האדם להבין שכמו שהמעשר שנתן הוא לה', כך כל מה שנשאר הוא להשתמש כולו לשם שמים. וזהו הענין במצות תרומה וביכורים, שאין בתרומה אלא נתינה בעלמא, והשאר נעשה חולין ועושה בו מה שרוצה. אלא הענין הוא לקבוע בראשית הענין שכל מה שטורח תכליתו היא עבודת ה', ואף אכילתו אח"כ תהיה בכוונה רצויה ולשם שמים. ובזה יש לבאר מה שמצינו (תרומות ד, ה) שאין אדם יכול לעשות את כל כריו תרומה, אלא צריך לשייר שם חולין - שיהיו שייריה ניכרים, ולכאורה יפלא למה יגרע אם נותן כולו לה'. ולפי מה שנתבאר מובן היטב, משום שזו גופה כוונת המצוה, שאח"כ יאכל השאר לשם ה'.
וזוהי עבודת האדם, להפוך את כל מציאותו להיות מסור לה' ולתורתו. וכל אדם צריך לבחון את עצמו תמיד, אם הוא חי בשביל עצמו או בשביל כבוד השם יתברך, ולבדוק האם הוא מוכן באמת למסור כל מה שיש לו עבור כבוד שמים.