מחשבון שנת החמה והלבנה מוכח שהיה יום שלישי למילה
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית יח, א). פירש"י: לבקר את החולה; אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו. והקשה הרא"ם שתי קושיות.
חדא, מנלן שיום שלישי למילה היה? אי משום דכתיב "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים" (שם לד, כה) – הלא איתא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלד ע"ב): מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת; ואמרינן בגמרא, דביום ראשון וביום שני כולי עלמא לא פליגי דמרחיצין. מכלל דביום ראשון וביום שני הכאב יותר מביום השלישי.
ועוד הקשה, דאי אפשר שהיה ביום השלישי. דעל "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (שם יח, ו) דרשינן בגמרא שהיה אז ערב פסח. נמצא, אי אמרינן שיום שלישי למילה היה, הוכרח אברהם לימול שלשה ימים קודם פסח. וכתיב "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (שם יז, כא), ודרשינן ששרט לו שריטה בכותל: כשתגיע חמה לשריטה זו – תלד (רש"י שם כא, ב). אם כן הוצרך יצחק להולד שלשה ימים קודם פסח. וקיימא לן שבפסח נולד יצחק, או ביום ראשון או ביום אחרון של פסח, כדאיתא בתוספות (ראש השנה יא ע"א).
ונראה לי לפי פשוטו. דידוע ששנת החמה שס"ה ימים, ושנת הלבנה שנ"ד ימים. ולפי התוספות הנ"ל, נולד יצחק ביום ראשון של פסח או באחרון של פסח. ולפי זה מוכח שיום שלישי למילה היה. דאם לא כן קשה: הרי הקב"ה שרט לו שריטה בכותל, כשתגיע חמה וכו'. וממילא אי אפשר שתבוא החמה לשריטה בשנה הבאה אלא לאחר י"א יום, מאוחר מן התאריך שבשנה זו. ואילו השריטה היתה בערב פסח, כשבאו המלאכים, הרי י"א ימים אלו כלים שנים או שלשה ימים אחר פסח, ונמצא יצחק נולד אחר הפסח; ולכולי עלמא בפסח נולד יצחק! אלא על כרחך יום שלישי למילה היה, והמילה – והשריטה עמה – היתה שלשה ימים קודם פסח; ואם כן כלו י"א ימי החמה ביום אחרון של פסח. ודוק היטב.
אסיפת יהודא – מהג"ר טעבלי בריסקער, אחיו של הג"ר אריה ליב פישלס אב"ד קראקא, המכונה "דער הויכער ר' ליב", אשר אסף ולקט נכדו הג"ר יוסף יהודה ליב בן הג"ר ישראל איסרל – נדפס ב'פרנקפורט-דאודר' שנת תקכ"ג
המילה ביום הכיפורים – ולא ירדה השכינה עד היום השלישי מפני תחומין
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" וגו' (בראשית יח, א). פירש"י: לבקר את החולה; אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו. והקשו כל האחרונים (עיין במזרחי כאן): מנא ליה לרש"י שהיה ביום ג' למילתו? והא יש הרבה דיעות בגמרא (עיין שבת קלד ע"ב) דביום א' למילה הוא בסכנה יותר מביום ג', יעו"ש.
ולפי דרכינו יבואר. דידוע מה שאמרו חז"ל (פרקי דר' אליעזר פרק כט), דאברהם מל את עצמו ביום כיפור. ולפי זה קשה: הא קיי"ל בגמרא דעירובין (מג ע"ב) דאין אליהו בא בשבת לבשר על הגאולה, דלא יוכל לירד מן השמים בשבת, משום דיש תחומין למעלה מעשרה. ואם כן לפי זה, איך ירדו המלאכים למטה ביום כיפור, והא יום כיפור חמור משבת? לכן פירש"י שהיה ביום ג' למילתו, שהוא אחר יום כיפור, ולא ביום כיפור גופיה.
ועיין בזרע ברך שני על הפסוק "וירא אליו ה'", שהשכינה נגלה לאברהם בגופו ממש, בהרגשת אבריו. ואם כן אי אפשר לומר שזה היה ביום ראשון למילתו, משום איסור תחומין, דגם הקב"ה ירד למטה ממש, בהרגשת אבריו. ועיין בחיבורי הגדול שחיברתי על התורה, הנקרא זרע ברך רביעי, מה שכתבתי על פי זה, יעו"ש.
