אִם רִאׁשֹונִים כְּמַלְָּאכִים- ֵ הָרַב יֹוסֵ ף יּוזל הֹורֹובִיַ ץ הָ 'סַבֹוא מְּנֹובְּהָרְּדק' זצ"ל
- Vayeitzei
- 5787
- Hebrew
הגאון הצדיק רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, המכונה 'הסבא מנובהרדוק'- נולד בשנת ה'תר"י (5711) בפלונגיאן שבליטא. כבר בצעירותו ניכרו בו כישרונות מיוחדים, ובהיותו כבן שש עשרה מינהו אביו למסור שיעורי תורה בבית המדרש בעיירה. בגיל שמונה עשרה התארס עם בת העיירה שוויקשנה, אולם בין האירוסין לנישואין נפטר חותנו, ורבינו נאלץ לשאת בעול פרנסת משפחתו. בתחילה עסק במסחר אריגים, ולרגל עסקיו נסע לעיר ממל (קליפדה). שם פגש את הגאון רבי ישראל סלנטר, ובעקבות שיעוריו החליט לעזוב את המסחר ולהקדיש את חייו ללימוד התורה והמוסר. הצטרף לכולל בקובנה, ושקד על לימודיו במשך שעות רבות מדי יום.
בהמשך הסתגר במשך שנה ותשעה חודשים בבית בעיירה סלובודקה שבליטא, ולא הניח לאיש להיכנס אליו. בתום תקופה זו נפגש עם הגאון רבי שמחה זיסל זיו, ה'סבא מקלם', ששכנעו כי אין להסתפק בהתעלות אישית, אלא יש לפעול להשפעה רוחנית על הציבור.
בעקבות זאת יצא למסע בקהילות היהודיות והקים בתי מדרש ללימוד גמרא ומוסר, בסיועו של הנדיב רבי עובדיה לחמן מברלין. בשנת ה'תרנ"ו (5703) החליט להקים ישיבה שתשמש מרכז להפצת תנועת המוסר. הישיבה נוסדה בעיר נובהרדוק ונקראה על שמה. מטרתו הייתה להחדיר בלב התלמידים את ההכרה בחובת האדם בעולמו. במשך השנים התרחבה פעילותו, ונוסדו ישיבות ובתי מדרש רבים ברוח שיטתו.
שיטת נובהרדוק הדגישה את שבירת המידות הרעות, את ההתרחקות מן התאוות והחומריות ואת ההשתחררות מן התלות בכבוד ובדעת הבריות. רבינו לימד כי נגיעות אישיות עלולות לפגוע בשיקול דעתו של האדם, ולכן יש להילחם בהן באמצעות עבודה מעשית. כך, למשל, מי שחש כי הוא תלוי בכבוד הזולת נדרש לתרגל מצבים שבהם לא יזכה לכבוד, כדי להתגבר על מידתו. יסוד מרכזי נוסף בשיטתו היה הביטחון בהקב"ה, תוך צמצום ההשתדלות בענייני העולם. בישיבותיו נהגו ללמוד מוסר בהתעוררות גדולה ובקול רם, במשך שעות ארוכות, ולהתאגד בחבורות לעבודת המידות ולחיזוק הדדי.
בשנת ה'תרע"ו (5053) בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עבר עם ישיבתו לעיר הומל, שהייתה מרוחקת יותר משדה הקרב. בשנת ה'תרע"ט (5050) נסע עם חלק מתלמידיו לקייב כדי לחזק את הפליטים היהודים שהגיעו לעיר. התנאים הסניטריים היו קשים, ומגפת הטיפוס שהתפשטה בעיר הפילה חללים רבים. רבינו טיפל במסירות בתלמידיו החולים, עד שנדבק בעצמו במחלה. נפטר ב-י"ז בכסלו ה'תר"פ (5050) בקייב שבאוקראינה. חי כ-30 שנים. בשנת ה'תשכ"ג (5035) הועלה ארונו לארץ ישראל ונטמן בחלקת הרבנים האשכנזים שבהר המנוחות בירושלים.
