול (הליכות אבן ישראל, שבת, פרק טז סעיף יא והערה 13.)
בבית הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (כאיל תערוג, הלכה עמוד רסז) זימנו על הכוס בשלשה אף בחול. ובאור לציון (חלק ב פרק מו סעיף כ) כתב שיש להשתדל שכל זימון של שלשה יהיה על הכוס.
ויש שזימנו על הכוס רק בשבתות ובמועדים. הגר"נ קרליץ זצ"ל (עדות בני ביתו לרבני הילכתא) זימן על הכוס בשבת ויום טוב אף בשלשה. ובבית הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (עדות נכדו הג"ר אהרן גולדברג שליט"א לרבני הילכתא) לא זימנו על הכוס בימות החול, ובשבת, בפורים ובחול המועד זימן על הכוס אף בשלשה. וכשלא היה מזמן על הכוס, היה דרכו לשאול לפני ברכת המזון את בני ביתו אם רוצים לשתות, וכאשר השיבו שלא, היה מבקש להסיר את היין מן השולחן ומברך בלא כוס.
ויש שנהגו שלא לזמן על הכוס, או רק בעשרה. בבית הגרי"ש אלישיב זצ"ל לא זימנו על יין אלא בפורים ובליל הסדר (עדות נכדו הג"ר אריה אלישיב שליט"א לרבני הילכתא).
ובארחות רבנו (חלק א עמוד קסב) מובא שאצל החזו"א ובעל הקהלות יעקב לא זימנו על הכוס אף בשבת. והגר"ח קניבסקי זצ"ל (אלא ד' אמות פרק כא סעיף א עמוד פ) זימן על הכוס רק בעשרה ולא בשלשה. וטעם המנהג אמר בשם אביו בעל הקהלות יעקב מפני שבזמנם היין היה ביוקר, ולכן הוא נוהג לברך על הכוס רק בעשרה, וממשיך בזה מנהג אביו. ובספר מאיר עוז (חלק ח עמוד 262) הביא ששאל את הגר"ח אם ראוי להדר לזמן על הכוס, והשיב שהמנהג שלא לזמן על הכוס.
ודרך מיוחדת נהג הגר"ש דבליצקי זצ"ל (דרך ישרה, פרק כב אותיות א-ג, עמוד רסז-רסח), שהיה מברך על הכוס אף ביחיד, ולא היה אוחזו בידו בשעת הברכה, אלא העמידו לפניו על השולחן. ובדרך כלל היה הכוס של ברכת המזון מחמר מדינה, והיקל להחשיב גם קפה או קולה כחמר מדינה. ועל פי רוב אף כשזימן בשלשה בירך על חמר מדינה, ולכן גם אז לא היה מגביה את הכוס, שכיון שאין ברור שמשקה זה נחשב חמר מדינה, טוב יותר להעמידו לפניו בלבד.
5. חמר מדינה
משקה חשוב: מבואר בשו"ע (סימן קפב סעיף ב) שכוס ברכת המזון אינה אלא של יין, ולא משאר משקים אפילו קבע סעודתו עליהם. ואם אין יין מצוי באותו מקום, והשכר או שאר משקים הם חמר מדינה, מברכים עליהם חוץ מן המים. וכתב הרמ"א שאין למחות במה שנוהגים לברך על השכר, שהרי יש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, ועוד שעיקר חמר מדינה הוא שכר וקובעים הסעודה עליו. ואף שיש יין בעיר, אינו נקרא מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר ואי אפשר לקנותו לכל סעודה. ומכל מקום מצוה מן המובחר לברך על יין.
ומה נחשב חמר מדינה בזמננו, נחלקו בזה הפוסקים. דעת החזו"א, כפי שכתב הגר"ח קניבסקי זצ"ל במכתבו לחמיו הגרי"ש אלישיב זצ''ל בעניין הבדלה (נדפס בקובץ תשובות חלק א סימן נז), שבארץ ישראל אין היום חמר מדינה, שכן אין ההמון שותים בירה במקום יין. ואמר החזו"א שאולי מיץ תפוזים הוא חמר מדינה, אך למעשה גם על זה לא הסכים. ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שבות יצחק, פסח עמוד קל) שמיץ תפוזים טבעי או מיץ אשכוליות הוא חמר מדינה, אבל מיצים שעיקרם מים עם תמצית טעם דינם כמים.
ובאגרות משה (או"ח חלק ב סימן עה) כתב שסודה ושאר משקאות כאלה דינם כמים בעלמא. ואף שמגישים אותם גם בסעודות חשובות ומכבדים בהם, שתייתם היא לצמאון ולהתקרר. וחשיבות משקה היא כששותים אותו אף בלא צורך הגוף, לכבוד הסעודה ולכבוד האורחים. ועיין בשערי הברכה (עמוד קלח) שהאריך בשיטות לגבי חמר מדינה.
6. כוס של ברכה
טעם הדבר: כתב בנתיבות עולם למהר"ל מפראג (נתיב העבודה פרק יח), כשם שהשי"ת משלים את האדם במזונותיו, כך צריכה ברכת המזון להיות בשלמות הגמורה, והיין ראוי ביותר לברכה, שהוא מורה על הברכה הבאה מאת השי"ת, ולכן נקרא כוס של ברכה. וכאשר שפע הברכה של היין מונח לפניו, הוא מודה ומברך על כל הטוב שקיבל מאת השי"ת.