זרע ברך שלישי – להג"ר ברכיה ברך בן הג"ר אלקים געציל, חתן בעל 'זרע ברך' הראשון – נדפס ב'האלי' שנת תע"ד, ונדמ"ח תשס"ב
השכינה שהתה עד הערב, שלא יחזור הכאב אחר שילך המבקר
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). ופרש"י: לבקר את החולה; א"ר חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו הי', ובא הקב"ה ושאל בו. וקשה, מה בעי ר' חמא בר חנינא בזה? וגם מנליה זה דהיה יום ג', דלמא הי' יום א' או יום ב' למילתו?
ונלפע"ד לבאר. דהנה השכינה נגלתה לאברהם כחום היום, ושהתה אצלו עד לעת ערב. כמו שפירש"י: "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (בראשית יח, לג) – נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג, ולפיכך "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב" (שם יט, א) להשחית. ושם פירש"י: בערב – וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום? אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא. הרי שעד הערב לא נסתלקה השכינה מאברהם.
ויש לתת טעם, למה באמת נתעכבה שם השכינה משש שעות עד לעת ערב, והלא כל הסנגוריא שדיבר אברהם היה יכול לדבר אף בחצי שעה.
וי"ל ליתן טעם לשבח ע"ז, שהי' בכיוון שהשכינה נתעכב שם עד עת ערב. דתמן תנינן בנדרים (לט ע"ב): אמר ר' אחא בר חנינא, כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים בצערו. ופריך: א"כ, ליעיילו שיתין גברי ולוקמוהו! ע"ש.
ומצאתי בילקוט ראובני, ריש פרשה זו, בשם סודי רזיא, וז"ל: "וירא אליו" – לבקר את החולה. קשה, והלא אמרו רז"ל הנכנס לבקר החולה נוטל אחד מששים מחליו, וכאן הקב"ה בא לבקרו, כענין "שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ" (שיר השירים ג, ז), וא"כ הי' ראוי להסתלק הכאב מאברהם אבינו לגמרי? אבל דע, מה שאמרו חז"ל נוטל אחד מששים בחליו – האמת הוא כן; אבל מ"מ, כשנסתלק המבקר אז חוזר החולי למקומו, ע"כ.
ונ"ל, דזה שייך דווקא בחולי אחר; משא"כ בחולי המילה, שאינו אלא משך שלשה ימים. א"כ, אם יכנסו ששים מבקרים ביום שלישי ויסתלק הכאב אז, ודאי אינו חוזר הכאב ביום הרביעי, כיון דבלא"ה ביום הד' הכאב מסתלק. לכך נלפע"ד, שמטעם זה נתעכב השכינה אצל אברהם ביום שלישי למילתו עד לעת ערב. כיון דששים גבורים סביב לה, אשר מזה נסתלק החולי, רק מחששא שמא יחזור הכאב אחר סילוק המבקרים – לכך נתעכבה השכינה עד לעת ערב של יום ג', ושוב יהי' אברהם בטוח ולא יחזור אליו הכאב, שהרי בלא"ה הכאב לא נמשך אחר יום ג'.
וזהו כוונת רש"י: "וירא אליו" – לבקר את החולה, והי' כוונת הקב"ה להסיר ממנו החולי כשבא אליו עם ששים גבורים סביב. לפי"ז הי' קשה לר' חמא: מה תועלת הי' לאברהם בזה, הלא אחר שילכו המבקרים יחזור החולי למקומו? לזה בא ר' חמא כמתרץ, ואמר: יום שלישי למילתו הי', ואז יהי' רפואתו רפואה שלימה, ולא יחזור החולי למקומו, כי אחר יום ג' בלא"ה הכאב בטל. ובזה הי' לר' חמא ראי' ברורה שהי' ביום ג' למילתו; דאלו הי' ביום א' או ב', למה נתעכב השכינה אצלו עד לעת ערב? – כדי שיהי' בטוח שוב לא יחזור אליו הכאב למחר, שהוא אחר ג' ימים. וק"ל.
דרש משה – להג"ר משה בן הג"ר שמואל מחליש מקראקא, נפטר שנת תצ"ו – נדפס לראשונה ב'לבוב' שנת תרל"ב, ונדמ"ח תשנ"ו
האכילם בשר בחלב, שלא יזכו בתורה על ידי ברכת המזון
"כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם" (בראשית יח, ה). ובמדרש (בראשית רבה פמ"ח סי"א): אמר רבי יהושע, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי, "כי על כן עברתם", היך מה דאת אמר "יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם" (שמות י, י). ודברי המדרש צריכים ביאור, דאין להם פירוש כלל. ושאלתי לכמה גאונים, ופירוש אין אותו לרוות בו צמאוני למים של תורה; ויגעתי ומצאתי.
