Skip to content
תורת המגיד

החכמה הגנוזה בתוך מעשה העולם והתענוג כביכול למעלה מעבודתנו

  • Vayeira
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים

אך עם כל זה קשה, איך יכולים להיות הפועל והנפעל שוים, ומה גם שגם עולם הבא שהוא המשפיע, שהוא מרומז בשם שרה, למה נקראה בלשון נקבה בה'.

אך הנה ידוע מה שכתבו רז"ל (פסחים קיב א) יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק וכו', והנמשל הוא שהקב"ה רוצה לתת לנו הרבה יותר ממה שאנו יכולים לקבל, הוא דמיון האב המלמד את בנו חביבו, כל מה שהבן מצליח ומתחכם בלימודו יש לאב שמחה ותענוג גדול ביותר, כאשר העגל גדל ויכול לינק יותר יש לפרה תענוג גדול מכך שיכולה להניק יותר, וכמו כן ככל שהאב יכול לתת לבנו יותר חכמה יש לאב תענוג יותר גדול.

והנה הגם שהאב הוא המשפיע העיקר, שלמדו עיקר החכמה, עם כל זה בערך התענוג המגיע לאב מבנו, האב הוא המקבל בערך הזה, בענין לימוד החכמה, הבן מקבל מהאב המלמדו, אבל בענין התענוג האב הוא המקבל, הוא זה שמתענג מהתקדמות בנו ומכל שניתן לתת לו עוד יותר.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה רוצה לתת לנו הרבה יותר ממה שאנו מכילים ומשיגים, וככל שאנו זוכים להרחיב את יכולת קבלתנו, שאנו מרחיבים את עבודת ה' שלנו, את השעבוד לרבש"ע, שזה מה שמאפשר שה' יוכל לתת לנו יותר דביקות אליו והשגה ושייכות לתורה, שהקב"ה שיושב ושונה כנגדו יוכל לגלות לנו יותר, זה מה שיוצר תענוג כלפי מעלה, ואת זה כביכול אנו משפיעים כלפי מעלה.

וזהו שכתוב בזוהר (ח"ג ז ב) ישראל מפרנסים לעילא, רצונו לומר בקיומם התורה והמצוות מוסיפים כח בפמליא של מעלה. ענין זה למעלה מהשגתנו, ובמ"א ביאר המגיד (תורת המגיד תהלים קיח כג) על הכתוב 'מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו', וז"ל: פירוש זה [בחי' זאת] מורה על בחי' נוקבא שהיא מקבלת מדכורא, וזה הדבר פליאה נשגבה בעינינו, איך שייך אצל השי"ת שהוא המשפיע החיות לכל הנבראים שיהיה בבחי' מקבל ג"כ, כמו שכתוב (שם סח, לה) 'תנו עוז לאלהים', ואמרו חז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, ומפרש 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', פי' השי"ת עשה זאת למען יהיה לנו גילה ושמחה בעבודה שלנו שמקבל תענוג מאתנו, לכן מצמצם את עצמו כביכול להיות בחי' מקבל'. עכ"ד.

נמצא כי כך שם שרה, אף על פי שהיא עיקרית י' המשפיע, כל ההשפעה תחילתה בשרי, בעולם המחשבה, עולם הבא, עם כל זאת היא עתה לשון נקבה בערך התענוג והשמחה המקבלת ממעשה התחתונים.

וזהו מה שבתוך הי' גנוז ה', שבתוך השרי גנוז התכנית של העולם הזה שממנו עיקר התענוג, והוא גנוז בתוכה כי זה בא מלמטה למעלה, על ידי שאנו מקבלים משרי את השפעתה על ידי זה מתהפכת שרי לשרה, שעל ידי השפעתה אלינו היא מקבלת מאתנו את התענוג מהיכולת להעניק לנו. על ידי שה' משפיע אלינו מזה כביכול יש לה' תענוג מעבודת התחתונים, וישראל מפרנסין לאביהם שבשמים.

והגם שעולם השמחה והתענוג הוא רוחני מאוד מאוד, יותר עליון מעולם המחשבה והחכמה, והיינו שעולם הכתר הינו למעלה מעולם החכמה, וכמ"ש בפרי הארץ בענין שמחה של מצוה, שהשמחה של מצוה הבאה מביטול האדם לה' מפני שאמר ונעשה רצונו, נעלית יותר מכל חכמת וידיעת האדם, ואם כן למה הה' נמוכה יותר מהי', עם כל זה התענוג והשמחה המגיע לאב מחכמת בנו, בהכרח הוא שהוא היותר קטן מהחכמה, בהיות שהוא מסתעף מחכמת בנו, שהוא חכמת תתאה. התענוג הבא מהבן לאב מוכרח להיות נמוך יותר מהחכמה של האב, שהרי היא באה רק על ידי חכמת הבן שמקבל מחכמת האב, ולכן תענוג זה שה' מתענג מעבודת בני ישראל למטה נחשב יותר נמוך מהחכמה, למרות שעצם התענוג נעלה יותר מהחכמה.