וכתב הלבוש (סימן קפב סעיף א) "כבר ידעת שברוב הברכות שתיקנו חכמינו ז"ל תיקנום לסדרם על הכוס, מפני שהוא דרך כבוד ושבח נאה לסדר כן שבחו וברכתו יתברך עם הכוס שבידו, וכמו שאמר הכתוב (תהלים פרק קטז פסוק יג) כֹוס יְׁשּועֹות אֶּׂשָא ובְׁשֵם ה' אֶקְרָא. והוסיף שעל פי הקבלה יש בזה סוד גדול, שהכוס רומז לספירה העשירית, מידת המלכות, הנקראת כוס ישועות, המקבלת את השפע מכל הספירות שלמעלה ממנה, וממנה הוא יורד ומשפיע ברכה ופרנסה לכל העולם.
ובספר מאיר עוז (חלק ח עמוד 262-263) תמה על דברי הלבוש, היכן מצינו שרוב הברכות נאמרות על הכוס. ופירט את הברכות שתיקנו על הכוס ואת הברכות הנאמרות בלא כוס, ומדבריו עולה שרובן נאמרות בלא כוס.
ואפשר לבאר שלא דיבר הלבוש אלא בברכות הקשורות לסעודה. בשעת סעודה דרכו של אדם להרים כוס יין ולהודות, ולכן נאה לסדר גם את שבחו של מקום על הכוס. ואין הכוונה דווקא לקידוש ולברכת המזון שהם על סדר הסעודה ממש, אלא לכל ברכה שיש עמה סעודה, כברית מילה, נישואין ופדיון הבן, וכן ברכת אבלים בסעודת אבלים, קידוש החודש בסעודת עיבור החודש, והבדלה שעמה סעודת מלוה מלכה. אבל ברכות שאין עמהן סעודה, אין טעם להביא בהן כוס.
7.
שֶבַע בַּיֹום ה לַל תִיָך
שפע ברכה: כתב הבן יהוידע (שבת דף לב: על הגמ' "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די") שבכל סעודה מברך האדם שבע ברכות. בתחילתה שתים, על נטילת ידים והמוציא, ובסופה ארבע ברכות של ברכת המזון ובורא פרי הגפן על הכוס, וסימן לדבר בלשון הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק קסד) שֶבַע בַּיֹום הִּלַלְּתִיָך.
ומי שיש לו ברכה בעושר אוכל גם פירות, ומוסיף בכל סעודה שלוש ברכות, העץ והאדמה ושהכל, ונמצא מברך עשר ברכות בסעודה. ואדם רגיל אוכל שתי סעודות ביום ומברך י"ד ברכות, והעשיר מברך כ'. וזהו "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", שתהיה לכם עשירות ולא תסתפקו בי"ד ברכות אלא תברכו כ'. עכ"ד.
וצריך ביאור, שהרי אחר שתיית הכוס מברך עוד ברכה מעין שלש 'על הגפן', כמבואר בשו"ע (סימן קצ סעיף ב), ונמצא שיש כאן שמונה ברכות בסעודה?
ונראה שכוונתו שברכה זו אינה מסדר הסעודה. כוס של ברכה שייכת לברכת המזון עצמה, וברכת בורא פרי הגפן שעליה היא חלק מסדר הזימון, אבל שתיית הכוס וברכת מעין שלש שאחריה דין נפרד הוא. וכמבואר בשו"ע (סימן קצ סעיף ג), שיש ספק באיזה שיעור מתחייבים בברכה אחרונה על שתיית יין, בשיעור כזית או רביעית. נמצא שברכה מעין שלש אינה באה מחמת הסעודה אלא מחמת השתייה, ותלויה בשיעורה. אלא שמדין כוס של ברכה צריך לשתות מלא לוגמיו, ומלא לוגמיו הוא רוב רביעית, ומשום כך ישתה רביעית שלמה כדי לצאת מן הספק.
8. מעשה רב
ירושלים של מעלה: המחנך הדגול הג"ר ליפא זילברמן זצ"ל שימש משגיח רוחני בתלמוד תורה קמניץ בירושלים. והיו אומרים בירושלים של מעלה, שזכות גדולה היא לתלמוד תורה, שגברא רבה כמותו בחר להיות משגיח רוחני בחיידר.
וסיפר אחד מתלמידיו, שלפני עשרות שנים כשהיה תלמיד בתלמוד תורה, שמע ממנו דרשה שנחקקה בלבו, ובה ראה מהו דקדוק בהלכה. ר' ליפא הנהיג שהתלמידים יטלו ידיהם ויאכלו פת בארוחת הבוקר, באומרו שבלא זה אין דעתם מיושבת עליהם ללימוד. וכיון שכולם נטלו ידיהם ואכלו יחד באותה שעה בכיתה, סבר שחייבים בזימון. ועורר שממילא צריך גם כוס, שהרי ברכת המזון טעונה כוס.
על כן הלך ושאל את הג"ר זונדל קרויזר זצ"ל, והשיבו: הרי יין ביוקר, וממילא פטורים. [כנראה כוונתו למה שכתב בערוך השולחן הנ"ל, שבמקום שהיין ביוקר לא נהגו לברך על הכוס, ותפסו לעיקר כדעה שאין ברכת המזון טעונה כוס]. תמה ר' ליפא: וכי ביוקר ייקרא, והלא בקבוק מיץ ענבים עולה שקלים ספורים? ואף על פי כן לא זז ר' זונדל מדעתו. [אפשר שטעמו כמו שכתב באגרות משה הנ"ל, שכיון שכבר מאות שנים נהגו שלא לברך על הכוס, נחשב הדבר כנפסק אצלנו, אף שהסיבה לכך היתה שלא היה יין מצוי]. את כל המעשה סיפר ר' ליפא בפני התלמידים, ולמעשה לא זימנו על הכוס.