ונקדים מה דאיתא בברכות (לה ע"א): כתיב "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א), וכתיב "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז) – לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. הרי שעל ידי הברכה קונה האדם את הארץ.
וכתב בעשרה מאמרות, שזה טעם הסעודה שסעדו המלאכים אצל אברהם: כדי שיקיימו מצות זימון ויברכו על הכוס. וזהו "כי על כן עברתם על עבדכם" – כדי שתאכלו ותברכו ברכת המזון, שהיא מצוה שאינה נוהגת בעליונים, שאין שם אכילה ושתיה.
ועוד כתב, שכוונת המלאכים היתה לעכב את התורה שלא תרד לארץ, ולכן אמרו בשעת מתן תורה "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים ח, ב; שבת פח ע"ב). כי "השמים שמים לה'", ואם יהיו השמים שלהם, גם התורה שבשמים תהיה שלהם, שעל ידי קנין השמים קונים גם את התורה אשר בהם. ואי אפשר שיהיו השמים למלאכים אלא על ידי ברכת המזון, כמו שהארץ נקנית לאדם על ידי הברכה; וברכת המזון אינה נוהגת בעליונים. לכן ירדו המלאכים למטה אל אברהם, לאכול ולשתות ולברך ברכת המזון, כדי שעל ידי כן ינתנו להם השמים ומלואם, וממילא תקנה להם גם התורה.
ואברהם הרגיש בדבר. ומה עשה? האכילם דבר איסור, בשר בחלב. ואין מברכים על אכילת איסור, כדאיתא בירושלמי (חלה פ"א ה"ט): מצה גזולה אסור לברך עליה, משום "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים י, ג). וממילא לא זכו לתורה על ידי אותה ברכה. וזהו שטעו בשעת מתן תורה ואמרו "תנה הודך על השמים", כי חשבו שתועיל להם ברכת המזון שבירכו אצל אברהם. מיד עשה הקדוש ברוך הוא את קלסתר פניו של משה דומה לאברהם, ואמר להם: לא זהו שאכלתם אצלו בשר בחלב? (שמות רבה פכ"ח ס"א). ואין ממש באותה ברכה, שאין מברכים על אכילת איסור.
וזהו שאמרו במדרש על "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית יח, יז) – מתן תורה גליתי לו. ולכאורה איה מצינו גילוי דבר זה? אלא שעל ידי סעודה זו, שאכלו המלאכים אצל אברהם כדי לברך ברכת המזון ולקנות על ידה את התורה, נתגלה לו ענין מתן תורה. עד כאן דברי העשרה מאמרות.
ולפי זה נראה לבאר דברי רבי יהושע: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי". כי העולם נברא בשביל התורה, כמו שנאמר "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). ואם כן המלאכים, שרצו לקבל את התורה – ואי אפשר להם אלא על ידי ברכת המזון, שאינה נוהגת בעליונים – מוכרחים היו לבוא אצלי, לאכול ולברך ברכת המזון שתיקן אברהם, ועל ידה לקנות שמים וארץ ולקבל את התורה שבשבילה נברא העולם. נמצא שמבריאת העולם הייתם מזומנים לבוא אצלי.
אלא שקשה למדרש: אדרבה, המלאכים ירדו לטובת עצמם, כדי שיתן הקדוש ברוך הוא את התורה למלאכים ולא לאברהם. ואיך אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", כאילו באו לטובתו? ולזה אמר "היך מה דאת אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם". פרעה אמר בפיו: כשם שאני משלח אתכם ברצוני, כן יהי ה' עמכם; ודעתו היתה שלא לשלחם, ושלא יהיה ה' עמהם. כן היה בלב אברהם כשאמר "כי על כן עברתם על עבדכם" – בשביל ברכת המזון, לקבל על ידה את התורה. אבל לא כמו שעלה על דעתכם, לזכות בה אתם; אלא אדרבה, מזומנים הייתם לבוא אצלי כדי שאני אזכה על ידכם לתורה. ודו"ק.
טוב רואי – מ'גדול דוד', להג"ר דוד בן הג"ר נתן גרינהוט – נדפס ב'פרנקפורט דמיין' שנת תס"ב
המלאכים רעדו על לחם אבירים, פן יימס בחום היום
"וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח). ובמדרש (בראשית רבה פמ"ח סי"ד): "והוא עומד עליהם" – אימתו מוטלת עליהם, מיכאל מרתת, גבריאל מרתת. "ויאכלו" – וכי אוכלין היו? אלא נראין כאוכלין.