אביו: הגאון ר' שלמה זלמן זיו (דיין בפלונגיאן ולימים רבה של קורטביאן). אשתו: בת ר' יעקב שטיין משוויקשנה. בנו: ר' יצחק. בנותיו: ארבע בנות. חתניו: הגאונים ר' אברהם יפה'ן (ראש ישיבת נובהרדוק), ר' רפאל אלתר שמואלביץ (רבה של סטוצ'ין), ר' ישראל יעקב ליובצ'נסקי (משגיח בישיבת 'אוהל תורה'), ר' ראובן סילבר (שליוואנסקי). מרבותיו: הגאונים ר' ישראל סלנטר, ר' אברהם שינקר, ר' שמחה זיסל זיו (ה'סבא מקלם'). מתלמידיו: הגאונים ר' אברהם יפה'ן (חתנו וראש ישיבת נובהרדוק), ר' ישראל יעקב ליובצ'נסקי (חתנו ומשגיח בישיבת 'אוהל תורה'), ר' רפאל אלתר שמואלביץ (חתנו ורבה של סטוצ'ין), ר' יהושע לב (ראש ישיבת נובהרדוק בלובר), ר' יואל ברנצ'יק (ראש ישיבת נובהרדוק בצריצין), ר' אברהם זלמנס (ראש ישיבת נובהרדוק ברוסטוב), ר' דוד בליאכר (מייסד ישיבות 'בית יוסף'), ר' יעקב ישראל קניבסקי (ה'סטייפלר'), ר' שמואל וינטרוב (ראש ישיבת 'בית יוסף' בפינסק), ר' אהרן וינשטיין (ראש ישיבת 'בית יוסף' בתל אביב), ר' הלל ויטקינד (מייסד ישיבת 'בית יוסף' בתל אביב), ר' חיים זייצ'יק (ראש ישיבת 'בית יוסף' בבוצ'אץ'), ר' ירחמיאל אליהו בוצ'קו (ראש ישיבת 'עץ חיים' במונטרה), ר' דוד בודניק, ר' שלמה בלוך, ר' שבתי נחומוביץ. מספריו: •מדרגת האדם- מאמרי מוסר, אמונה, ביטחון ועבודת המידות
באחד מימי השישי היה רבינו בדרכו לעיירה מרוחקת, שבה תכנן לשהות במהלך השבת. כשהגיעה העגלה ליעדה, פנה לחפש אכסניה, שבה ישהה בשבת. כשהגיע לשם, הוכנס לחדר, שבו השתכן יהודי נוסף. מיד כשנכנס רבינו, התחיל את הכנותיו לשבת, שכן השעה הייתה מאוחרת. הוא הוציא את בגדי השבת שלו וחיפש מברשת ע"מ לנקותם, אולם זו לא נמצאה. שכנו לחדר שראה את חיפושיו הגיש לו את המברשת שלו. רבינו נטלה בתודה, ניקה את חליפתו ופנה לשאר ההכנות. כשחזר לחדר, רצה להחזיר את המברשת לבעליה, אולם שכנו כבר יצא לביה"כ.
הוא הניח את המברשת בצד יחד עם דברי המוקצה שלו ויצא לתפילה. כך עברה השבת, כשהמברשת ברשותו. בצאת השבת, כשחזר לאכסניה, נוכח לראות, שהיהודי כבר יצא לדרכו, והמברשת נותרה בפינת החדר. הצדיק היה מודאג מאוד. כיצד ימצא את בעל המברשת כדי מ להחזיר לו את הפיקדון? הוא לא ידע דבר עיו מלבד שמו ושם משפחתו (שלמה לוי), אותם בירר אצל בעל האכסניה.
עברו שנתיים מאותו מקרה, ורבינו הסתובב בכל רחבי רוסיה, כשהוא מקים סניפים לישיבתו בערים השונות. בכל מקום אליו הגיע לא שכח לשאול אודות בעל המברשת. מנסה נואשות להשיג מישהו, המכיר אותו שידע לומר עליו פרטים מזהים. פעם אחת הגיע לפתרון חלקי של התעלומה. באחת העיירות פגש אדם, שאמר שהוא מכיר את היהודי והוא מתגורר במוסקבה. אולם לא ידע היכן בדיוק.
"מי שעזר לי להגיע לידיעה הזאת, יעזור גם להגיע לאותו יהודי ולהחזיר את המברשת" אמר באמונה וביטחון. חלפו שנתיים נוספות והמברשת עדיין מלווה אותו לכל מקום אליו הוא מגיע והרב ממשיך לחפש את בעל המברשת. כך עברו להם שבע שנים!. יום אחד נסע ברכבת. לידו ישב יהודי, וכיוון שהדרך הייתה ארוכה פתחו השניים בשיחה. תוך כדי שיחה שאל הרב את היהודי היכן הוא מתגורר והלה השיבו במוסקבה. "במוסקבה?!", שאל בשמחה. "ואולי מכיר אתה יהודי בשם ר' שלמה לוי?" -"בודאי", ענה היהודי, "הוא שכן שלי!".