ענין זה שה' מקבל תענוג מעבודתנו, ואנו אלו שגורמים לו יתברך תענוג, מביא הרגשת קירוב גדול לה', ויחד עם זה מבטא את גודל האחריות שלנו בעבודתנו את ה', שכביכול אנו משפיעים כלפי מעלה.

וענין זה גם מבטא את חשיבות כל עבודה ועבודה, כל התקדמות והתקדמות, של כל אחד ואחד בכל מקום אשר הוא שם, כשם שבגשמיות האב מתענג מבנו השישי שמתחיל ללמוד כפיים למרות שכבר חמשת אחים לפניו מוחאים כבר כפיים וגדלו עוד יותר מכך, כמו כן לקב"ה יש תענוג מכל אחד ואחד שמתקדם עוד צעד ועוד שלב בעבודת ה'. לפעמים אדם מרגיש שישנם עניינים בעבודת ה' שאינם מדברים אליו, אם בלימוד התורה אם בעבודת התפלה וכו', ומרגיש שהוא לא שייך לזה רק הבחורים הטובים שייכים לזה, אבל אין זה נכון, שהרי האב נהנה מהתקדמות הבן הקטן שניתן להעניק לו מעט יותר בדיוק כמו שהוא מתענג מהבן הגדול שמתקדם את הצעד שלו וניתן להעניק לו עוד יותר ברמתו, כל שני צעדים, ואפילו כל צעד אחד, גורמים תענוג לעילא, ואין זה תלוי בגודל ורמת ההתרוממות.

לכך אפשר, שלזה רמוז 'חד אמר בעלה אתעטר בה, והיא לא אתעטרת בבעלה', רצונו לומר 'בעלה' שהוא דמיון הבן שעיקר חכמתו ממנו, 'אתעטר בה', רצונו לומר שנעשית מהחכמה עטרה לראשה. חכמה עילאה שקיבל, נעשה עטרה לו. אבל 'איהו', הגם שהיא מקבלת גם כן שמחה ותענוג מבעלה, אך בהיותה מסתעפת מחכמה תתאה אינה קרויה עטרה, כי עיקר הי' שהוא חכמה הוא למעלה, רק שבמקצת הוא נוקבא כנזכר. התענוג הנמשך מלמעלה למטה הינו תענוג מושלם, התענוג שהקב"ה נותן לנו זהו התענוג המושלם שלנו, אבל התענוג שאנו מחזירים אליו יתברך על ידי עבודתנו, אין זה התענוג בשלימות של ה', כי זה בא מחכמה תתאה, ולכן 'בעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת בבעלה'.

כמו עילת כל עילת, בערך שהוא מקבל מעילת העליון נקרא נוקבא, מה שה' מקבל הנאה ותענוג מעבודתנו זהו בחינת מקבל ונוקבא, ובערך שהוא משפיע לתחתון נקרא דכר, ומה שה' משפיע ומעניק לנו זהו בחינת דכר ומשפיע.

מדרגה תחתונה שבעולם העליון נעשה חב"ד לעולם התחתון ממנו

ומה שכתוב טעם שני במדרש, חד אמר 'איהי מרתא דבעלה, מלשון אדנות שהיא המחליטה מה לעשות, יובן על פי מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה (עץ חיים שער י"ד פ"ט) שכל מדרגה תחתונה שבעולם העליון נעשה חב"ד בעולם התחתון ממנו.

כדי לקרב הדבר אל השכל נמשיל משל לרב המלמד לתלמידו, הנה חכמת הרב גדולה היא מאוד עד אין קץ, הרב יודע הרבה יותר מהתלמיד, ומה גם שהיא סתומה ונעלמת במחשבתו, ובודאי בלתי יכולת התלמיד להשיגו, לא מצד הכמות ולא מצד יכולת השכלית שלו ולא מצד כליו. אלא מה הוא השגת התלמיד, הדיבור שהוא שומע מפי הרב, רק את מה שיוצא מפי הרב התלמיד יכול להכיל. ועם כל זה אם לא ישים התלמיד עיונו ומחשבתו לדברי הרב, לא יקבל אפילו דברים כהווייתן. מי שחולם בשעת השיעור, גם אם בא מגיד שיעור מפורסם המוסר שיעור נפלא ביותר, לא יבין מאומה, ואפילו לא יידע מה היה הנושא שעליו הרב דיבר.

