וירא אליו ה’ באלוני ממרא (בראשית י”ח א’). פרשת וירא היא פרשה של מסירות נפש בראשיתה ובסופה, הן במסירות נפשו במצוות מילה, ובהכנסת אורחים ביום שלישי למילתו, והן בעקידת יצחק אשר זכות מסירות נפש ההיא עומדת לנו עד הלום.
ולבד מפשטות הפסוקים הוסיפו צדיקי הדורות להעמיק ולהגדיל את מסירות נפשם של אבותינו אברהם ויצחק, בתוספת ביאורים והשגות בעומק הנסיון כל אחד לפי דרכו, וכמו שכתב הרה”ק רבי יצחק מראדוויל בספה”ק“ אור יצחק” נתינת טעם לכפל הכתובים שנזכר פעמיים בתורה “וילכו שניהם יחדיו”, וביאר שמתחילה לא היה יצחק יודע את תכלית העליה להר, ולא היתה התלהבותו גדולה כהתלהבות אביו אברהם שאץ בהתלהבות לקיים רצון בוראו, לכן היה יצחק נשרך אחריו מאחור כשאינו יכול להשיג את צעדי אביו, וממרחק היה צועק “אבי”, והיה אברהם משיב לו “הנני”, אמנם כששמע יצחק שהוא עצמו השה לעולה, אחזה אש ההתלהבות גם בו והחל לרוץ בשמחה, אז נאמר שוב “וילכו שניהם יחדיו”, שהיה זה עתה יחדיו ממש.
וכן איתא ב”עבודת ישראל” ענין מיתת שרה תיכף אחר עקידת יצחק, כיון ששמעה את דבר הייחוד הנורא שהולכים אברהם ויצחק לייחד כרצון הבורא בהר המוריה, בערה בה התשוקה להצטרף אל הייחוד ולהיכלל בו עמהם יחדיו, ועלתה בידה להתדבק בתכלית הדבקות שגרם להסתלקותה.
הנה כי כן אחרי ביאורים נוראים ונפלאים כאלו מתעוררת נקודת מסירות נפשם של ישראל לאביהם שבשמים אשר נשרש בהם כבר מימי אבותיהם, “כי עליך הורגנו כל היו”, כמבואר בזוה”ק איך יכול אדם ליהרג כל היום, ע”י מסירות נפש שמקבל על עצמו כלפי שמיא גם בעודנו חי, ובאמת עומדת לנו מסירות נפשם של האבות גם בימי גלותנו עד עתה, כאשר נקודה זו לא נעלמה מנשמותינו ובכל דור ודור מסרו בני ישראל נפשם כצאן לטבח עד הדור האחרון ממש, ובוודאי נשמותיהם נכללות למעלה בעקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו כעין חזרה לשרשם, ולולא נקודה פנימית זאת מי יודע איך היתה צורתם של ישראל אחר שנות הגלות הארוכות ה”י.
אשר על כן לעת כזאת שהקריאה מעוררת הזמן, מתעוררים עלינו רחמים רבים משמי רום מהתעוררות הנשמות שמסרו נפשם בכל הדורות יחד עם עקידת יצחק, וכמים הפנים לפנים, מתעורר גם בנו נקודת המסירות נפש שבקרב כל איש ישראל, להשתית את חיי היום יום עבור הבורא ולמסור נפשו עבורו, אשר לזאת תיקנו לקרוא את שמע בוקר וערב בכוונת מסירות נפש.
ומנקודה זו הנקראת אהבה מוסתרת, דיבר הרב בעל התניא הרבה (עי’ תניא פי”ח) אשר אפילו פשוטי עם ובעלי עבירה טמונה בקרבם נקודת אהבה נסתרת שלעת גילויו יכול להביא אף את הרשע לכדי מסירות נפש בפועל ממש.
וזהו “וירא אליו ה’ באלוני ממרא”, אפילו בחוזק המראתו כמ”ש ב’מאור עיניים’, משום שפרשה זו מסירה את הלוט מעל נקודת האהבה המסותרת בעומק הנפש שאפילו בחוזק המראתו מתגלה שם השי”ת, ואין לך מי שנדחה לחוץ.
