ניצוצות מחשבה מתוך הפודקאסט מדברים תניא מבית
ספר התניא מכונה ספר של בינוניים, ולא במקרה: גיבור הספר הוא הבינוני, והוא אמור להיות גם הגיבור של החיים שלנו והדמות שאליה אנחנו שואפים. במבט ראשון זה עשוי להישמע מתעתע. מדוע לשאוף להיות רק בינוני ולא לכוון אל הפסגה, אל מדרגת הצדיק? התשובה נעוצה בהגדרה המחודשת של התניא. בעוד ההגדרה ההלכתית מודדת צדיק ורשע לפי רוב זכויות או עוונות ואת הבינוני כמי שנמצא במצב של חצי-חצי, התניא מציג תפיסה שונה לחלוטין.
מבחינה מעשית, הבינוני של התניא הוא אדם מושלם במחשבה, בדיבור ובמעשה. הוא אינו חוטא, אינו נופל ואינו מועד אפילו לרגע אחד, ודוחה מיד כל הרהור פסול. לפי אמות המידה הרגילות היינו מכנים אותו צדיק גמור. ההבדל בינו לבין הצדיק אינו במה שרואים בחוץ, אלא בעולם הרגשי הפנימי. הצדיק הגיע לשלמות רגשית שבה הרע נהפך לטוב; כשהוא חושב על מצווה הוא מתמלא עונג, וכשהוא נתקל בעבירה הוא חש דחייה וגועל. מדרגה כזו שמורה לבודדים בכל דור, שנולדו עם נשמות מיוחדות.
הבינוני, לעומת זאת, הוא אדם שבצד הטכני עושה את כל מה שצריך. הוא למד שולחן ערוך, הוא יודע תרי"ג מצוות, והוא שומר עליהן קלה כבחמורה שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. הוא לא נופל לרגע.
אבל, וזה היופי של הבינוני במובן מסוים, אבל בפנים הבינוני יכול להיות רוצח סדרתי. בפנים השאיפות, הנטיות, הדחפים, התאוות של הבינוני עשויים להיות אפלים לגמרי.
אבל הבינוני הוא אדם שיודע לומר: אני עושה הפרדה. יש את מה שמתחולל בתוכי, את הדחפים, את האנרגיות הפנימיות, ויש את מה שאני עושה בפועל. אני זה שבוחר מה לעשות ואיך לנהל את חיי. הרגשות שלי, הדחפים שלי, האמוציות שלי – לא הם יכתיבו לי איך להתנהג. אני אהיה בעל הבית על החיים שלי ואני אבחר איך להתנהג גם כשזה נורא קשה לי.
האתגר הזה לובש צורות רבות ומשתנה מאדם לאדם. יש מי שמתמודד עם מחשבות ודחפים רק פעם ביום, ויש מי שחי כך את רוב יומו; יש מי ששמירת שבת דורשת ממנו מאמץ כביר, ויש מי שעבורו השבת היא עונג אך המאבק שלו מתמקד בדקויות של כוונה בתפילה או במצווה מסוימת. המשותף לכולם הוא חוסר השלמות הפנימי שמייצר את הצורך בהתמודדות.
ההבנה הזו עשויה לעורר תסכול: אז זהו? כך נראים החיים שלנו? לשם אנחנו שואפים? לאדם כזה שחי מאבקים מבוקר עד ערב? לאדם כזה שהחיים שלו מכוונים אותו מתוך הלב למקומות חשוכים, אבל בפועל הוא כל הזמן מכריח את עצמו ללכת למקומות הטובים? לשם אנחנו רוצים להגיע? האם זה מה שנגזר עלינו, להיות אנשים שקרועים מבפנים כל הזמן?
התשובה לכך היא רחבה. במילה אחת – כן. במילה אחת, זה בסדר לחיות חיים של מאבק, זה בסדר לחיות חיים של התמודדות. לשם כך אנחנו נמצאים כאן בעולם הזה.
יכול להיות בינוני שיהיו לו פעם ביום מחשבות, רגשות, נטיות שידחפו אותו למקום שאיננו רצונו של הקדוש ברוך הוא, ויכול להיות בינוני שכך ייראו רוב החיים שלו.
יכול להיות אדם שבשבילו שמירת שבת היא דבר נורא מאתגר, והוא רק מחכה לרגע שתסתיים השבת והוא יוכל לעשות את כל מה שבא לו. ויש אדם, שהוא גם בינוני, שהשבת זה היום הכי נפלא שלו בשבוע. הוא רק מחכה לשבת, זה טוב לו. הוא לא צריך את הנייד, הוא לא צריך את המחשב, הוא לא צריך את התקשורת, הוא לא צריך לנסוע לים. והוא עדיין בינוני, כי האתגרים שלו מופיעים במקומות אחרים. הקושי שלו יהיה במקומות אחרים. כל אחד והקושי שלו.
מה שמאפיין את הבינוני – שיש בו עדיין אתגר, שמשהו עדיין לא שלם בו, שמשהו בצורה פנימית עדיין לא הגיע למקום של חיבור מלא אל הקדוש ברוך הוא, ולכן יש אתגר ויש התמודדות. כמה גדול זה יהיה, כמה זה יתפוס מסדר היום שלי ומהחיים שלי – זה משתנה מאדם לאדם, מבינוני לבינוני.