נמצא, כי הדברים היוצאים מפי הרב, הוא מדרגה תחתונה כנודע, וכידוע שמלכות שהיא הספרה האחרונה היא בחינת הדיבור, כי ההתגלות של כל דבר זהו המדרגה התחתונה שבכל דבר, והיא נכנסת בתוך המחשבה של התלמיד שהוא המוחין שלו, דיבור הרב שזהו מדרגתו התחתונה זה המוחין של התלמיד, שמזה נבנה התלמיד.

וזהו בתחילת הלימוד, התלמיד אינו מקבל רק דברים כהווייתן, שומע קודם כל רק את המילים כפשטן, אך כאשר מתחכם התלמיד יותר, יכול הרב להבינו התחלת הדברים והמשך הדברים ופשט הבנתם. אבל פנימיות שהיא חכמה הנעלמה, אין כח לא בתלמיד להשיגו ולא בהרב להבינו. ולדוגמא בלימוד המשנה של שנים אוחזין בטלית, בתחילה מלמד הרב את פירוש התיבות של המשנה כצורתה, ורק לאחר מכן יכול הרב להתחיל להסביר את הסברות הוצדדים שבזה, אבל את פנימיות הדברים והחכמה הנעלמה שבזה, שזהו הסיבה שהקב"ה ברא ויצר שיהיו טענות כאלו ושזה יהיה הדין בטענות אלו, הסיבה לכל מערכת זו זהו נעלם ואי אפשר להסביר. שהרי, לא היה בהתחלה עולם ומזה נהיה ויכוחים ואז באה התורה לעשות סדר בעולם, אלא בהיפך, התורה הייתה קודם והיא הסיבה שיהיה בעולם כאלו ויכוחים ודין התורה שבו. וכמה שיש לאדם יותר שייכות לה', מתכוין לשם שמים, ויש לו שייכות וחיבור וידיעה שהתורה היא תורת ה', מבין הוא יותר ויש לו שייכות פנימית יותר לכך שהתורה עצמה היא נעלמה מעיני כל חי.

אך זאת פעולת הרב בתלמידו שמניח בו רושם חכמתו הסתומה, מצליח להכניס בו איזשהו רושם, ומחמת שכח הפועל בנפעל, הרושם ההוא מתרחב ומתפשט מעט מעט מגדולתו ומדעתו, וכענין קאים איניש אדעתיה דרביה במ' שנין, שאחרי ארבעים שנה דברי הרב שנכנסו בתוכו נפתחים בקרבו ומתחיל להיות לו חיבור פנימי אליהם.

נפש ורוח ונשמת החכמה

נמצא שיש ג' מדריגות בהבנת התלמיד, א' הוא הדברים כהווייתן, התיבות בעצמם, והב' הוא הבנת הדברים כפשטן, משמעות הדברים, והג' הוא הפנימיות, סוד הדברים.

ואפשר שג' מדריגות הנזכר נקרא נר"נ [נפש, רוח, נשמה], נפש זה פשט התורה, רוח זה ההבנה והמשמעות והסברא, והנשמה היא הדבר הנעלם, כשם שאדם אינו מכיר את נשמתו כמו כן אין לו יכולת להכיר את נשמת הסוגיא, כי נשמה היא דבר נעלם.

'רוח הקודש' רוח החכמה והיא ממוצעת בין הנפש לנשמה

וזהו ידוע כי החכמה נקראת קודש, קודם מובדל ומפרש וחכמה נקראת קודש, ואפשר לומר שהדיבורים נקראים נפש החכמה, והבנתם נקרא רוח החכמה, והחכמה הפנימית נקראת נשמת החכמה. ואפשר לומר שהמדרגה האמצעית נקראת רוח הקודש, שהוא דבר ממוצע בין נפש לנשמה, הדיבור הרוחני הוא הממוצע בין הדבר הנעלם ובין פשטן של דברים, בין העולם הגשמי לעולם הנסתר לגמרי, וזהו 'רוח הקודש' הנמצאת מצד אחד בעולם אבל היא 'קודש' ובחינת חכמה, השייכות שיש לנו למדרגה העליונה זהו רוח הקודש, והוא בחינת הממוצע בין עולמנו לעולם המופלא והמובדל.

וזהו מה שכתוב (לקמן כא, יב) 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', ולא אמר שמע 'לאמרה' כמו שהתחיל 'אשר תאמר', לכן דרשו (ראה רש"י; ב"ר מה, ג) לקול רוח הקודש, לרמוז אל הנזכר לדבר הממוצע שהוא רוח, שרה היא עולם המחשבה הנעלם ואת קול רוח הקודש שלה, שזהו המחבר את העולם הנעלם לעולם הזה את זה ניתן לשמוע.