"ברוך ה!"', אמר הרב ואנחת רווחה פרצה מפיו. למראה פליאתו של אותו יהודי, הוציא רבינו מאמתחתו מברשת ישנה והגישה לו. הלה הביט בפליאה ולא הבין מדוע הרב הוציא מברשת. חלפו שניות אחדות והרב פתר את סקרנותו. "עכשיו אני ממנה אותך שליח להחזיר את האבידה, שהייתה מופקדת אצלי שבע שנים!".
אִם ר אׁשֹונִים כְּמַל אכִים- הָרַב יֹוסֵ ף יּוזֹול ה רֹובִיַ ץ הָ 'סַבֹוא מ נֹובְּהָר דק' זצ"ל
מסופר על עשיר בשם שלמה, שמעשה החסד שלו נודעו ברבים. אין עני שנכנס לביתו ולא קיבל סכום גדול, ביטנו שבעה ובאמתחתו מזון לימים הקרובים. ראשי ישיבות רבים צבאו על ביתו ולכולם השיב ביד נדיבה. יום אחד, ראש ישיבה התדפק בדלת ביתו, במטרה לזכותו בתרומה לישיבתו. היה זה יום גשם. מעילו היה רטוב וערדליו היו מלוכלכים בבוץ. לפני הכניסה לבית, פשט את מעילו וחלץ את ערדליו, כדי שלא יזיק לשטיחים היקרים. הגביר הושיב את ראש הישיבה על כורסה בסמוך לאח, הורה למשרתו להגיש שתיה חמה, שמע את תיאור ראש הישיבה על מצבה הקשה של הישיבה והחשש לסגירתה. לאחר מכן רשם המחאה בסכום מכובד לישיבה.
עוד בטרם יצא ראש הישיבה, נכנס לחדר רבינו כשמעילו מטפטף סביבו והערדליים שלרגליו מכתימים את השטיחים היקרים. בעל הבית, שכיבד תלמידי חכמים, שתק" .כמה שעות למדת היום?" שאל הסבא את בעל הבית. זה האחרון השפיל את מבטו ושתק. הסבא סקר את החדר, והתבונן על הרהיטים היקרים, על השטיחים המפוארים והתמונות שנתלו בחדר במבט מזלזל. הוא הניף את ידו בביטול ואמר: "כל אלה: הרהיטים, השטיחים, התמונות ושאר הדברים אינם שווים שעה אחת של לימוד תורה!". ובעל הבית עדיין שתק. הסבא התיישב על אחת הכורסאות כשמעילו הרטוב מכתים את הריפוד היקר, וסיפר לגביר על הישיבות שהקים בכל עיירה, על בני התורה הלומדים בהתמדה כשאין לו מאום להאכילם ולשכנם. על המצב הגשמי הדחוק, שאינו מאפשר הקמת ישיבות נוספות. שלמה הגביר האזין בעניין רב. לאחר מכן קם ממקומו, רשם המחאה והגישה לסבא.
ראש הישיבה הביט בהמחאה וראה סכום גדול כמעט פי שניים מהסכום שנרשם עבורו. לאחר שיצא רבינו, פנה ראש הישיבה לשלמה ושאל: "אינני רוצה חלילה להיות כפוי טובה. אני מודה מאוד על הסכום שנרשם עבורי. רציתי להבין עניין אחד. כשאני נכנסתי, השתדלתי לכבד את המקום ולכן הסרתי את מעילי וערדלי בכניסה. והנה, נכנס רב נוסף, שהוא לא הסיר את מעילו וערדליו, השאיר טביעות בוץ ופתח בדברים קשים! ודווקא הוא מקבל סכום גדול כ"כ?!." הגביר הסביר: "אתם נכנסתם, וכיבדתם את המקום ואת כספי! למדתי מהתנהגותכם שכסף זה דבר טוב, שצריך לכבד אותו. אם כך- אני רוצה אותו עבורי! לכן נתתי סכום לא קטן אבל לא גדול. כאשר ה'סבא מנובהרדוק' נכנס, הוא לא כיבד את הריהוט היקר והשטיחים, אלא אמר שכל כספי ורכושי אינו שווה אפילו שעת לימוד. אם הכסף אינו שווה- אז איני צריך הרבה בעבורי. ואם שעה אחת לימוד שווה יותר מכל מה שיש לי, אני רוצה חלק בה! אז נתתי סכום גדול!."