בית הלוי (סוף פרשת וישב) במדרש רבה פרשת מקץ (פט ג) אַ שְׁ רֵ י הַ גֶבֶ ר אֲ שֶׁ ר שָּ ם ה' מִּ בְ טַ חוֹ (תהלים מ ה) זה יוסף. וְל ֹא פָּ נָּה אֶ ל רְ הָּ בִּ ים (שם) שעל ידי שאמר לשר המשקים (וישב מ יד) כִּ י אִּ ם זְ כַרְ תַ נִּ י , וְהִּ זְ כַרְ תַ נִּ י, נתוסף לו שתי שנים. ורבים חקרו על המדרש , ביאורו הפשוט, דהנה באמת התורה התירה לאדם ההשתדלות בצרכי גופו... עיקר הענין יש לומר דזהו כלל לאיש הישראלי , שיהיה לבו שוקט ובוטח בה', והא דהתירה התורה להשתדלות הוא משום דלא כל אדם יכול להגיע למדרגת הבטחון הגמור , ועל כ ן הותר לו ההשתדלות כדי שיהיה לו סיוע שיגיע למדריגת הבוטח , כל אדם לחדש לו מלאכה ועסק כדי שיהיה נקל לו לבטוח בה' וצריך, וכמו דמצינו בכל תורה שהתירה לפעמים כדי שיהיה לו סיוע לבא להמדרגה המבוקשת... והנה השתדלותו של יוסף שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני אל פרעה " הוא השתדלות קטנה ופחותה שנוכל לשער, דהרי אין בו רק דיבור אחד , ובפרט מה שהובא השר המשקים לבית הסוהר וכן כל חלומו הוא רק כדי כי ראה יוסף כי מן השמים הוא בא, דהרי יוסף הבין דכל שמזה תצמח גאולה ליוסף... וכיון שרואין אנחנו שיוסף נענש גם על זה , הא מוכח מזה דכל כך היה בטחונו גדול עד כי גם זה המועט למותר נחשבה לו , ומזה העונש ניכר גודל בטחונו מה שאין לשער ממש. וזהו שאמרו אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים , דלפי גודל בטחונו לא היה לו לפנות כלל אל רהבים ואפילו בדיבור קל.
