מן החלונות
מספר הבחור יהודה ו' ממודיעין עילית:
כשנכנסתי לישיבה גדולה החלטתי להירשם למסלול של 'ושיננתם'. ההצטרפות שלי למסלול חייבה אותי ללמוד היטב את הגמרא שלומדים בישיבה במשך הזמן, ולחזור עליה כמה פעמים – כדי שאוכל להיבחן על כל דפי הגמרא שרכשתי. את המבחן של 'ושיננתם' עורכים בשבוע האחרון של בין הזמנים; ואם המבחן הראשון הוא 'רק' על מאה ושישה עשר (!) דפים, הרי שהמבחן השני הוא גם על שישים הדפים שנלמדו בזמן הנוסף, וכן הלאה והלאה; מחצי שנה לחצי שנה הולך המבחן ומתארך, הולך ונעשה מאתגר יותר ויותר.
השנה, בשבוע האחרון של חודש תשרי נערך המבחן בהיכל הגדול של בית המדרש 'עטרת שלמה' במודיעין עילית. סיימתי את תפילת שחרית בשעה עשר וחצי בבוקר, ובאתי הביתה לארוחת בוקר. שם המתינו לי כמה פינוקים שהכינה לי אחותי לכבוד המבחן, אכלתי מהם וחשבתי שדי בזה. לא עלה בדעתי להצטייד, כי לא שיערתי כמה זמן אצטרך לשבת מול המבחן ולענות על השאלות.
הגעתי למקום הבחינה. ההיכל המה בחורים ואברכים שהגיעו מכל העיר. הייתה זו תחושה מיוחדת, לשבת בין מאות נבחנים ולענות על השאלות בזו אחר זו. בתחילה הסתדרתי. ברחמי שמיים ידעתי לענות, והתקדמתי משאלה לשאלה בלי להסתכל על השעון, בהתמקדות מוחלטת בדפים שלפניי. הייתי ממשיך כך בלי לעצור, אלמלא תחושת הרעב שהחלה להציק לי. רק אז הסתכלתי על השעון וגיליתי שהשעה היא שלוש בצהריים.
מה אני עושה?! כבר ארבע שעות אני יושב על המבחן, וטרם הגעתי לחצי ממנו! הרגשתי שאלמלא הרעב, בסייעתא דשמיא יש בי הכוח להתמודד עם השאלון כולו – אם רק ייוותר זמן, ואם הריכוז לא ייעלם לי פתאום. ניסיתי להמשיך כך, אבל גם הראש התחיל לכאוב. לחזור הביתה כדי לאכול? – יהיה חבל מאוד להפסיד את הזמן הזה. המארגנים אמרו כי יאספו את המבחנים בשעה תשע בערב, ולפי הקצב שלי אני חייב את כל הזמן, ולא יכול לוותר על חצי שעה רק בגלל אוכל.
"ד', תעזור לי", ביקשתי. זו לא הייתה סתם עצלות, היה זה קושי אמיתי. גם בצומות איני צם בקלות. ראיתי שאין לי ברירה, ועם קושי שכזה איני יכול להמשיך לכתוב את המבחן. ובכן, אם אין אפשרות אחרת – אלך הביתה, אוכל ואחזור.
קמתי ממקומי ופניתי לפתח ההיכל. באותו רגע קידמה את פניי הפתעה. אבי שיחיה עמד שם!
"יהודה!" הוא קרא, "ראית אותי מחפש אותך?!"
"לא!" עניתי. "לא ראיתי בכלל".
"הגעתי לכאן לפני דקה, וראיתי שההיכל מלא אברכים ובחורים הרכונים אל השולחנות. לא הצלחתי לזהות אותך, והנה אתה מגיע עד אליי".
"אני פשוט רעב", הודיתי במצב. "וחשבתי שאצא לרגע ואראה מה לעשות, אולי אחזור הביתה לארוחת צהריים".
"אין צורך", חייך אבא, "הבאתי לך אוכל".
אבי הביא שקית מעלת ניחוח, ואני הודיתי בכל לב, לאבי וגם לאבא שבשמיים, ששלח לי את אבא בדיוק ברגעים הנכונים – אותם רגעים שבהם הנחה אותי הקב"ה לבוא לקראתו כדי שלא יצטרך לחפש אותי.
ברוך ד', האוכל היה בדיוק במקום, ועד קצת אחרי תשע בערב – אחרי שהאחראי נתן לנו כמה דקות של חסד – סיימתי את המבחן כולו. כה יעזור ד' יתברך הלאה, וכשם שנבחנתי בבין הזמנים זה, כן אזכה להיבחן גם בבין הזמנים הבא.