וקשה בזה: היאך יצאו ידי חובתן, שלא יוציאו ברכתן לבטלה, בברכת המוציא ובברכת המזון? וזהו שדוקא אלו שני המלאכים החשובים פחדו ויראו: כי מיכאל, הגדול שבהם [כמו שאמרו (שם ס"י): לגדול שבהן אמר, זה מיכאל], צריך לברך המוציא, וגבריאל, השני לו, יברך ברכת המזון.
ויש ליישב, שהיה עמהם לחם אבירים – שאמרו חז"ל (יומא עה ע"ב): לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, הוא המן – ועליו היו בוצעין ומזמנין. ואם תאמר, אם כן למה פחדו? אלא לפי שכתוב כאן "כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א), ובמן כתיב "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא). וזהו מיכאל מרתת וגבריאל מרתת – שמא ימס המן, ולא יוכלו לברך עליו.
ועל פי זה מבואר לישנא דקרא "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ" (בראשית יח, ה). כי בודאי המלאכים היו מברכים המוציא על לחמם, שהוא היפה. ודרך ארץ של בעל הבית, שנוטל את לחם האורחים מלפניהם ומניח לפניהם את לחמו, ואומר להם: לחם זה אני אקח מלפניכם, ויהיה לכם לסעד לדרך, "אחר תעבורו". וכן עשה אברהם, וזהו שאמר "ואקחה פת לחם". ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה פמ"ח ס"י): אתה אמרת "ואקחה פת לחם", חייך שאני פורע לבניך – "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד). שהרי אותו לחם שלקח מהם היה לחם מן השמים, הוא המן.
וזהו שאמרו במדרש (שם סי"א): "ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" – כן תעשה לעצמך. רצונו לומר: כמו שאמרת "ואקחה פת לחם", כן תעשה לעצמך – ליקח אותו לחם, הוא המן, לעצמך. ודו"ק.
עמודי עולם, מדור 'שפתי מהרי"ל' – להג"ר יהודה ליב בן הג"ר שמעון גינצבורג – נדפס ב'אמשטרדם' שנת ת"צ
אברהם כהן היה – ולכן ניצול יצחק, שלא יהא מביא ואונן
"וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם... וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח). כתב בעל גליא רזיא, דלפי שאברהם נתן למלאכים לאכול, לפיכך ניצול יצחק מעקידה ובא איל תחתיו. והוא תמוה מאד, דמה ענין אכילת מלאכים שאכלו אצל אברהם לעקידת יצחק.
כדי לתרץ זאת נקדים מה דאיתא במפרשים ב' טעמים למה אכלו המלאכים אצל אברהם. א', כדי לזכות במתנות, לפי שמיכאל הוא כהן שלמעלה. טעם ב', כדי שיעשו מצות ברכת זימון, מה שלא שייך למעלה. והנפקא מינה בין הני ב' טעמים הוא זה: דלטעם הראשון קשה, דהוה ליה למיכאל לבד לבא; ומוכח נמי דאברהם לא היה כהן, כי כהן אין צריך ליתן מתנות, כדכתיב "מֵאֵת הָעָם" (דברים יח, ג) ולא מאת הכהנים. ולטעם הב' יש לומר דאברהם היה כהן, ולכך באו שלשה, כדי לקיים מצות זימון.
ואיתא טעם על מה שאמר אברהם "וכי יש קרבן בלא כהן" – פירוש, כיון שנשחט יצחק נעשה אברהם אונן, ואונן אסור להקריב. ולפי זה מתורץ מה שכתב בעל גליא רזיא, דלפי שאברהם נתן למלאכים לאכול, למלאכים דייקא. אם כן י"ל דאברהם היה כהן; דאי כטעם הראשון, לפי שמיכאל הוא כהן, קשה קושיא הנ"ל, דהיה לו למיכאל לבד לבא. אלא ודאי כטעם הב', כדי לקיים מצות זימון. ולכך ניצול יצחק מעקידה, לפי שאם היה נשחט היה נעשה אברהם אונן, והיה אסור להקריב, וק"ל.
נעימה קדושה – שפה ברורה, להג"ר אריה ליב בן הג"ר נחמיה מק"ק טשוטץ – נדפס ב'זאלקווא' שנת תקמ"ב, מכתבי אביו זקינו הרבני מ' זיסקינד ז"ל. מובא בקונטרס חדשים וגם ישנים (תשנ"ז)
עמידת הקב"ה לפני אברהם – ראיה שבסתר מותר למחול על הבזיון
"וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (בראשית יח, כב).
בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג): אמר רבי קרוספדאי, שלש פנקסאות הן – אחת של צדיקים, ואחת של רשעים, ואחת של בינוניים. של צדיקים – כבר נטלו איפופסי של חיים מראש השנה; של רשעים – כבר נטלו איפופסי שלהם מראש השנה; של בינוניים – ניתנו להם עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים: אם עשו תשובה, נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו, נכתבים עם הרשעים. ושם בהמשך הסוגיא: אמר רבי סימון, כתיב "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, לב) – אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה. וכתב היפה מראה, שכוונתו למה שנאמר "ואברהם עודנו עומד לפני ה'", ואמרו במדרש (בראשית רבה פמ"ט ס"ז) שתיקון סופרים הוא, ובאמת הקב"ה היה עומד לפני אברהם.
ויש לתמוה, מה ענין דרשת ר' סימון לכאן, ומה לה ולדברי ר' קרוספדאי.
ונקדים, אמרו במדרש (ילקוט תהלים לב) על הפסוק "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א), שכשכפות המאזניים שקולות, הקב"ה נוטל מן העוונות ומטמינן תחת פורפירא שלו. ואם כן, למה אמר ר' קרוספדאי שבינוני שלא עשה תשובה נכתב למיתה?
ויש לומר, שדברי ר' קרוספדאי הם בעבירות שבפרהסיא ובגלוי, שבאלו אין ויתור כלל, וצריך לעשות תשובה כדי שיהיה רובו זכיות. ומה שאמרו במדרש שהקב"ה מטמין עוונות תחת פורפירא שלו, הוא בעוונות שעבר אדם בסתר, שאינם גלויים אלא להקב"ה לבדו. על אלו הקב"ה מוותר, שהוא מוחל על כבודו להכריע ולהטמין (ועיין קצת מזה בזרע ברך ראשון, פ' האזינו).
ואין להקשות, מה טעם לחלק בין עבירות שבסתר לעבירות שבפרהסיא. שהרי מצינו לחז"ל, שהעושה עבירה כאילו עשה עלבון כביכול להקב"ה, כמו שאמרו (ראש השנה יז ע"ב): משל לאדם שנושה בחבירו מנה... בא לפייס את המלך, אמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. ובדין תלמיד חכם כתב הטור (יו"ד סי' שלד): אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם שינהיג עצמו בדבר זה. במה דברים אמורים, שחרפוהו בסתר; אבל אם חרפוהו בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו. ודין תלמיד חכם במחילת כבודו למדוהו חז"ל מן הקב"ה עצמו (קידושין לב ע"א): הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. ואם כן, כשם שתלמיד חכם מוחל בסתר ואינו מוחל בפרהסיא, כך הקב"ה: על עבירות שבסתר מוחל על כבודו, ועל שבפרהסיא אין ויתור.
ויסוד החילוק בין סתר לפרהסיא הוא בשיטת הטור שם. ועיקר טעמו, כמו שכתב הב"י, ליישב את הגמרות הסותרות. במגילה (כח ע"א) אמר מר זוטרא חסידא, כשהיה עולה למטתו: שרי ליה לכל מאן דמצער לי – משמע שתלמיד חכם מוחל על כבודו. וביומא (כב ע"ב) אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם – משמע שאין לו למחול אלא אם כן פייסו. ומיישב הטור, שזה בסתר וזה בפרהסיא.
והנה, כתב הרמב"ן, והביאו הב"י (יו"ד סי' רמד), שאין תלמיד חכם עומד מפני תלמיד חכם שקטן ממנו – ומוכיח כן מן הגמרא בקידושין (לג ע"ב) – מפני שהוא כזקן, ואינו לפי כבודו, וגנאי הוא לתלמיד חכם לעמוד לפני קטן ממנו. ואם כן קשה: איך עמד הקב"ה לפני אברהם לקיים מצות עמידת זקן? והלא אדרבה, אין לעמוד לפני קטן ממנו, שאינו לפי כבודו!