קול ודיבור - כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל

והוא גם כן נקרא קול שבתוך הדיבור, פירוש, כי הלא הקול הוא גולמא קלא בעלמא, הקול הוא בבחינת גולם בלי צורה, והדיבור הוא המגלה, הקול עצמו הוא כמו צפצפה שלא ניתן להבנה, ורק הדיבור שעל ידי עליית וירידת השפתיים הינו בר הבנה, נמצא שהדיבור הופך את גולם הקול לדבר המתגלה כי הדיבור הוא הפרט הנעשה פירוש של הכלל.

ונדמה זה למשל, אם לא היה הקול מצורף עם הדיבור - הנה לא היה הדיבור נשמע, וגם אם לא היה הדיבור - הקול הוא גולמא בלתי מושג. קול ללא דיבור הוא בלתי נשמע ומושג, ודיבור ללא קול זהו ירידת ועליית השפתיים בלבד בלי ששומעים מאומה, וחיבור הקול והדיבור יחד הוא זה שנותן את ההבנה.

וזהו הכלל שצריך לפרט, שהקול צריך לדיבור, ופרט הצריך לכלל, שהדיבור צריך לקול. וזהו החלוקה שאמרנו, כי הפרט שצריך לכלל שפירשנו, שאם לא היה הכלל מצורף עם הדיבור, לא היה הדיבור נשמע (וגם אם לא היה הדיבור, הוא גולמא בלתי מושג, וזהו הכלל שצריך לפרט), רצונו לומר לא היה הדיבור מובן, לשון 'כי שומע יוסף' (לקמן מב, כג), אף זה אם לא הקול מצורף עם הדיבור לא היה מובן ומושג, מפני שהקול הוא חיות הדיבור. והוא רוח הקודש, כח הממוצע לחבר בין הכלל, שישנו את מה שלגמרי נעלם מהעולם, ויש את העולם הזה המנותק לגמרי, שאי אפשר לשמוע בו כלל רוחניות, ורק על ידי 'רוח הקודש' חיבור קול ודיבור יחד, ניתן לקחת דבר רוחני ולהכניסו לתוך העולם, שיהיה חיבור בעולם לה'. וזהו ענין 'משה ידבר והאלקים יעננו בקול', הכנסת התורה בתוך העולם העשיה, על ידי בחינת הדיבור הממוצע בין החכמה העליונה לעולם הזה.

וזה שאמר 'שמע בקולה', כלומר הוי מקבל ממנה הבנת הדברים שהוא הקול המצורף עם הדיבור הנקרא רוח הקודש כנזכר, 'כל אשר תאמר שרה' מדרגה עליונה 'שמע בקולה' תבין ותחיה זאת. והיינו, שאין די לאדם להסתפק בידיעת פשטן של דברים של 'שנים אוחזין בטלית', וגם לא בהבנת והשכלת המושכלות העמוקים של כך, אלא לדעת שיש מעבר לכך זה את בחינת התורה הפנימית הנעלמה, והמודעות לכך זה החיבור בין העולם העליון הנעלם לעולמנו, המודעות לכך זהו בחינת 'כל אשר תאמר שרה שמע בקולה'. וזהו סוד הכתוב (בראשית יד ז) 'עין משפט הוא קדש', לדעת שעין משפט, חלק החושן משפט וההשכלות שבתורה, 'היא קדש', התורה הנעלמה מעיני כל חי.

וזהו החילוק שבין שני המ"ד, דהיינו המאן דאמר הא' המשיל הקבלה למוחין גמורים, שהיא חכמה כנזכר, שהיא עטרה בראשה כנזכר. כאשר האדם כבר מבין את הבחינה הפנימית, שהה' מקבל כבר את הי', שהעולם הזה מכיל את סיבת הבריאה. והמאן דאמר הב' המשיל הקבלה רק למדרגת אמצעי כנזכר, כאשר מקבלים רק את בחינת 'רוח הקודש' ולא את הקבלה של כל הפנימיות בשלימות, לכן אינה נקראת עטרת בעלה בעצם רק מרתה דבעלה, כי מכל מקום אף על פי שאינם מוחין גמורים, עם כל זה מקבל נוקבא, דוגמת התלמיד המקבל מהרב מדריגה האמצעי כנזכר. ולכך אמר מרתה, שהוא לשון כמו הרב בערך התלמיד, כנזכר.

יעזור ה' שנגרום תענוג לעילא, על ידי הרחבת כלי הקיבול שלנו יותר ויותר, ועל ידי זה יוכל להיות שפע יותר בעולם, ותענוג לעילא מכך, וכמובן שכל הגורם תענוג לעילא אזי בדרך ממילא נפתרים כל הנצרך במילי דעלמא, ויעזור ה' שאכן ניוושע בכל מה דצריך, ושיהיה זמן תענוג לעילא ולתתא.

More in this printout

View the whole printout