ופנימיות נקודת האהבה הזאת גלויה לפני כיסא הכבוד, והוא לבדו ית”ש יודע את השתוקקות נפשות ישראל לאביהם שבשמים, ואם על אנשי סדום הרעים וחטאים לה’ ביקש אברהם אבינו רחמים, הרי שעל בניו ובני בניו נשמות אשר עמדו רגליהם על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, וכל לבבות דורש ה’, על אחת כמה וכמה שמפיל תחינה ומעורר רחמים לפני כיסא הכבוד לבל ידח מזרעו נידח ואף בחוזק המראתם ר”ל משפיע עליהם ומעורר אצלם את נקודת האהבה המוסתרת שהיא נקודת מסירות נפשו של אברהם אבינו שהשאיר ירושה לזרעו אחריו.
“אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי”, גם בעת שהנפש ישנה, והוא אסור בזיקים בחבלי הגשם המונעים ממנו הגביה עוף, עדיין דופקת דודי על פתחי נפשו “פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי”. ובפרשה כזו כשמתעוררים ענייני מסירות נפש הללו מישראל למקום ומן המקום כביכול ב”ה לעמו ישראל, חובה על האדם לומר לעצמו עד מתי אקשה את ליבי לפניו יתברך שדופק עלי נפשי להכתירני בכל מיני קריאות של חיבה... מה גם שעדיין פועמים באוזנינו פעמוני הימים הקדושים ר”ה ויו”כ והימים הנלווים עליהם, ומעוררים את זיכרון הימים הללו בקריאת פרשת עקידת יצחק, להזכירנו שלא ליפול למצב של “אני ישנה” בחזרו לימי השגרה אל לילי טבת הארוכים.
א
י"ז חשון תשפ״ב
כי זה עיקר תכלית התשובה של הימים הקדושים, לבוא אל קרבת ה’ ולדבקות בו ית’, ע”י התורה והמצוות ומעשים טובים בדחילו ורחימו, ועיקר הוא נקודת הלב שמתעורר בגעגועים לקרבת הבורא, שלא יעברו זמנים טובא בלי התעוררות לבו ולא יבוא ח”ו לידי שכחת השם עליו הזהיר הכתוב “השמר לך פן תשכח את ה’ אלוקיך”.
והעצה היעוצה למי שנפל ח”ו לשכחת ה’ ושיעבד מוחו ולבו להבלי העולם ולחדשות מאורעות הזמן המסמא את עיני האדם מלראות השגחה פרטית, הנה ראשית דבר עליו להתאסף בצוותא בין אנשים יראי ה’ בעיתים מסוגלים כמו בסעודת רעוא דרעוין לעת הזאת שנכללים כל נשמות ישראל זה בזה ומסייעים איש את רעהו, וכיון שנפתחים שערי לבבו בסגולת הנפשות הזכים שסביבו, אז פותח פיו לדבר אל ה’ ולומר לו יתברך “הנה אתה בוראי דופק על דלתי לבי “פתחי לי אחותי רעייתי”, ומה אעשה שנתרחקתי ממך וכבר אינני מרגיש הדפיקות, אמנם רצוני להתקרב אליך, וסייעני נא אבי שבשמים אך הפעם הזאת”... כהנה דיבורים רכים בינו לבין קונו אשר פותחים פתח ומסירים את חומות ההבדלה בינו לבין קונו, ולבבו ישיב ושב ורפא לו.
ואולי זה הרמז בהפטרת הפרשה בעת שהיה הנער מוטל מת, “וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו ויחם בשר הילד” (מלכים ב’, ד’ ל”ד), כשנתן דרור לפיו ולעיניו ח”ו ומת מן הקדושה, צריך להחזיר ולשים פיו על פיו ועיניו על עיניו, פירוש להחזיר שם הפה ושם העיניים המכונים בשם זה כנגד אור העין ואור הפה שלמעלה, וישים את אור הפה העליון ואור העין העליונה על אבריו שלו להיות מרכבה לשכינה, “בחור שא עיניך וראה” העלה את אורות העיניים שנפלו והביאו חורבן בעולם, או אז כשיתעורר מלמטה להחזיר העיניים הנפולים למטה אל שרשם בקדושה למעלה, יתעורר גם כביכול ב”ה מן שמיא לשים עיניו על עינו ופיו על פיו בגאולה פרטית שלו ובגאולה כללית של כללות ישראל.
(רעוא דרעוין פרשת וירא תשפ”א)