כשאנחנו מגלים שהמאבק ביצר אינו שלב זמני אלא מצב קבוע שילווה אותנו כל חיינו, עולה באופן טבעי השאלה: מדוע הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כך? למה לחיות בעולם של חיכוך מתמיד? התשובה של ספר התניא היא שלמאבקים הללו יש משמעות עליונה. הקדוש ברוך הוא שם לב לכל התמודדות, ונהנה ממלחמתם של הבינוניים בדיוק כפי שהוא נהנה ממעשיהם השלמים של הצדיקים.
התניא ממחיש זאת באמצעות בקשת יצחק מעשו, "ועשה לי מטעמים". בעולם הקולינרי יש שני סוגי מאכלים שמעניקים עונג: מאכל מתוק וערב באופן טבעי, כמו בשר ודגים, ומאכל חמוץ, מר או חריף, שמתובל היטב כדי להשיב את הנפש. עבודתם של הצדיקים נמשלת למאכל המתוק, ואילו המאבקים, הקשיים והניצחונות הקטנים של האדם הנאבק ביצרו הם המאכל המתובל והחריף.
אם אתה מרגיש את המלחמות, אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא בוחר במלחמות האלה, הוא מעוניין בהן. המלחמות שלך וההתמודדויות שלך, נכון, זה לא נעים, אבל המשמעות של זה כלפי מעלה היא גדולה ויקרה מאוד. ואם תתבונן ותבין שלקדוש ברוך הוא יש הנאה מהניצחונות הקטנים שלך, אין אתה בא לידי עבירה, הדבר הזה ימלא אותך במשמעות.
נוסף על כך, המאבק אינו מעגל סגור וסטטי; הוא המנוע שבאמצעותו אנחנו גדלים ומתקדמים. הרבי מלובביץ' הסביר זאת פעם דרך משל משיגור חלליות לחלל. כדי שחללית תוכל להיחלץ מכוח המשיכה של כדור הארץ ולחצות את האטמוספרה, היא זקוקה לכוח דחף עצום. מדעני נאס"א פתרו את בעיית משקל הדלק באמצעות מכלים נתיקים: בכל שלב שבו מכל דלק מתרוקן, הוא מתנתק מהחללית, והיא נעשית קלה יותר וממשיכה במסעה עם המכל הבא.
הנשמה בעולם הזה דומה לחללית: היא אינה שייכת לכאן, ותפקידה להתקדם ולהתעלות. ההתקדמות הזו מתאפשרת אך ורק באמצעות החיכוך וההתנגדות ליצר הרע, שמוציאים את כוחות הנפש מן הכוח אל הפועל. לאורך החיים הקדוש ברוך הוא אינו משאיר אותנו עם אותם יצרים מיום הלידה ועד יום המוות; בכל תקופה אנחנו מתגברים על יצר מסוים ומשילים מכל אחד, אך במקומו מקבלים אתגר חדש ומכל דלק נוסף שמאפשר לנו להעמיק ולהמשיך לעלות. היצר הרע ילווה אותנו כל עוד נשמה באפנו, מפני שעצם המאבק בו הוא תכלית החיים כאן.