אלא בודאי כדברי הטור, שיש חילוק בין פרהסיא לסתר: בסתר מותר למחול, ושבח הוא לתלמיד חכם למחול אפילו על בזיונו. ונקרא סתר כל שאין יודעים בו אלא התלמיד חכם ואחד עמו (ב"ח שם). ולפיכך שפיר עמד הקב"ה לפני אברהם ומחל על כבודו: אף שאינו לפי כבודו, כיון שלא היו שם אלא הקב"ה ואברהם, הרי זה סתר, ושבח הוא למחול על כבודו. ואי נימא דלא כהטור, אלא שעל בזיון אסור למחול אפילו בסתר, הדרא קושיא לדוכתה. הרי מוכח מכאן כדברי הטור.
ומעתה מבואר למה סמך הירושלמי את דרשת ר' סימון לדברי ר' קרוספדאי. שלא תאמר שאין לחלק בין עבירות שבסתר לעבירות שבפרהסיא; לכך הביא ר' סימון "אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה", שממנה מוכח שבסתר מותר למחול על הכבוד. ואם כן יפה אמר ר' קרוספדאי, שבינוני שלא עשה תשובה נכתב למיתה – בעבירות שבפרהסיא, שעליהן אין ויתור. ודו"ק היטב.
מטה יששכר – להג"ר יששכר בערמאן בן הג"ר דוד יצחק הלוי פרענקיל, אב"ד ור"מ בגלילות שוואבאך ואנשבאך ושנייטאך, ומו"ץ ור"מ בק"ק פיורדא – נדפס ב'פיורדא' שנת תקנ"ב, ונדמ"ח תשמ"ה
יצחק הבכור אסור להקדישו לעולה
אמרו במדרש (בראשית רבה פנ"ו ס"י): אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמרת לי "קח נא את בנך" היה לי מה להשיב – אתמול אמרת "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב), ועכשיו "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (שם כב, ב). ואף על פי שאברהם אבינו לא שאל על דברי ה', מכל מקום עלינו ליישב, שלא יהיו דברי הקדוש ברוך הוא כביכול סותרים זה את זה.
ומפי מורי המאור הגדול החסיד מהור"ר יצחק פריפסלש [איילנבורג] ז"ל שמעתי, בהיותו יושב על כסא ההוראה בק"ק ליסא, דבר נאה ומתקבל בפירוש המדרש הנזכר. והיה מדקדק בלשון המדרש: "היה לי מה להשיב" – "לשאול" היה לו לומר.
אלא לפי שאיתא במדרש (שם פנ"ה ס"ז): בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "קח נא את בנך", אמר אברהם: תרין בנין אית לי, איזה בן? אמר לו: "את יחידך". אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו: "אשר אהבת". אמר לו: ואית תחומין במעיא? אמר לו: "את יצחק".
לפי כך אמר אברהם: בשעה שאמרת "קח נא את בנך", היה לי ליקח את ישמעאל ולשתוק. ואם תאמר, דלמא כוונתך על יצחק – היה לי מה להשיב על דבריך: האיך אפשר שדעתך על יצחק? אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשיו "והעלהו לעולה". ואף על פי כן לא עשיתי כן, אלא שאלתי אותך על איזה בן; תזכור לי זאת.
*
ואני תלמידו אחריו, עלי ליישב את המדרש בדרך אחר. ונקדים מה שאמרו במדרש: אמר ישמעאל לאליעזר, עכשיו שוחט אברהם את יצחק, ואני בכור, ואני יורשו. ויש לדקדק: האיך תלוי זה במה שיצחק נשחט? הלא אף אם לא ישחט יצחק, ישמעאל בכור הוא.
לזה צריכים להקדים מה דאיתא בערכין (כט ע"א): רבי ישמעאל אומר, כתוב אחד אומר "תַּקְדִּישׁ" – "כָּל הַבְּכוֹר... תַּקְדִּישׁ" (דברים טו, יט), וכתוב אחד אומר "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר... לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" (ויקרא כז, כו). הא כיצד? מקדישו אתה הקדש עלוי, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. וזהו שאמר ישמעאל: עכשיו שאברהם שוחט את יצחק לעולה, על כרחך יצחק אינו בכור, דהא בכור אסור להקדישו לעולה. וממילא אני הבכור.
וזהו שאמר אברהם: היה לי מה להשיב על דבריך. אתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ולא בישמעאל; אם כן יצחק הוא הבכור, כיון שישמעאל לא נקרא זרע. ועכשיו "והעלהו לעולה" – הלא בכור אסור להקדישו לקרבן. וק"ל.
בשרתי צדק – להג"ר משה בן הג"ר אליעזר מארפטשיק, אב"ד ור"מ בקהילות גליל פוזנן ומגדולי ודייני ליסא – נדפס ב'אמשטרדאם' שנת תמ"ו